קדיש בתרא (תתקבל) לפני הוצאת ספר-תורה

עודכן ב: 4 דצמ 2018


כידוע, מנהג שרווח ופשט בדורות האחרונים לומר קדיש תתקבל לפני הוצאת ספר-תורה בשחרית של שבת. ברם, לכאורה מנהג זה אינו כדין ואינו כנוהַג אבותינו הקדמונים. נָחֵל את הצגת הדברים בדברי הרמב"ם בסדר-התפילה שבסוף ספר אהבה (מהדורת מָרי, עמ' תשכ): "קדיש בתרא. כל קדיש שאומר שליח-צבור אחר שגומר התפלה, שאינו אומר אחריו כלום, אלא כל העם שומעין אותו יוצאין ונפטרין, נהגו העם כולם להוסיף בסופו נוסח זה: תתקבל צלותכון".

למדנו אפוא: א) שמו הקדום של קדיש תתקבל הוא "קדיש בתרא". ב) ולא לחינם שמו כן, מכיוון שהוא נאמר בסוף התפילה שאין אומרים אחריו כלום, וכֹה דברי מָרי שם: "ולפיכך כל יום שמתפללין שחרית ומוסף, אין לומר תתקבל אחר שחרית, אלא אחרי מוסף. וכך מנחה ומעריב אין אומרין תתקבל אחרי מנחה אלא אחרי ערבית. וכך הוא הסדר בכל סידורי תימן העתיקים. וכך הוא מנהגנו" (ההדגשות במקור). נדגיש שמָרי מעיד שכך הוא הסדר בכל סידורי-תימן העתיקים, ונשוב לנקודה זו בהמשך. ג) ניתן להוסיף, כי המעיין בתוכנה של התוספת "תתקבל" וכו', ימצא בה מאפיינים שמתאימים לסוף התפילה, כגון "יהא שלמא רבא" או "לחיים ולשלום", שמרמזים על כך שמקומה בסוף כל התפילה כפי ש"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו" וכו', מקומו בסוף תפילת העמידה. כמו כן נראה, כי לא לחינם נהגו יהודי תימן לזרז זה את זה ביציאתם מבית-הכנסת במטבע הלשון "לחיים ולשלום", שמבטא את סוף חובות התפילה ויציאה מבית-הכנסת.

סידורי-תימן העתיקים

ד"ר משה גברא חקר נושא זה בתוך ספרו הגדול "מחקרים בסידורי תימן" (עמ' 159), להלן מסקנותיו:

א) בתכלאל הקדום משנת רנ"ח 1498, ובתכלאל ר"י בשירי משנת שע"ח 1618 (=תכלאל קדמונים) המייצגים מסורות עתיקות כתוב: "ואומר יתגדל ויתקדש בלבד" ("פקט"). לאור דברי הרמב"ם ומָרי נראה ברור שכוונתם שיש לומר קדיש ללא תתקבל.

ב) בתכלאל משתא-שבזי משנת ת"ב 1642, כתוב במפורש: "ואומר קדיש עד לעילא", כלומר אומר קדיש ללא תתקבל.

ג) ברוב כתבי-היד הקדומים נכתב לומר "קדיש", ומ' גברא העיר שם: "ולא מפורט איזה קדיש". לדעתי הדבר פשוט שהכלל הוא: בכל מקום בכתבי-היד הקדומים שנכתב "קדיש" סתם, מדובר בקדיש ללא תתקבל, שהרי בכל מקום שרצו קדמונינו ללמדנו שמדובר בקדיש תתקבל קראו לו "קדיש בתרא", ולקדיש דעתיד קראו "קדיש דרבנן". כלל זה תואם את עדות מָרי לעיל, וקרוב לוודאי שעל סמך כלל זה כתב את עדותו. לפיכך נראה לי פשוט וברור שלא צדק כאן ד"ר גברא, ורוב כתבי-היד שכאמור נכתב בהם קדיש סתם, כן פירטו לנו באיזה קדיש מדובר, והוא קדיש עד לעילא. ואינו "חצי קדיש", אלא הוא קדיש שלם ומושלם, וכפי שעולה בבירור מפסיקת הרמב"ם בהלכות תפילה (יב, כ):

