תקציר מפעל חייו של רבנו הרמב"ם

במבואו ל"מורה הנבוכים", מָרי יוסף קאפח מקדיש פרק לשאלה: מתי נכתב המורה? בתשובתו, הוא משחזר את ימי חיי רבנו וסדר כתיבת ספריו השונים, וכך הוא כותב בפתיחת דבריו שם (עמ' 20): "אשר לקביעת זמן כתיבתו של הספר 'מורה הנבוכים', חייב אני לשחזר את ימי חיי רבנו וסדר כתיבתו". נלך אפוא בדרך שסלל לנו מָרי ונחל את רשימתנו בקביעת שנת הולדת רבנו הרמב"ם.


א. מתי נולד רבנו הרמב"ם?


מָרי כותב שם כי "רבנו נולד בשנת דתתצ"ח 4898 ליצירה, שהיא שנת אתמ"ט 1449 לשטרות. ואין אמת בדברי המקדימים שנת לידתו לשנת דתתצ"ה, ובודאי גם לא בדברי המקדימים לשנת דתתצ"ג, ותאריכים אלה בנויים על תהו".


מדוע מָרי יוסף קאפח אומר בפסקנות שתאריכים אלה בנויים על תהו? מפני שיש בידינו עדות מפורשת שנאמרה מפי רבנו בכבודו ובעצמו. עדות זו מופיעה בסוף פירושו למשנה אשר נכתב בכתב ידו, ומלמדת באופן ברור כשמש שרבנו נולד בשנת דתתצ"ח. ואין לי ספק כי כל המלומדים שעסקו בנושא זה טחו עיניהם או שלא רצו לראות את אור האמת, ומשום מה התעקשו בהתעקשות מופתית שרבנו נולד בשנת דתתצ"ה נגד ראיה ברורה.


והנה דברי רבנו במורה (א, לא) על אותם "מתעקשים מופתיים":


"לפי שכל דבר שנודעה אמיתתו בהוכחה, אין בו מחלוקת ולא ויכוחים ולא התנצחויות, זולתי מצד סכל המתעקש עיקשות הנקראת 'העיקשות המופתית'. כדרך שתמצא אנשים שהתעקשו נגד כדוריות הארץ והיות הגלגל עגול וכיוצא בכך, אלה אין להביאם בחשבון". ומָרי מבאר שם מהי ה"עיקשות המופתית": "עקשנות עקשנית נגד הוכחה ברורה".


נחזור לענייננו, ונעיין בראיה המופיעה בחתימת רבנו לפירוש המשנה:


"אני משה בר' מימון הדיין [...] התחלתי לחבר פירוש זה ואני בן שלוש-ועשרים שנה, והשלמתי אותו במצרים ואני בן שלשים-שנה שהיא שנת אלף וארבע מאות ותשע ושבעים לשטרות".


שנת 1479 לשטרות, שבה סיים רבנו את פירושו למשנה ובה היה בן שלושים-שנה, היא שנת 4928 ליצירה, והיא שנת 1168 לספירת הנוצרים. אם נחסר משנה זו שלושים שנה נגלה את שנת לידתו של רבנו, 1168-30=1138, ושנת 1138 לספירה היא שנת 4898 ליצירה, כלומר רבנו נולד בשנת דתתצ"ח ליצירה לפי עדותו הוא!


ואיני יודע איך פרופ' מסולסלים ואנשי מחקר נטויי-גרון, שמאמריהם המלומדים מפרנסים בקושי את הפקולטות למדעי-הרוח באוניברסיטאות השונות, אינם יודעים לעשות חשבון פשוט... ושמא דווקא בגלל אי-ידיעתם חשבון פשוט לא נותרה להם ברירה, ונרשמו לפקולטה למדעי-הרוח שדרישותיה לקבלת תלמידים כמעט אפסיות. וזכורני פרופ' בכיר מאד אשר טען בעוז שרבנו נולד בשנת דתתצ"ה, וההביל מאד כשמו עד שנהג לכנות את בהרצאותיו את מָרי יוסף קאפח בכינוי "ליצן", ואיני בא אליו בטענות כי אפילו לימודי ליבה לא למד...


ושורש סכלותם הוא הגאווה, כי אותם אשכנזים מלומדים לבנבנים-ורדרדים כגרמנים, אינם מסוגלים להודות שהם טועים ושוגים בשל עוצמת חששם והכרתם, במודע או בתת-המודע, כי כל בניין גדלותם עומד על כרעי תרנגולת השקר וההטעיה. ומרוב אימתם זו, פוחדים המה שאף אם תשלוף מתחת לרגליהם ולו נוצה מרוטה אחת, יקרוס כל בניין הרוממות שטרחו לבנותו במשך עשרות ומאות שנים, וערוות סכלותם תתגלה לעיני כל.


