סודם של עץ הדעת ועץ החיים – חלק ב

ה. סודו של עץ הדעת


הרמב"ם מבאר, שהאכילה מעץ הדעת לא העניקה לאדם "דעת" במובן השכלי והמדעי, אלא היא השפילה את האדם לשקיעה בהבחנה בין "טוב" לבין "רע". ולכן נאמר בתורה "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", ולא נאמר והייתם כאלהים "יודעי דעת", כי לא הדעת נקנתה באכילה מעץ הדעת, אלא האכילה מעץ הדעת היא משל לנטיית האדם אחר תאוות לבו. כלומר, כאשר האדם מרד בבוראו ונהה אחר תאוות לבו, נענש שירד ממעלתו הנשגבה: שבה היה כל כולו אחוז ודבוק במושכלות, ללא שום פנייה לרע, אל הדרגה השפלה שבה לבו מושך אותו לכיוונים שונים ומשונים, והאדם נאלץ שוב ושוב לבחון לברור ולבחור את פעולותיו ומחשבותיו בין הטוב לבין הרע. וזה לשון הרמב"ם (שם):


"וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כמו שאמר: 'כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם' נענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית [...], ונקנית לו השגת המפורסמות ושקע בהבחנת הרע והטוב" (נשים לב, כי לדעת הרמב"ם הנחש והאישה משל הם, ולא חווה היא זו שהחטיאה את האדם, ואין האישה אלא משל לכוחו החומרי של האדם שנכנע לתאוותיו וליצרו הרע הוא הנחש).


בהמשך דבריו שם, הרמב"ם מתאר את הצער הגדול שאחז באדם בעת שהבין את ההפסד העצום שגרם לו חטאו:


"ואז ידע ערך מה שהפסיד ומה שנתערטל ממנו [=אותה ההשגה השכלית שהיא כבגד מפואר] ובאיזה מצב הוא נמצא [עתה], ולפיכך נאמר: 'וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע' ולא אמר: 'יודעי שקר ואמת' [...]. והתבונן אמרוֹ: 'וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם', ולא אמר ותפקחנה עיני שניהם 'ויראו', כי את אשר ראה בתחילה [בחוש הראות] הוא אשר ראה בסוף, ולא היה שם ערפל נגד הראות שנתבהר, אלא נעשית לו תכונה אחרת שבה הוא משיג גנות מה שלא היה משיג גנותו מקודם".


ביחס לפקיחת העיניים של אדם וחווה שנזכרה בפסוק: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם", רבנו מבאר בהמשך דבריו, כי מדובר במשל להתעוררות ההבחנה בין טוב לבין רע:


"ודע, כי [...] 'פקח' אינה נאמרת בשום פנים כי אם על פקיחת רעיון, לא על חידוש חוש הראות: 'וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ' [בר' כא, יט], 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים' [יש' לה, ה], 'פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע' [שם מב, כ], וכעין אמרו: 'אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ' [יח' יב, ב]".


נשים גם לב, כי הקב"ה לא אוסר על האדם לגעת בעץ הדעת, רק לאכול ממנו. כלומר, הותר לאדם להתקרב לעץ הדעת ואף לגעת בו, ללמדנו כי מותר ורצוי לאדם ליהנות מן העולם הזה במידה במשקל ובמשורה, ואף אסור לאדם לנתק את עצמו לחלוטין מצרכי גופו ולסגף את עצמו בעינויים. נמצא, כי הקרבה והמגע לעץ הדעת משולים לניהול נכון ונבון של האדם החכם את חומרו, והאכילה מעץ הדעת משולה להפרזה בתענוגות ולנהייה בהמית משוללת רסן אחר התאוות המשחיתות והמכלות.


ו. עונשו של האדם


הרמב"ם מבאר, כי לאדם הראשון ניתנה הזכות להתענג עונג רוחני במושכלות בשקט ובשלווה, ברם כאשר נטה אחר תאוותיו הפסיד את הכל: הפסיד את הזכות להתענג בחינם על כל הטובות החומריות שהציע לו גן-העדן, והפסיד את השלווה שאפשרה לו לשקוע במושכלות ולהתענג בהם. וזה לשון הרמב"ם שם:


