צוואתו של רבנו במורה הנבוכים

בתום הקדמת רבנו לספרו "מורה הנבוכים" הוא כותב צוואה לתלמידיו, אשר עוסקת באופני לימוד המורה, באזהרה מפני הסכלים שספר זה עלול להזיק להם, בגילוי לב של רבנו מאין היו לו כוחות נפשיים לכתוב ספר מהפכני זה, ובמוסר השכל לכל אנשי האמת כיצד עליהם להתייחס להעדר האמת ולמיעוט ההולכים בדרכה.


א. תיאום פרקי המורה


אחד הדברים החשובים ביותר ללומד "מורה הנבוכים" הוא לידע, כי רבנו לא הבהיר עניינים מסוימים עד תומם במקום אחד, ויתרה מזאת, עניינים רבים מאד בספר זה ניתנים ללימוד רק לאחר לימוד הקדמות ופרקים אחרים שקדמו להם, אשר מהווים מצע הכרחי להבנת הפרקים הבאים. כלומר, ספרו זה של רבנו בנוי באופן כזה, שיש ללמדו באופן יסודי ושיטתי, תוך שאנו זוכרים את הכללים והיסודות המובאים בפרק הנדון גם לפרקים הבאים.


ספרו זה של רבנו אינו רק ספר מחשבה בתורת ישראל, אלא הוא משמש גם "ארגז כלים" ללימוד המחשבה היהודית בספרות חז"ל ולהתמודדות עם הנושאים המחשבתיים העולים בכל דור ודור. כלומר, ספרו זה של רבנו משמש כמקור בלתי נדלה של רעיונות וכללים הגותיים, אשר מעצבים את כוחות המחשבה, ויוצרים כלים ומושגים מחשבתיים עדינים אשר באמצעותם ניתן לטפל לנתח ולפרק כל קושי מחשבתי שעם-ישראל מתמודד עמו.


אחד הדוגמאות המרכזיות ביותר לכך היא מלחמתו של רבנו בעבודה-הזרה. רבנו מלמד אותנו שהציר שעליו התורה סובבת הוא "עקירת העבודה הזרה ומחיית עקבותיה", ולכן אין לדון לכף זכות עובדי אלילים בשום צורה שהיא, ובמלים אחרות אין שום הצדקה לעבודת אלילים או להצדיק עובדי אלילים. לאחרונה שאל אותי אדם, האם מותר לפקוד קברות צדיקים ולהתפלל בהם, במטרה להגן עליהם מפני השתלטות ערבית – שהרי אם אנחנו לא נפקוד קברים מסוימים, הערבים עלולים להקים שם מסגדים ואחיזתנו תתערער באותם המקומות. השבתי לו, כי טענה זו היא הטעיה לעבוד עבודת אלילים, שהרי יש אינסוף דרכים לחזק את אחיזתנו כאן בארץ-ישראל למי שהדבר חשוב לו, ואין שום הצדקה להכשיר את פולחן הקברים האלילי בשום תירוץ, כי תכלית כל התורה כולה היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ולכן הנזק שבתפילה על קברי צדיקים רב וגדול אלף מונים מן התועלת.


זאת ועוד, שוו בנפשכם איזה חילול ה' עולמי יש במה שרבים נוהרים לקבר שנמצא במירון. כחצי מיליון איש מדי שנה "עולים" לקבר ומתפללים לרשב"י שיציל אותם – הזהו עם חכם ונבון? האם זו הדוגמה האישית שעם ישראל נותן לגויים? האין בזאת הצדקה ועידוד לנוצרים אשר אף הם קובעים את כנסיותיהם על מקום הקברים? ואיך בדיוק אנחנו מדריכים בזאת את הגויים לעבוד אל אחד שאין-כיוצא-בו – בפנייה למתים ובפולחן הקברים?!


"הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים [...] אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (יש' סה, ד–ה).


רבנו מלמד אותנו במורה, כי אין שום הצדקה לעבוד עבודת אלילים, ולכן אין שום מקום להתיר או אפילו להתייחס בסלחנות לעבודת אלילים מכל סוג שהוא, ולא משום סיבה שהיא, ובוודאי לא לעבודת אלילים אשר מאות אלפים שוגים אחריה מדי שנה בשנה. והדבר מזכיר מאד את עגלי ירבעם, אשר במקום לעלות לרגל לירושלים, היו "עולים לרגל" לעגלי ירבעם, והפכו את החול לקודש ואת הטמא לטהור, ובסופו של דבר נחרבה ממלכת ישראל בעוון עבודה-זרה, ועד עצם היום הזה עשרת השבטים נחשבים לאבודים!