ולא רק ערוותם תתגלה, אלא גם המקור לפרנסתם ולפיטום גאוותם המדומה עלול להיפגע באופן בלתי-הפיך, וממילא גם שלטונם והתנשאותם. ואיני יודע מי הגדולה, אהבתם לתאוות ולממון או אהבתם לשלטונם להתנשאותם ולרוממותם המדומה, אך יודע אני גם יודע, כי אשרינו שלא שם חלקנו כחלקם והרחיקנו ממועצותיהם ותככיהם...


ב. מתי כתב רבנו את פירושו למשנה?


נחזור עתה לדברי מָרי שם (בעמ' 20), וזה לשונו:


"ובהיותו כבן עשרים ושלש שנים, כלומר בשנת דתתקכ"א ליצירה היא שנת אתע"ב לשטרות, החל בכתיבת פירושו למשנה, וסיים אותו בשנת דתתקכ"ח היא שנת אתע"ט לשטרות בהיותו בן שלשים שנה, כמו שכתב בסוף פירושו לסדר טהרות וכפי שכתבתי שם במהדורתי".


נמצא שארכו לרבנו שבע שנים לכתוב את פירושו הנפלא למשנה, ולא היה קל הדבר כפי שרבנו מעיד בסוף פירושו למשנה שם: "יודע הוא יתעלה כי יש הלכות מהן [=מההלכות שבפירוש המשנה], שכתבתי פירושן במסעותיי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול, ודי במצב זה, נוסף על היותי מעיין במדעים אחרים".


מָרי יוסף קאפח מצביע במבואו שם על עובדה מעניינת: באותה שנה שרבנו סיים לכתוב את פירושו למשנה (4928 ליצירה), אלפיים שנה בדיוק לפני כן, נסתיים בניין בית-המקדש הראשון, וזה לשונו (עמ' 20):


"באותה שנה לפני אלפיים שנה הוכרז סיום בנין המקדש, 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת... וַיִּבֶן הַבַּיִת' [מ"א ו, א], והם יצאו [ממצרים בשנת] בתמ"ח [=2448 ליצירה], הרי [שבניין בית-המקדש נסתיים 480 שנה לאחר מכן בשנת] בתתקכ"ח [=2928 ליצירה, שהן 2000 שנה בדיוק לפני שנסתיימה כתיבת פירוש המשנה]".


מָרי הוסיף שם הערה שעוסקת בשיבוש הנפוץ ביחס לשנת הולדתו של רבנו: "תאריך זה [שבו סיים רבנו לכתוב את פירושו למשנה, לצד עדותו שהיה בשנה זו בן שלשים שנה] מופיע בכל כתבי היד וגם בנדפס, ומאד תמוה הדבר שכל כותבי תולדות רבנו התעלמו מדבריו הוא ונזקקו למקורות מפוקפקים. ויש שאף העזו להציע זיוף למה שכתב בסוף פירושו למשנה והציעו לזייף במקום: 'בן שלשים' – 'בן שלשים ושלש שנים'".


וצירוף המלים "מאד תמוה" הוא ביטוי "פוליטיקלי קורקט", אשר מטשטש את האמת ואף מכסה אותה בנועם מלים מזויפות. וכי מָרי באמת תמה על דרכם של האשכנזים אלילי הספרדים והתימנים? והלא ידע הוא אלף מונים ממני הקטן, כי זו דרכם כסל למו וחטאתם כי כבדה מאד, שהרי אין גבול לשיטותיהם הנלוזות, לזיופיהם המתוחכמים, לשיבושיהם המכוונים ולעיוותיהם המחושבים היטב. ואלמלא רשעם וחטאתם לא היו מתעים ומרחיקים את עם-ישראל מדרך האמת, וגורמים לישראל להיות "עם סכל ונבל" – החרשתי...


ג. מתי כתב רבנו את "משנה תורה"?