"[מה שנאמר באיוב יד, כ] על האדם: 'מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ', הרי ביאורו ופירושו: כאשר שינה [האדם את] פנייתו [לעבר התאוות] – גורש, כי 'פנים' שם נגזר מן 'פנה', לפי שהאדם בפניו הוא פונה לדבר הרצוי לו. אמר, כי כאשר שינה פנייתו ופנה כלפי הדבר, אשר כבר קדם אליו הציווי שלא יפנה אליו [כלומר לתאוות] – גורש מגן עדן. וזה הוא העונש שהוא כנגד החטא מידה כנגד מידה, לפי שהוּתר לו לאכול מן הֶעָרֵב ולהתענג בנחת ובשלווה, וכאשר נעשה תאוותן והלך אחרי תענוגותיו ודמיונותיו, [...] ואכל ממה שהוזהר שלא לאכלו – נמנע מן הכל [=על ידי גירושו וטרדותיו], ונתחייב לאכול הגרוע שבמאכלים אשר לא היו לו מקודם מזון, ודווקא אחרי יגיעה ועמל".


לאחר שהאדם גורש מגן-העדן, הוא נאלץ לעמול בעבור פרנסתו, ויתרה מזאת, כדי לזכות עתה במושכלות, עליו לעשות מאמץ עילאי כדי להרחיק מעליו את יצרו הרע – ורק בזמנים המעטים שבהם הוא פנוי ממלחמת הקיום, הוא סוף סוף יכול להפנות את דעתו למושגים הנעלים, ולהתפלל לה' שיסייע לו לזכות ולוּ למעט-מזער מאותו אור זך ובהיר.


וזו המיתה שנרמזה בתורה: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", לא מיתה חומרית של גוף האדם, שהרי אדם וחווה המשיכו לחיות גם לאחר חטאם. אלא מדובר במיתה רוחנית ואזהרה לדורות, לכל מי שינהה אחר תאוות ליבו וימליך עליו את יצרו במקום את בוראו, וכל מי שיעשה כן ימות מוות רוחני, וכל קיומו כאן יהיה כאותו זנב הלטאה שניתק מגופהּ, שרוחשׁ ורומשׂ ומתנועע אך חיים אין בו.


ז. סודו של עץ החיים


לאחר שאדם הראשון חטא נאמר בתורה (בר' ג, כב–כג): "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד, מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם; וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם". ראשית נבאר את תחילת הפסוק הראשון, וזה לשון הרמב"ם בבארו פסוק זה בהלכות תשובה (ה, א): "["מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע"] כלומר, הן מין זה של האדם אחד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע".


עתה נעבור לעסוק בשאלות שקמות וניצבות לאור המשך הפסוק הראשון: "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ" וכו' – וכי יעלה על הדעת שהאדם מסוגל לשלוח את ידו ולקחת מעץ החיים בניגוד לרצון בוראו? או שהוא יכול לחיות לנצח בניגוד לרצון בוראו?


ברור אפוא כי גם פסוקים אלה משל הם, וכמו שעץ הדעת הוא משל לנטיית האדם אחר תאוות ליבו, כך גם עץ החיים הוא משל לחיי העולם-הבא, ופירותיו הם ידיעת המושׂכלות שבהם האדם זוכה לחיי העולם-הבא. כלומר, טרם שהאדם חטא הוא היה רשאי לאכול מפירות עץ החיים, להתענג על המושכלות בנחת ובשלווה ולזכות בשני העולמות: גם בחיים נוחים וקלים בעולם הזה, וגם בעונג חיי הנצח שבעולם-הבא.


ויתרה מזאת, לא רק שהוּתר לאדם לעסוק במושכלות, זו הייתה תכלית יצירתו, להתענג על השם מתוך אותו עידון בשפע גשמי שהיה בגן-עדן, וכפי שכותב הרמב"ם לעיל: "לפי שהוּתר לו לאכול מן הערב ולהתענג בנחת ובשלוה". ברם, לאחר שהאדם חטא הוא אינו רשאי עוד ליהנות מן המושכלות ולזכות בחיי העולם-הבא עד שיוכיח את עצמו. עד שיוכיח שהוא מתנער מלהיטותו הרגשנית-החושנית אחר התאוות – ורק אז יוּתר לו לזכות להשיג את המדעים והמושכלות שבהם יתרומם למעלת ידיעת ה' ולעונג חיי העולם-הבא.


ובמלים אחרות, מעת שהאדם חטא, הוא אינו ראוי להשיג את ה' ללא עמל ויגיעה. מעתה עליו להוכיח את זכאותו למעלה זו, מכיוון שמאז החטא הוא נוטה אחר התאוות המגונות. ולכן, מעתה ואילך, כדי לזכות לאותן ההשגות הנעלות, עליו לעמול בעולם היגיעה שמחוץ לגן-עדן: להכניע את תאוותיו, לשבֵּר את תשוקותיו, ולהתרומם במוסריותו וברוחניותו. נמצא אפוא, כי האכילה בפסוק "וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" היא משל לידיעת ה' ולהשגת המושכלות שנמשלו באכילת מעדנים, ושכרה הוא: החיים הנצחיים בעולם האמת.