נמשיך עתה בדברי רבנו בצוואתו, אשר מורה לנו ללמוד את ספרו בעיון ובמתינות (עמ' יב):


"אם תרצה להשיג כל מה שנאמר בו עד שלא יישמט לך ממנו מאומה – תאם פרקיו זה עם זה, ואל תהיה מטרתך בכל פרק להבין את כללות עניינו בלבד, אלא גם הבנת כל מלה שנאמרה בו דרך אגב, ואף-על-פי שאינה מעניין הפרק, כי מאמר זה לא נאמרו בו הדברים איך שנזדמן, אלא בדקדוק רב ובמשנה דיוק וזהירות מגרימת טעות בהבנת דבר קשה, ואין דבר שנאמר בו שלא במקומו אלא כדי לבאר עניין מסוים במקומו. ואל תעיין בו בקלישות, כי אז תזיקני ולא תועיל לעצמך, אלא צריך אתה ללמוד כל מה שצריך ללמוד, ועיין בו תמיד, והוא יבאר לך רוב הדברים הקשים שבתורה שהם קשים לכל משכיל".


כלומר, עלינו ללמוד ספר זה תוך התבוננות מקיפה בשאר המקומות שרבנו התייחס לנושא הנדון, וכך נצליח לראות את התמונה השלמה. נשים לב, שרבנו מורה שלא לעיין בספרו בקלישות, ושם מָרי מעיר: "הכוונה שלא תלמד בו ברפרוף וקלישות כי אתה עלול להזיק למחבר בתלותך בו דברי הבל ומחשבות שווא שראית בדמיונך כאילו אמר, ולעצמך ודאי שלא תועיל [...], ורצונו לומר, אל תבוא ללמוד בדעות קדומות עקומות ועקושות ותאנוס את דברי המחבר כדמיונך". ואכן, כדי להגיע לחקר האמת חובה להתנתק מכל הדעות העקומות והעקושות, כי אם אדם כבר החליט מהי האמת לפי דמיונו, לא יעזור לו אפילו אם האמת תאיר ותזרח כנגד עיניו במלא עוזה, מפני שסימאון שכלו כבר יחשיך את עיני הדעת והוא לא יראה אור, וכמו שאמר איוב (לז, כא): "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים".


ב. פירוש דברי רבנו


בהמשך דבריו, רבנו מזהיר את הלומדים שלא יְפרשו בו מאומה, אלא-אם-כן הדבר כתוב באופן מפורש בדבריו או בדברי אחד החכמים שקדמו לו – ומי שיעשה כן מזיק לרבנו ולעצמו, והוא בגדר של "משלם רעה תחת טובה", וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יב):


"והנני משביע בה' יתעלה את כל מי שיקרא מאמרי זה שלא יפרש בו אף מלה אחת, ולא יבאר לזולתו ממנו אלא מה שהוא מפורש בדברי מי שקדמני מחכמי תורתנו המפורסמים. אבל מה שיבין הוא ממנו ממה שלא אֲמָרוֹ זולתי מן המפורסמים שלנו אל יבארהו לזולתו, ואל יתפרץ להשיב, כי אפשר שמה שהבין מדבריי [הוא] היפך מה שרציתי, ויזיקני תחת רצוני להועיל לו, ויהיה משלם רעה תחת טובה. אלא, יתבונן בו כל מי שבא לידו, אם הִרווה צימאונו ואפילו בדבר אחד מכל מה שקשה לו, יודה לה' ויסתפק במה שהבין, ואם לא ימצא בו מאומה שיועיל לו כלל, יחשבהו כאילו לא נכתב".


ויש לא מעטים אשר נחשבים לחכמים, שמפרשים את דברי רבנו באופנים עקומים ועקושים, ומסבירים שרבנו אינו מתכוון לדברים המפורשים שהוא בעצמו כותב, כגון בעניין תחיית המתים או חידוש העולם, ומתעקשים לומר שרבנו הסתיר את האמת וביודעין שיקר והציג מצג שווא. ואין לי ספק, כי אותם טיפשים גדולים, כמו אותו פרופ' מפוזר שקרא לחיילי צה"ל יודו-נאצים, לא השכילו להבין את הדבר הפשוט ביותר, והוא שרבנו אינו "חכם" כמותם, רבנו לא השתמש במושגי האמת כקרדום גס להשיג תאוות בזויות וטובות הנאה בעולם-הזה, ולא עיקם את דרך האמת בכל מקום שהיא מתנגשת עם הבלי העולם-הזה – והם בסכלותם, שגו לחשוב שרבנו הוא איש אמת בעירבון מוגבל כמותם, וששכלו מזוהם בתאוות ובדמיונות ובהבלים כמותם – ולכן תלו בו את הזוהמה והרפש שתלו בו.