בהמשך דבריו שם מָרי אומר כך (עמ' 20):


"כעבור שמונה שנים [לאחר שסיים את פירוש המשנה], כלומר בשנת דתתקל"ו ליצירה [4936] היא שנת אתפ"ג לשטרות, אנו מוצאים את רבנו באמצע כתיבת ספרו הגדול 'היד החזקה', שכך כתב בהלכות שמיטה ויובל פ"י הל' ד: 'שנה זו שהיא שנת 1107 לחורבן, שהיא שנת 1487 למנין שטרות, שהיא שנת 4936 ליצירה'. והרי הוא אז בן שלשים ושמונה שנים. [...] ואם כן, אם נניח כפי שצריך להניח, שהחל בו מיד לאחר סיום פירוש המשנה, לאחר מתן שנה אחת שהוא זמן סביר לאישיותו של רבנו לכתיבת 'ספר המצוות' – יוצא אפוא שהחל בכתיבת חיבורו 'משנה תורה' בהיותו כבן שלשים ושתיים, ואם כתיבת מחצית הספר, כלומר עד 'הלכות שמיטה ויובל' נמשכה כשבע שנים, תן לו עוד שבע שנים אחרות למחצית השנייה, נמצא אם כן, שסיים את ספרו 'היד החזקה' בהיותו בגיל למעלה מארבעים וחמש שנים".


לסיכום, לאחר שסיים רבנו לכתוב את "פירוש המשנה" בהיותו כבן שלשים, החל את כתיבת "ספר המצוות" שארכה כשנה, ולאחריה החל בכתיבת "משנה תורה" אשר ארכה כארבע-עשרה שנה, וסיים לכתבו והוא כבן ארבעים וחמש שנים.


ד. דרכו של רבנו בכתיבתו


מָרי יוסף קאפח מלמד אותנו שם (עמ' 20) על מאפיינים שונים בדרכו של רבנו בכתיבתו:


1) תכנון ומחשבה מדויקים כאדריכל אמן – "ויש להניח שכל תכנית חיבורו 'היד החזקה' הייתה ערוכה לפניו מראש כפי שדרכו ומנהגו לעשות, וכפי שכתב בהקדמתו למשנה: 'וכאשר תיארתי לעצמי עניינים אלו נחלצתי לכתוב החיבור שיזמתי' (ראה שם מהדורתי עמ' מח), כי אין דרכו של רבנו לגשת לעבודה ללא תכנית מפורשת וערוכה מראש כאותו אדריכל המשרטט לפניו את כל תכנית מפעלו לפרטי פרטיו. ולפיכך יש להניח שכל החומר היה מאוסף ומגובש פחות או יותר [כבר בראשית כתיבת "משנה תורה"], וכבר קבע לעצמו סדר ספריו והלכותיו לפרטי פרטיהן, והחל בסידורו ועריכתו הסופית על הסדר, כפי שהוא עצמו פירט לנו תכניתו לבניין 'היד החזקה' בהקדמתו ל'ספר המצוות', שחיברו כעין אלפון לחיבורו הגדול (ראה מהדורתי האחרונה עמ' א–ד), שם התווה תכניתו בארוכה בפרטות".


נמצא, שרבנו התייחס ברצינות רבה מאד לספרו "משנה תורה", ותכנן את כתיבתו בקפידה עוד לפני שהחל לכתוב את ההלכה הראשונה. דרך זו היא דרך ייחודית לרבנו, אשר כתב את ספרו בשכלול מדעי מחקרי וספרותי, וראויה היא דת משה שסופריה ומחוקקיה יתייחסו ברצינות מדעית ודייקנית לנושאיה ולפרטיה. ולצערי הרב, 99 אחוז מ"גדולי ישראל" שחיברו ספרים באלף השנים האחרונות אינם מוכשרים לכתיבה כלל! ושיבשו את דת משה מאד מאד, ואלמלא ההילה האלילית שיצרו הם ואחרים סביבם וסביב חיבוריהם, לא היו נחשבים למאומה בקרב עם חכם ונבון.


ולא פלא שרבים מאד ממשכילי עם-ישראל כפרו בתורה ובמצוות, בראותם את אחיהם הפרימיטיביים רובצים בשטעטלים והם לעומתם פועלים גדולות ונצורות במגדלי-השן המדעיים, מרחיבים את מחשבתם במדעים אמתיים, בעוד אחיהם המזוקנים מתפלשים בהזיות וסיפורי מעשיות שמלהיבים את דמיון הפתאים ומחוסרי הדעת. כיצד אפוא לא יכפרו בדת משה, כאשר חזותה כל כך קשה חשוכה בהמית ואלילית?


