קדיש בתרא (תתקבל) לפני הוצאת ספר-תורה

כידוע, מנהג שרווח ופשט בדורות האחרונים לומר קדיש תתקבל לפני הוצאת ספר-תורה בשחרית של שבת. ברם, להלן נלמד כי מנהג זה אינו כדין ואינו כנוהַג אבותינו הקדמונים. נָחֵל את העיון והדיון בעניין זה בדברי רבנו הרמב"ם בסדר-התפילה שבסוף ספר אהבה (מהדורת קאפח השכיר, עמ' תשכ), וכֹה דברי רבנו שם: "קדיש בתרא. כל קדיש שאומר שליח-ציבור אחר שגומר התפילה, שאינו אומר אחריו כלום, אלא כל העם שומעין אותו יוצאין ונפטרין, נהגו העם כולם להוסיף בסופו נוסח זה: תתקבל צלותכון".


למדנו אפוא:


א) שמו הקדום של קדיש תתקבל הוא "קדיש בתרא", דהיינו הקדיש האחרון.


ב) ולא לחינם שמו כן, הוא נקרא "אחרון" מכיוון שהוא האחרון ואין אומרים אחריו כלום, אלא כל העם הולכין לשלום למלאכתם ולמעשיהם וכיו"ב, וכך גם אומר קאפח השכיר שם: "ולפיכך, כל יום שמתפללין שחרית ומוסף, אין לומר תתקבל אחר שחרית אלא אחרי מוסף. וכך מנחה ומעריב אין אומרין תתקבל אחרי מנחה אלא אחרי ערבית. וכך הוא הסדר בכל סידורי תימן העתיקים. וכך הוא מנהגנו" (ההדגשות במקור). נציין גם שקאפח מעיד שכך הוא הסדר בכל סידורי-תימן העתיקים, ונשוב לנקודה זו בהמשך.


ג) ניתן להוסיף, כי המעיין בתוכנה של התוספת "תתקבל" וכו', ימצא בה מאפיינים שמתאימים לסוף התפילה, כגון "יהא שלמא רבא" או "לחיים ולשלום", שמרמזים על כך שמקומה בסוף התפילה, וכמו שבסוף תפילת העמידה קבעו חכמים את ברכת "שים שלום" שבסופה אנחנו מתפללים לה' יתעלה שיברך את עם-ישראל בשלום: "המברך את עמו ישראל בשלום". כמו כן, לא לחינם נהגו יהודי תימן לזרז זה-את-זה ביציאתם מבית-הכנסת במטבע הלשון "לחיים ולשלום", שמבטא את סוף חובות התפילה.


סידורי-תימן העתיקים


ד"ר משה גברא חקר נושא זה (מחקרים בסידורי תימן, עמ' 159), להלן מסקנותיו:


א) בתכלאל הקדום (רנ"ח, 1498) ובתכלאל קדמונים של ר"י בשירי (שע"ח, 1618), המייצגים מסורות עתיקות נאמר: "ואומר יתגדל ויתקדש בלבד" ("פקט"). ולאור דברי הרמב"ם לעיל נראה ברור שלפי מסורות קדומות אלה יש לומר קדיש ללא תתקבל.


ב) בתכלאל משתא-שבזי (ת"ב, 1642) נאמר במפורש: "ואומר קדיש עד לעילא", כלומר שליח הציבור אומר קדיש ללא תתקבל.


ג) ברוב כתבי-היד הקדומים נכתב לומר "קדיש" סתם, ומ' גברא העיר שם: "ולא מפורט איזה קדיש". ברם, דבריו אינם אמת, שהרי לפני הקדמונים עמד כלל ברור ופשוט: בכל מקום שנאמר בכתבי-היד קדיש מדובר בקדיש ללא תתקבל, ובכל מקום שרצו הקדמונים להורות שמדובר בקדיש תתקבל הם קראו לו "קדיש בתרא", ולקדיש דעתיד קראו "קדיש דרבנן". כלל זה תואם את ההלכה ואת עדותו של קאפח לעיל, וקרוב לוודאי שעל סמך כלל זה הוא כתב את עדותו. לפיכך ברור שגברא שגה בזה, ורוב כתבי-היד שכאמור נכתב בהם קדיש, הקדמונים כן פירטו לנו בזה באיזה קדיש מדובר, והוא קדיש עד לעילא.


אמנם, כאמור, בתכלאל הקדום ובתכלאל קדמונים נאמר: "ואומר יתגדל ויתקדש בלבד", וכן בתכלאל שבזי נאמר: "ואומר קדיש עד לעילא". ברם, אין ללמוד מתוספות אלה שבכל מקום שנאמר בתכלאלים "קדיש" הכוונה לקדיש בתרא, שהרי לא יעלה על הדעת שבכל מקום שנאמר "קדיש" סתם ברחבי התכלאלים הכוונה לקדיש בתרא. לדוגמה, לא יעלה על הדעת שבמקום שנזכר לומר קדיש לפני ברכות קרית-שמע הכוונה לקדיש בתרא... אלא, קרוב לוודאי שהוסיפו בשלושת התכלאלים הללו את התוספות הללו למלה "קדיש", כי כבר היו מקומות שחדרה אליהם אמירת "קדיש בתרא" לפני הוצאת-ספר-תורה של שחרית-של-שבת, והסופר ביקש להרחיק מזה וללמד שיש לומר קדיש בלבד.