ולאחרונה שמעתי עוד דבר הבל מפיו של אותו פרופ' מפוזר, שאלו אותו איך איש מדע ברמתו מסוגל להיות גם איש דתי? והוא השיב, שכאשר הוא לומד את ענייני הדת הוא מתנתק לחלוטין מענייני המדע, וכאשר הוא לומד את ענייני המדע הוא מתנתק לחלוטין מענייני הדת, ובמלים אחרות הוא אומר שהדת והמדע הם שני עניינים מנוגדים! היש סכלות גדולה מזו?! היש חילול ה' גדול מזה?! וברור שאין כל סתירה בין דת ומדע, אדרבה, לדעת רבנו לימוד המדעים הוא המצוה הראשונה שנצטווינו עליה בהר סיני, והיא מצות ידיעת ה' יתעלה.


וזכורני שפעם אחת "הסביר" לי אחד מחסידיו של אותו שוטה, כאשר שאלתיו איך הוא מסביר את התקפותיו העזות של אותו פרופ' רע לבב כנגד חיילי צה"ל וכנגד המתנחלים, ואת שנאתו הפוליטית העזה והבלתי נתפסת כנגדם? והוא "הסביר" לי שזו הייתה דרכו, כלומר דרכו הייתה לומר דברים קשים כדי לזעזע, והמשך המשפט שמובן מדבריו הוא: שעלי לסלוח לו כי הוא לא באמת התכוון לכל מילה שאמר, שהרי כל מטרתו היא רק לזעזע... אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שאותו פרופ' נבל היה מזוהם בהשקפה רעה מאד, שהרי איך יעלה על הדעת שמותר לומר דברי שקר מפורשים שאינם משתמעים לשני פנים במטרה לזעזע? איך אפשר להנחיל השקפות בזויות ושפלות במטרה להדריך אל דרך האמת כביכול? האם אפשר להדריך אל האמת בדברי שקר מפורשים?! ומאסתי כבר בעבודת האלילים שעובדים אותו כמה מחבריי הדרדעים – וראוי לקרוא עליהם את הפסוק: "וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים וְאֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים" (יש' יט, ג).


ואם כבר הנני עוסק באותו רשע, אציין שרבים מחבריי הדרדעים טוענים שמָרי תמך בו באיזה ריאיון, ואמר דברים שמהם משתמע שאותו פרופ' נבל ידע את ה'. ולא רק שהם עובדים את האליל ההוא, הם הפכו גם את מָרי לאליל עמו, שהרי הם מניחים מראש שמָרי לא טעה ולא שגה בשום דבר מדבריו. ברם, כאשר הראיות מכריעות בבירור כנגד אותו פרופ' אין להתייחס לדברי מָרי, מפני שכנראה הם נאמרו מכורח תפקידו הרבני הממסדי, ומשכורות הדיינות המסואבות דיברו מגרונו – ו"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ" (מש' כא, ל), כלומר אין לשום אדם יכולת להתנגד או להכזיב את דברי התורה, ואין שום אדם אשר הוא מעל הטבע האנושי – "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמ' כג, ח), "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).


כאן גם אתייחס לשאלה שנשאלתי לאחרונה, איך יכול להיות שחכמים גדולים יהיו הסכלים בבני אדם? איך יכול להיות שאדם שיש לו תארים מאוניברסיטה עוכרת ישראל, יהיה סכל?! ובכן, התשובה פשוטה מאד, ייתכן שאדם מסוים יפתֵּח את כוח המחשבה שלו מאד-מאד, כי כוח המחשבה הוא כוח מכוחות הנפש, כמו שיש לאדם מסוים כוחות פיסיים מופלאים או שיש לאדם אחר מידות מסוימות שהן מאד חזקות אצלו – כך ייתכן שיהיה אדם שיפתח את כוח מחשבתו מאד-מאד. וכבר ראינו מדענים "דגולים" רבים אשר היו כופרים גמורים במציאות הבורא יתעלה ושונאי ישראל מוצהרים, ובכן האם הם בגדר חכמים?!