ח. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם


עונשו של האדם היה (בר' ג, יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". ברם, מצאנו במורה-הנבוכים משפט קצר, אשר ממנו ניתן ללמוד כיצד האדם יכול לצמצם במידה רבה את העונש הקמאי הקשה הזה, ולהסיר מעליו את כובד עולו, וזה לשון רבנו במורה (ג, יב):


"וכל שאתה רואה מקושי הדבר הזה וכבדו עלינו [=קושי הפרנסה] הוא מחמת המוֹתרוֹת ודרישת הבלתי הכרחי – נעשה קשה אפילו מציאת ההכרחי".


כלומר, ככל שהאדם יגבר על יצרו ויכניע את שאיפתו להשיג מותרות שהוא אינו זקוק להם, כך הוא יזכה להסיר מעליו את עול העונש הקדום. ברם, ככל שהאדם ינהה אחר תאוותיו וירדוף אחר השׂגת המותרות, כך יכבד עליו עול העונש הקדום, והוא ייאלץ לעמול קשה יותר ויותר כדי למלא את תאוות לבו. וככל שייאלץ לעמול קשה יותר ויותר, כך ימעטו הזמנים הפנויים היקרים שבהם הוא יכול להפנות את מחשבתו למושגים הנעלים, מושגי האמת בעולם השקר, אשר בהם זוכה האדם לחיי הנצח בעולם האמת.


ט. שאלה שנשאלתי בעניין עץ החיים


אדיר שלום, כיצד אתה מבין את עץ החיים ועץ הדעת לאור הערת הרמב"ם במורה (ב, ל), כמובן בתיאום עם דבריו שם (א, ב)?


תשובה


שלום וברכה, דברי רבנו במורה (א, ב) נדונו לעיל בהרחבה, נצרף עתה את הערת רבנו במורה (ב, ל), וזה לשונו:

"וממה שאתה צריך לדעת אמרם: 'עץ החיים מַהֲלָךְ חמש מאות שנה, וכל מימי בראשית מתפלגין מתחתיו' [ב"ר טז, ז], ופירשו בו כי הכוונה בשיעור זה הוא עובי גופו לא התפשטות ענפיו, אמרו: 'לא סוף דבר נופו, אלא קורתו מהלך חמש מאות שנה', ופירוש 'קורתו' – עובי קורתו העומדת. וסיום זה מצידם להשלמת פירוש העניין וביאורו, והנה נתבאר זה. ועוד ממה שאתה צריך לדעת אמרם: 'עץ הדעת לא גילה הקב"ה את אותו האילן לאדם ולא עתיד לגלותו' [שם, טו], וזה נכון, כי טבע המציאות מחייב זאת".


נשים לב, כי הרמב"ם מדגיש את דברי חז"ל המאדירים את גודלו הבלתי-נתפס של עץ החיים. וזאת לפי דעתי כדי לרמוז שמדובר בעץ החכמה שמקיף את כל הבריאה כולה, וכל אדם בכל מקום יכול ליהנות מפירותיו אם רק יתרומם למעלת אדם. והוא – עץ החיים, מעניק את החיים האמיתיים הנצחיים בפירותיו-מושׂכליו. זאת ועוד, גודלו העצום מרמז גם על המרחב העצום של החכמות והמדעים (="האמיתיות") בעולמנו. ומה שנאמר: "שכל מימי בראשית זורמים תחתיו", לרמוז על כך שכל מימי הדעת ובכללם מדעי-הטבע ואף אלה הקדומים ביותר כמעשה-בראשית – אצורים וגנוזים בתוכו.


ולגבי סיום הדברים: "עץ הדעת לא גילה" וכו', נראה לי שהכוונה שהקב"ה מעולם ולעולם איננו גורם לאדם לשגות בנתיבי יצרו, כלומר התעוררות ייצר-הרע בקרב האדם איננה נובעת מקשרו הרוחני של האדם עם הקב"ה כי אם מקשרו הבהמי לחומרו. נמצא אפוא, שסיבתה ומוצאה של התעוררות פעולת היצר-הרע איננה הצוּר מקור הכל, כי אם חומר האדם הבהמי שמושך את האדם ומגלה לו את פתחי החטאת ומאורותיה. מעין מה שאמרו חכמים: "הבא ליטהר מסייעין בידו, הבא ליטמא פותחין לו פתח".

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!