ולא אמנע מלציין נתון היסטורי מדהים לדעתי: "גדולי הדור" החרדים טוענים שהשואה התרחשה בגלל הרפורמים והמתבוללים. ברם, רוב הרפורמים והמתבוללים בתקופת השואה היו חיים בגרמניה, בצרפת, ובבריטניה שלא נכבשה כלל על ידי הנאצים. ואף-על-פי-כן, רק אחוזים קטנים יחסית של הקהילות היהודיות הללו נרצחו בשואה. בגרמניה נרצחו כ-24% מסך יהודי גרמניה שהם כ-137,000 יהודים מתוך כ-566,000 יהודים. ובצרפת נרצחו עוד פחות מכך: כ-22% מסך יהודי צרפת שהם כ-77,320 יהודים מתוך כ-350,000 יהודים.


לעומת זאת, בערשׂ תרבות ה"יידישקייט" החרדית האשכנזית, בפולין ובליטא, נרצחו כ-90% מן היהודים! בפולין נרצחו כשלושה מיליון מתוך כ-3,300,0000 יהודים שחיו שם ערב מלחמת-העולם השנייה, ובליטא נרצחו כ-143,000 מתוך כ-168,000 יהודים. זאת ועוד, רוב מוראות השואה התרחשו בפולין, כל מחנות הריכוז וההשמדה נבנו שם, רוב הגטאות והגדולים שבהם היו בפולין, כך שאפשר לומר שיהודי פולין סבלו את הסבל הקשה הארוך והמתמשך ביותר מכל שאר יהודי אירופה (הנתונים לקוחים מתוך אתר "יד ושם", ראו: www.yadvashem.org/he/holocaust/faqs.html).


"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ, עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם, אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם, וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).


2) עוד כותב מָרי שם (עמ' 21): "במשך שאר ימי חייו התמיד [רבנו] להכניס בו [ב"משנה תורה"] תיקונים ושיפורים: הוסיף וגרע, שינה וחזר ושינה, כדרכו וכמידתו – שהאמת ורק האמת לבדה היא האמת בעיניו והיא נר לרגליו". בדרך זו הלך רבנו גם בפירושו למשנה, וכך הוא כותב בתחילת הקדמתו שם: "ולרגעים השקיתיהו", כלומר "גם אחרי שהעלה רבנו את דבריו על הספר, לא חדל מלבקרם ולהגיהם פעמים רבות" (מָרי שם, עמ' 15).


רבנו כתב את ספריו במטרה להדריך את עם-ישראל לדרך האמת, וזו הסיבה שהוא לא חדל מלתקן ולשפר את חיבוריו, כי כל תיקון וכל שיפור ולו הקל ביותר, הוא למעשה מלאכת ה' הנעלה ביותר. לא כן רובם הגדול המכריע והמוחץ של "גדולי ישראל וחכמיהם", אשר כתבו חיבורים בעיקר כדי שיאמרו עליהם שהם "חיברו ספר", וכאשר יזמינו אותם לדרוש לפני הקהל ירוממום בתואר "מחבר הספר פלוני אלמוני".


זכורני פרופ' אחד אשר שאלוהו על דבר מה שכתב באחד מספריו, והוא השיב שלא יטרידו אותו בשאלות על דברים שכתב כי הוא אינו זוכר כבר מה כתב. וזה יחסם של אלה אשר כותבים במטרה להשיג "ניקוד אקדמי" כדי להשיג יוקרה מדומה, משכורות מנופחות, וטובות הנאה משחיתות (לעתים גם מקרב הסטודנטיות ששומעות את הרצאותיהם).


לצערי הרב, ספרי שאר "חכמי ישראל" רחוקים כרחוק מזרח ממערב מספרי הדרכה לדרך האמת, ואיני חושש לומר שלא רק שאינם מדריכים לדרך האמת, הם מסיטים את עם-ישראל ממנה, כי אפילו ספרים שאין בהם עבודה-זרה, והם נפוחים בפלפולי סרק עיוניים בלבד או בלוליינות הלכתית מיותרת, מסיחים את הדעת מיסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה. וכאמור, לא לחינם היכה ה' יתעלה את יהודי אירופה, ויותר מכולם את עיירות השטעטל הפולני-ליטאי, שם התרחשו רוב מוראות השואה הקשה שפקדה את עמנו.