התשובה הפשוטה היא שהם הסכלים בבני אדם, כי אף שכוח המחשבה שלהם הוא חזק מאד, הם סכלו מלהבין את יסוד היסודות ועמוד החכמות, הם סכלו מלהבין את הבסיס לכל החכמות, הם לא הבינו ולא ידעו את דברי רבנו בהלכה הראשונה ב"משנה תורה"! כלומר, הם לא היו חכמים מספיק כדי להכיר במציאות הבורא, ואין סכלות גדולה מזאת!


ובמלים אחרות, כוח מחשבתם להבין ולהשכיל ולעבד נתונים הוא גדול מאד, אך יחד עם זאת הם מחוסרי דעת לחלוטין, כי לא השכילו להבין שיראת ה' ראשית חכמה. וכמו שאדם אחד חזק בתכונה נפשית מסוימת או אחר זכה לגנים מסוימים מעולים, כך הם פיתחו ושכללו את כוח שכלם, אך יחד עם זאת הם חסרי דעת, כי לא השתמשו בכוח מחשבתם לעצב את דמותם הרוחנית, אלא כדי להשיג דמיונות ותאוות. והנה ראיה מדברי ירמיה הנביא (ד, כב) לדברינו: "כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" – כלומר, עם ישראל הוגדרו כאווילים וסכלים ויחד עם זאת כחכמים, איך ייתכן הדבר? תשובה, כוח מחשבתם לא שימש להיטיב אלא להרע, וזאת אירע להם מפני שלא הבינו את יסוד היסודות ועמוד החכמות – לא ידעו את ה' יתעלה ולא יראו מפניו.


נחזור עתה לדברי רבנו במורה (עמ' יב), רבנו ממשיך ומלמד שם, כי אם ייראה לאחד התלמידים שהוא מצא שיבוש בדבריו, שידון אותו לכף זכות, וימצא הסבר שבו יישב את דברי רבנו בהתאם לכללי הדת והשכל הישר, וכֹה דבריו שם:


"ואם נתגלה לו [=למעיין] בו [=בספרו "מורה הנבוכים"] שיבוש לפי מחשבתו [="מחשבותיו הבלתי נכונות, השערותיו, דמיונותיו" (מָרי שם)], ימציא לו הסבר וידין לכף זכות, ואפילו על-ידי הסבר רחוק כפי שנצטווינו אפילו כלפי המונינו, כל שכן כלפי חכמינו ונושאי תורתנו המשתדלים ללמדנו את האמת כפי השגתם".


אגב הדברים רבנו מלמד אותנו את מי מ"חכמי ישראל" יש לדון לכף זכות: "כל המשתדלים ללמדנו את האמת". ברם, אלה מ"חכמי ישראל" אשר שגו אחר עבודה-זרה ואשר מתעים את עם-ישראל אחר ההבל – אינם בגדר זה, שהרי רבנו מלמד אותנו באופן מפורש במורה, שאין לדון לכף זכות בענייני עבודה-זרה, וכפי שרבנו נהג בעצמו כאשר קרא לחכמי ישראל המגשימים "יותר תועים מהבהמות". וספק גדול בעיניי אם יש בימינו רבנים ממסדיים שאינם עובדים עבודה-זרה בהערצת הגדולים המדומים שקדמו להם, או בקיום שלל הלכות ומנהגים אליליים שהוחדרו לדת משה באלף השנים האחרונות, או שהם משתפים פעולה עם עובדי אלילים במטרה לשמר את שררתם מעמדם יוקרתם ומשכורותיהם – וכל מי שמשתף פעולה עם עובדי אלילים, אף שהוא אינו עובד בעצמו, נושא בעוונם וחוטא חטא גדול לאלהים.


ג. השלם, החסר והמבולבל המטונף


בהמשך דבריו שם (עמ' יב), רבנו מלמד אותנו על שלושה סוגי אנשים: השלם, החסר והמבולבל המטונף. האדם החסר ישיג תועלת במקצת פרקי המורה, ואילו השלם ישיג תועלת גדולה מאד בכל פרקיו, וישתוקק ללמוד בו עוד ועוד, וכֹה דברי רבנו: "ואני יודע שכל מתחיל מבני אדם אשר אין בידו מאומה מדברי העיון, שהוא ישיג תועלת במקצת פרקי מאמר זה, אבל השלם מבני אדם, הדתי הנבוך כפי שהזכרתי [ראו מאמרי "למי נכתב הספר מורה הנבוכים?"] – הוא ישיג תועלת בכל פרקיו, וכמה גדול חשקו בו וכמה ערב הוא לאזניו".