חשוב לציין, שאין לקרוא לקדיש עד לעילא "חצי קדיש", כי לא רק שזה מושג שאינו מופיע בכתבי היד הקדמונים, זו גם התעיה שעשו בה שימוש מסלפי נוסח התפילה אשר החדירו את קדיש תתקבל למקומות שאינם מקומו, וכאילו אמירת הקדיש של חז"ל היא פגומה וחסרה שיש להשלימה ולהוסיף עליה. אלא הוי אומר: קדיש עד לעילא הוא קדיש שלם ומושלם ישר ונאמן, וכפי שעולה בבירור מפסק רבנו בהלכות תפילה (יב, כ):


"כיצד סדר הקריאה בתורה עם התפילה? כל יום שיש בו תפילת מוסף, אחר שיגמור שליח צבור תפלת שחרית אומר קדיש, ומוציא ספר-תורה [...] וכשגומרין מחזיר ספר-תורה למקומו ואומר קדיש ומתפללין תפילת מוסף. וימים שיש בהן מפטיר ומוסף נהגו לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר".


וגם כאן מעיר קאפח השכיר:


"עד 'דאמירן בעלמא ואמרו אמן' ואין אומרין תתקבל אלא בקדיש בתרא שאין אומרים אחריו כלום, אלא נפטרין לבתיהן" (אות ס). וכאמור, המושג המאוחר יחסית "חצי קדיש" שיבש את הבנתנו ויחסינו לקדיש לעילא, ושימש כהתעיה בידי משבשי ההלכה.


ד) לסיכום,מ' גברא מציין כעשרה תכלאלים קדומים שנאמר בהם שיש לומר "קדיש" או "קדיש עד לעילא" או "קדיש בלבד"; שני תכלאלים שבהם נכתב "קדיש בתרא" ותכלאל אחד שנכתב בו "קדיש שלם". להלן נוסיף ונדון בשלושת התכלאלים האחרונים:


ד.1) בתכלאל משנת ת"ם 1680, נאמר כך: "וכשגומר התפלה אומר קדיש ובתרא ומוציא ספר-תורה", וגם מכאן ניתן ללמוד שכאשר רצו הקדמונים להורות שיש לומר קדיש תתקבל הם ציינו במפורש "קדיש בתרא".


ד.2) ראוי לשים לב לתכלאל ונה. מ' גברא ציין, שבמהדורתו הקדומה משנת שנ"ז 1597, נכתב לומר "קדיש" בלבד, ואילו במהדורה מאוחרת שלו מאמצע המאה הי"ז 1650 לערך, נכתב: "ואומר קדיש בתרא ומוציא ספר-תורה", וגם מכאן נלמד, שכאשר רצו הקדמונים להורות לומר קדיש לעילא שהוא שלם ומושלם, כתבו "קדיש" בלבד, ואילו כאשר רצו להורות שיש לומר קדיש תתקבל הם כתבו "קדיש בתרא". אגב, נראה ברור שהסופר המאוחר, משנת 1650 לערך כאמור, שיבש את הנוסח הקדום והמקורי.


ד.3) בתכלאל משנת שנ"ח 1618, נאמר כך: "וגומר התפילה ואומר קדיש שלם", וגם מכאן נלמד ש"קדיש" סתם הוא קדיש עד לעילא, וכך הבינו כל הקדמונים, גם המשובשים והוזי ההזיות שבהם, ואפילו שוחרי המאגיה והקבלה האלילית.


ה) עוד מסיק גברא בספרו: "קשה להכריע מה היה המנהג הקדום בתימן [...] יש שנהגו לומר קדיש שלם תתקבל [=למה הוא קורא לקדיש בתרא "קדיש שלם"? מדוע לרמוז שהקדיש של חז"ל ורבנו הינו חסר? ועל זה נאמר כל המוסיף גורע] [...] כיוון שמנהג ספרד לומר קדיש שלם תתקבל, וכך נעלם לו המנהג [...] לומר חצי קדיש [=ומדוע הוא קורא לקדיש הרגיל והקבוע "חצי קדיש" וכי הוא חסר? וכי תקנת חז"ל הינה פגומה?]".


מדברי גברא עולה וניצבה הסיבה המרכזית להכחדת הנוסח הקדום ולהוספת תתקבל שלא במקומה, והיא השפעת סידורי-ספרד. ואם איש האמת, רבנו הרמב"ם הספרדי, זנח את נוסח ספרד ואימץ את נוסח תימן הקדום, נבוא אנחנו, בנים ליהדות תימן המעטירה, נשליך את עטרתנו המפוארה, ונאמץ לחיקנו את נוסחי ספרד ללא הבחנה?


מסקנת הממצאים


לדעתי ניתן היה בהחלט להסתפק בסדר-התפילה של רבנו הרמב"ם שהוא המייצג הקדום ביותר והנאמן ביותר למסורת התפילה של חז"ל ושל אבותינו הקדמונים הקדושים והטהורים – ומי שמכיר את זוך השקפותיו של רבנו ואת טוהר הלכותיו המזוקקות ואת רדיפת הצדק ואהבת האמת שמילאו וגדשו את ישותו, יבין מיד שיש לזנוח את כל התועים והוזי ההזיות למיניהם ולדבוק בעוז ברבנו איש האמת, כי דרכו היא דרך החיים.


אולם, ל