ה. לחצם של תלמידי רבנו


מָרי משער, כי עד שהגיע רבנו בכתיבתו לספרו השמיני הוא ספר עבודה, הוא לא הוציא החוצה אף ספר מספרי "משנה תורה". ברם, בעקבות לחץ של תלמידיו שכה כספו וכמהו להשכיל ולחזות במפעלו העצום, הוא הוציא לאור את ספריו שכתב עד לאותו הזמן. אך טרם שהעביר להם את הספרים המוכנים, כתב את הקדמתו ל"משנה תורה", וזה היה בשנת 4937 ליצירה, והנה לשון מָרי שם (עמ' 21):


"נראים הדברים, כי כאשר הגיע רבנו לספר השמיני הוא ספר עבודה, עדיין לא הוציא החוצה אף ספר מספרי 'משנה תורה', ורק אז גבר עליו לחצם של תלמידיו ומעריציו ישרי הלבב טהורי המחשבה השואפים בערגה לכל מוצא פיו ושותים בצמא את דבריו, ושלא הייתה להם יותר סבלנות לחכות עד לגמר המפעל, וביקשו ממנו שימסור להם כבר את הספרים המוכנים. והוא בחסדו נעתר לבקשתם, ואז כתב את ההקדמה ומסר להם את החלקים הראשונים, שכך אנו מוצאים שההקדמה נכתבה כשנה אחת לאחר הספר השביעי, וכך כתב בהקדמתו: 'ועד זמן זה שהיא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן הבית, והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלשים ושבע לבריאת עולם' – דתתקל"ז [4937]".


מהתנהלותו זו של רבנו אני לומד על מטרתו ותכליתו בכתיבת ספרו שהיא לשם שמים בלבד, מתוך אהבה עצומה לבורא-עולם ומתוך אהבה רבה לא פחות לעם-ישראל, שהרי אם היה כותב את ספריו לשם כבוד או ממון או כל מטרה שפלה אחרת, לא היו לו כוחות נפש להמתין בסבלנות זמן כה רב עד להוצאת ספריו לאור. זאת ועוד, רצונו להוציא את ספרו רק לאחר גימורו הסופי, מלמד גם על שאיפתו לשלמות, כלומר לפרסם את ספרו רק לאחר שהשלימו ושכללו והוא בשיא שלמותו ותמותו. וכניעתו לתלמידיו מלמדת גם על אנושיותו...


ו. מתי כתב רבנו את "מורה הנבוכים"?


מָרי מציין במבואו שם (עמ' 21), כי רבנו החל את כתיבת ספרו "מורה הנבוכים" לאחר סיום כתיבת ספרו "משנה תורה" בהיותו כבן 45, וכחמש שנים ארך לרבנו לכתוב את ספרו זה. ראייתו של מָרי היא מ"אגרת תחיית המתים", שנכתבה בשנת דתתקנ"א ליצירה [4951, בהיותו כבן חמישים ושלוש שנים], ושם הוא מדבר על הספר "מורה הנבוכים" כספר שכבר ידוע ומפורסם. והנה דברי מָרי שם:


"לאחר סיום הספר 'משנה תורה' מן המסד ועד הטפחות, החל לגבש את ספרו הקדוש הזה, וכחמש שנים נמשך חיבורו ליטושו ודיוקו, כי אף-על-פי שכל ספרי רבנו קב ונקי, סדורים ובנויים בדייקנות מרובה, הרי בספר זה דייק כפל כפליים (כמו שכתב בסוף הקדמתו לספר זה ד"ה צוואת מאמר זה). ונסתיים חיבור המורה בסביבות שנת את"ק לשטרות דתתקמ"ט ליצירה [4949] בהיותו כבן חמישים ואחת שנים. שהרי בראשית שנת אתק"ב לשטרות דתתקנ"א [4951] ליצירה, כאשר כתב את מאמרו החשוב 'מאמר תחיית המתים', מדבר הוא על הספר 'מורה הנבוכים' כעל ספר ידוע, ואף הביא ממנו מובאות רבות [...]. ולאחר גיל חמישים ושלש עד סוף ימיו, נלחץ מאד תחת עול הציבור ועול המלכות בטיפול בחוליהם, כפי שפירט במכתבו לר"ש טיבון וכידוע לכל".


רבנו החל אפוא את מפעלו ההלכתי הפילוסופי הספרותי והמדעי, בהיותו כבן עשרים ושלש שנה, וסיימו בהיותו כבן חמישים שנה. בסך הכל כעשרים ושבע שנות יצירה אשר שינוי את פני העולם הדתי מן הקצה אל הקצה, והותירו לנו תקוה גדולה להקים ביום מן הימים ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי רק עם חכם ונבון ראוי להיקרא "קדוש", ורק מתוך אהבה לאמת נזכה לאהבת חינם שתרוממנו למלא את ייעודנו. יהי רצון מלפניך שיקרב היום הגדול הזה שבו תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים...



אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!