ואם שאלתם מי הם המבולבלים המטונפים? ובכן הנה דברינו בהם:


"אבל המבולבלים, אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם – שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


ברור שהמבולבלים המטונפים שרבנו מתאר כאן אשר "מדמים שהם בעלי עיון", הם אלה אשר נדמה להם ולאחרים שהם "חכמי ישראל" כמו חכמי מועצות הסכלים למיניהם, שכל מטרתם היא פוליטית תועלתנית תאוותנית. וכאשר הנני רואה אותם מנופחים מחשיבות עצמית הנני נגעל עד עמקי נפשי כי חמוֹרים בדמות אדם המה, וכאשר אני שומע את דברי הסכלות היוצאים מפיהם, בחילה עזה מטפסת ועולה במעלה גרוני.


גם מהמשך דברי רבנו ברור שכוונתו ל"חכמי ישראל" אשר "אין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת", שהרי כך הוא תיארם במאמר תחיית המתים (עמ' עב): "כי הלמידות על אותם היסודות [=יסודות הדת המחשבתיים], דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה", וכבר הקדשתי מאמר מקיף למלחמתו של רבנו בגדולי הדור המפורסמים אשר מתעים את העם אחר ההבל, וכך הם רובם ואולי אפילו כולם.


בהקשר זה ראוי לציין את השקפת ההבל של הליטאים, שמי שלומד גמרא יודע את כל החכמות ובקי בכל המדעים, ולכן אין צורך ללמוד מדעים. השקפה זו היא שקר חמור מאד – שהרי איך יעלה על הדעת שניתן להקים מעבדה או למצוא תרופה חדשה או לפתח טיל או מקורות אנרגיה מתוך עניינים מדעיים שנזכרו בגמרא?! ואם גדולי "חכמי ישראל" המהובלים יחלו גם בגופם (כי בנפשם הם כבר חולים) ויזדקקו לאשפוז, מה יעשו? האם הם יפתחו גמרא? או יפנו לעסקניהם הפוליטיים שיקצרו להם את התורים בבתי החולים, ויעמידו לרשותם חדרים נפרדים מפוארים וכן את טובי הרופאים? כמו כן, גם אם יש עניינים מדעיים או מתמטיים בתלמוד, הם שוליים מאד ואף ברמה נמוכה ובסיסית מאד. ויתרה מזאת, רוב ענייני המדע שמובאים בתלמוד בענייני האסטרונומיה ועוד, הם לפי התפישות המדעיות הארכיאולוגיות שכמעט כולן הן הבל מהובל, ועלולות להזיק ללומדים המגובעים והמעונבים והמחופתים – לובשי החליפות מנענעי הסטנדרים הליטאיים נעדרי הדעת.


אותם חכמים בעיניהם שמפיצים שקרים על התורה והמדע, "יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם – שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם". כלומר, אותם "חכמי ישראל" יירתעו מלימוד המורה כי לא יבינו את רעיונותיו, שהרי הם סכלים לחלוטין מכל ענייני מדע ודעת, ומוחותיהם כבר מלאים וגדושים בהזיות ודמיונות ודעות קדומות. כמו כן, סיבה נוספת שהם ישנאו את הספר הזה, היא מפני שהאדם המשכיל הלמד בו יגלה ויבין את שקריהם והתעיותיהם, וסכלותם ורשעותם יהיו גלויים לפניו – ולא רק שהוא לא יעבוד אותם ויאמין להם ויסגוד להם ויקבל את כזביהם, הוא גם עלול לגלות לרבים את טיפשותם ומעלליהם, ולכן שרפו האשכנזים את "ספר המדע" ו"מורה הנבוכים".