"כיצד סדר הקריאה בתורה עם התפילה, כל יום שיש בו תפלת מוסף, אחר שיגמור שליח צבור תפלת שחרית אומר קדיש, ומוציא ספר-תורה [...] וכשגומרין מחזיר ספר-תורה למקומו ואומר קדיש ומתפללין תפלת מוסף. וימים שיש בהן מפטיר ומוסף נהגו לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר". וגם כאן העיר מָרי: "עד 'דאמירן בעלמא ואמרו אמן' ואין אומרין תתקבל אלא בקדיש בתרא שאין אומרים אחריו כלום, אלא נפטרין לבתיהן" (אות ס). ולדאבוננו, המושג המאוחר יחסית "חצי קדיש" שיבש את הבנתנו ויחסינו לקדיש לעילא, ואולי מכאן השתבשה גם ההלכה.

ד) מ' גברא מציין כעשרה תכלאלים קדומים שנאמר בהם שיש לומר "קדיש" או "קדיש עד לעילא" או "קדיש בלבד", ושני תכלאלים שבהם נכתב "קדיש בתרא" ואחד שנכתב בו "קדיש שלם". פירטנו להלן את שלושת האחרונים: 1) בתכלאל משנת ת"ם 1680, נכתב: "וכשגומר התפלה אומר קדיש ובתרא ומוציא ספר-תורה", וגם מכאן למדנו שכאשר רצו קדמונינו ללמדנו שמדובר בקדיש תתקבל כתבו במפורש "בתרא"; 2) ראוי לשים לב לתכלאל הר"י ונה. מ' גברא ציין, שבמהדורתו הקדומה משנת שנ"ז 1597, נכתב לומר "קדיש" בלבד, ואילו במהדורה מאוחרת שלו מאמצע המאה הי"ז, נכתב: "ואומר קדיש בתרא ומוציא ספר-תורה", וגם מכאן נלמד, שכאשר רצו ללמדנו שמדובר בקדיש לעילא שהוא שלם ומושלם, כתבו "קדיש" בלבד, ואלו כאשר רצו ללמדנו שמדובר בקדיש תתקבל כתבו "קדיש בתרא"; 3) בתכלאל משנת שנ"ח 1618, נכתב: "וגומר התפילה ואומר קדיש שלם", וגם מכאן נלמד ש"קדיש" סתם הוא קדיש עד לעילא.

ה) עוד כותב שם מ' גברא: "קשה להכריע מה היה המנהג הקדום בתימן [...], ויש שנהגו לומר קדיש שלם תתקבל [...], כיון שמנהג ספרד לומר קדיש שלם תתקבל, וכך נעלם לו המנהג [...] לומר חצי קדיש". מדבריו למדנו את הסיבה להכחדת הנוסח הקדום ולהוספת תתקבל שלא במקומה, והיא השפעת סידורי-ספרד. ואם איש האמת, רבנו הרמב"ם הספרדי, זנח את נוסח ספרד ואימץ את נוסח תימן הקדום, נבוא אנחנו, בנים ליהדות תימן המעטירה, נשליך את עטרתנו המפוארה, ונאמץ לחיקנו את נוסחי ספרד ללא הבחנה?

מסקנת הממצאים

לדעתי ניתן היה בהחלט להסתפק בסדר-התפילה של הרמב"ם שהוא המייצג הקדום ביותר והנאמן ביותר למסורת התפילה של אבותינו הקדושים והטהורים, וכל שכן שדברי איש האמת מָרי צמודים אליו, מאירים ומזהירים ביפעתם. מכל מקום, הָראינו לדעת כי גם ברוב מכריע מכתבי-היד הקדומים הדין כן. מ' גברא מסיים את חקירתו במלים: "ולא נותר היום מי שנוהג לומר חצי קדיש", ואני סובר, אדרבה, במקום שאין אנשים שמנציחים את מסורת אבותינו הקדמונים, מצוה רבה להתאמץ ולהשתדל להשיב את עטרתנו המפוארה על כנה, ולאמץ לחיקנו את נוסח התפילה הקדומה הזכּה והבּרה.

בתמונת שער הרשומה: קבוצת נערים דתיים השייכים לעליית הנוער, במהלך תפילת שחרית, חיפה, 1939.


#הלכה #תפילה #רמב

21 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!