במלחמתם בדת האמת, ניסו חכמי-יועצי-אשכנז בתחילה לשרוף את "ספר המדע" ו"מורה הנבוכים", אך הדבר לא הועיל להם והם לא הצליחו בסופו של דבר להכחיד את דרך האמת. במשך השנים הם ממשיכים לנסות, אם בתליית שקרים על גבי שקרים על הרמב"ם – שהוא היה מבולבל בסוף ימיו כשכתב את ספרו "מורה הנבוכים", ולכן מדובר בשני אנשים שונים: הרמב"ם של ה"מורה" והרמב"ם של "משנה תורה"; או שהוא הודה בסוף ימיו לקבלה; או שהוא לא באמת התכוון למה שהוא אמר; או שהוא בסך הכל עוד פוסק בשורה ארוכה מאד של שאר פוסקי ישראל הוזי ההזיות; או שאי אפשר ללמוד את ספרו ללא המקורות התלמודיים; או שהוא לא הביא טעמים להלכותיו ולכן אין ללמוד ממנו; או ששלחו משיגים יהירים לשקר ולהתעות שרבות מהלכות רבנו משובשות באופן קשה; או שהשתמשו בעבדים נרצעים מקרב הספרדים כדי לתקוף את רבנו; או שהם אף שלחו ידם ושיבשו וזייפו את ספריו כמנהגם הרע בתלמוד הבבלי: הכי גרסינן וה"ג; ועוד ועוד שקרים שהפיצו על רבנו.


בימינו הם אינם מסוגלים להתעלם עוד מדרכו של רבנו, אז הם משלבים את פסקי רבנו בשיעוריהם, אך עדיין הם מתייחסים אך ורק להלכות שמתאימות להשקפותיהם ומתעלמים כליל מההלכות שמגלות את ערוותם – וכאשר אדם מתבונן מבחוץ על שיטותיהם הוא עלול לחשוב שהם חסידים גדולים של הרמב"ם, וכיצד יעלה על הדעת שהרמב"ם יתקוף אותם או יהווה בעבורם סכנה כל כך גדולה? ובכן, כך הם מטשטשים את האמת בימינו, לאחר שהם לא הצליחו למחוק אותו ולשרוף אותו ולהכחיד את דרך האמת, הם מנסים להילחם בו על ידי שהם מטשטשים אותו, וגם זאת לא הצליח להם שהרי כבר נתגלו אינסוף השיבושים המכוונים במהדורת "משנה תורה" המודפס. ולמרות זאת, הם עדיין נוקטים בדרך הטשטוש ומתעלמים כמעט לחלוטין מדרכו המחשבתית של רבנו, או מפרשים אותה באופנים הרצויים להם, או מסתירים את האמת שרבנו מנחה אליה בספרו "מורה הנבוכים".


מעניין שגם באקדמיה נלחמים בדרך האמת, כי זכורני שבמחלקה לתלמוד שם עשיתי תואר שלישי, לא הסכימו בשום פנים ואופן שאני אעשה את עבודת התזה, וכל שכן התואר השלישי על הרמב"ם. הם אולי מבינים שהרמב"ם הוא האנטי-תזה הגדולה ביותר לדרך השקר שלהם ושל אבותיהם, כי הרמב"ם מציב מראה וחזות קשה כנגד פניהם, כנגד אבותיהם עובדי האלילים, וכנגדם, אשר הפכו את הדת לקרדום לחפור בה למלא את תאוותיהם. ולכן הם נזהרים מאד, ומאפשרים אך ורק לאנשיהם הנאמנים ביותר לדרך השקר וההתעיה לעסוק במשנת הרמב"ם. כך הם ממשיכים להנציח את ההבל, ולהציג את הרמב"ם באור שנוח להם ומתאים להם, תוך פיזור שקרים וכזבים בדרכים מתוחכמות ביותר עד כדי אמנות ממש – עד שהשקר כמעט ולא נראה על פני השטח.


ברם, יש דין ויש דיין, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, חלילה לאל מרשע ושדי מעוול, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא – וכל הצבועים והשחקנים הרשעים הללו יתנו את הדין על מעלליהם ובמיוחד על שהתעו את עם-ישראל אחר ההבל. ומתוך השקפותיהם הרעות תצמח הפורענות שבה ילקו אותם הגדולים ובעיקר הרבנים הממסדיים הופכי התורה לקרדום – מידה כנגד מידה, וראינו לאחרונה דוגמה מובהקת לכך: לפני כמה שנים נרצח על-ידי אחד מחסידיו אחד מגדולי המקובלים בדרום הארץ, מסתבר שאותו מקובל יעץ לאותו אחד שיוותר לאשתו בהליכי הגירושין, אך עצותיו של אותו מקובל נתגלו כרעות מאד. כאשר אותו חסיד שוטה הבין שהמקובל שעמו התייעץ אינו הסגן של אלהים כמו שהציג את עצמו, אלא הוא בשר ודם עלוב ביותר ששוגה נכשל ונחבל על כל צעד ושעל, חמתו בערה בו, והערצתו לאליל המבולבל הפכה לשנאה עזה, עד שהוא דקר אותו למוות בחמת זעם רצחנית.


כלומר, עוונו של אותו מקובל מבולבל במה שהפך את עצמו לאלוה, היה גם הסיבה לרציחתו, כאשר נתגלה שהוא בשר ודם, ולכן אומר רבנו שהשקפותיהם הרעות: "הם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


"אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה" (תה' לז, א).


ד. מקור כוחו של רבנו


רבנו בהמשך צוואתו מגלה לנו שהוא כתב את ספרו זה ביראה גדולה, מפני שהוא הראשון שהחל לכתוב ספר בעניינים העמוקים האלה בזמני הגלות, ברם, הוא חיזק את עצמו ונשען על שתי הקדמות, וכֹה דבריו (עמ' יב–יג):


"והאל יתעלה יודע, שאני לא חדלתי לירוא הרבה מאד מלכתוב את הדברים שרציתי לכתוב במאמר זה, מפני שהם עניינים עמוקים לא נכתב בהם כלל ספר באומה בזמני הגלות הללו במה שבידינו ממה שנתחבר בהם, והיאך אתחיל אני תחילה לכתוב בהם? אך נשענתי על שתי הקדמות: האחת אמרם בכגון עניין זה: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], והשנית אמרם: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' [אבות ב, טו], על שתי הקדמות אלה נשענתי במה שכתבתי במקצת פרקי מאמר זה".


נראה כי רבנו ראה את השיממון המחשבתי שפוקד את עם ישראל, את העבודה-הזרה הרבה שבידם, אם בהגשמה ואם בהשקפות עקומות ועקושות, את העדר לימודי המדעים והתפישות המעוותות שנולדות בעקבות זאת – והחליט לכתוב ספר בעניינים האלה העמוקים, כי אם חלילה לא יכתוב ספר מחשבה מקיף, עם-ישראל עלול לשגות אחר ההבל עד שהעיקר ששתל אברהם אבינו כמעט וכבר נעקר.


רבנו מעיד על עצמו שספרו נכתב לשם שמים, ויש לשאול, איך ניתן לדעת אם אדם כותב לשם שמים באמת? על כך ניתן ללמוד מהמשך דבריו:


"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח אלא-על-ידי-כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים – הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


כלומר, כאשר אדם כותב ספר וכל מטרתו היא לחשוף את האמת, אין לו שום מטרה פוליטית תועלתנית או למצוא חן בעיני אדם או קבוצה מסוימת, אלא השגת האמת בלבד, ואינו חושש מגינוי ההמון המרובים וממעמדו בעיניהם – אז נדע כי אותו אדם הוא איש אמת, כי תכליתו ומטרתו היא אמירת האמת, ולמרות הקושי העצום והמחיר הכבד שהוא נאלץ לשלם, הוא ממשיך ללכת בנחישות ובעקביות בדרכו, וחשוב בעיניו אדם אחד מהמון סכלים רבים.


ואסיים בסיפור ששמעתי לאחרונה על רב של חסידות מסוימת, שידוע בנבלותו וברשעותו. לאחרונה הוא זומן בבהילות לבית החולים על-ידי אב לבן שנטה למות, הרופאים אמרו שמוחו של הבן כבר מת, וכולו היה כבר שחור משחור. אותו אדמו"ר הגיע לבית-החולים, עשה מה שעשה ממנהגי האלילות כדי לתעתע במשפחה, והבטיח למשפחה שעוד באותו יום הבן יתעורר ויקום על רגליו. שעה לאחר שאותו רב הסתלק מבית החולים עם חסידיו הטמאים והאלימים, אותו בן מת, אך הוא כבר גבה מהמשפחה 20,000 ש"ח! ומי יעז להתעסק עתה עם האדמו"ר וחסידיו האלימים ויתבע אותם?! ובוודאי שאין למשפחה שזה עתה שכלה את בנה, את הכוחות הנפשיים הדרושים כדי להילחם ולהשיב את הגזלה אשר גזל אותו רשע מושחת וזימתי, ימח שמו וזכרו.


"הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים [...] הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ, אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (יש' סה, ד–ה).



אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!