עד היכן, חוט הזיכרון שלך, מר בן-נחום, מתארך אחורנית? האם תחום של שישים שנה אחורה הינו מעבר לקצר החשמלי של זיכרונך? ההינך מציע לנו כתיבת היסטוריה של עשר, עשרים או שלושים שנה בלבד? חבל שלא אמרת זאת.
דרושה העזה כדי לבקר ספר כגון זיכרונותיו של זכריה גלוסקא, ודרושה שמינית של חוצפה כדי ליטול מכל הספר דף אחד, להתעלם מכל השאר, ולהתייחס בקטנוניות אל הדף האחד.
בן-נחום, מקורבו של הרב מנחם הכהן, ואיש הנמנה על צמרת "העובד הדתי", סיעה בהסתדרות הקשורה במערך, נוהג בנו מנהג של אדונים, כיצד אינו בוש להתעלם מכל תוכנו הטראגי של הספר על שפע העובדות והמסמכים שבו, וכל מה שיש לו לומר על עדת התימנים "כפוית הטובה" הוא לתבוע מהם את עלבון הזקן והפאות של יבנאלי.
הספר "למען יהודי תימן" הינו מסמך יחיד במינו. אישים מפורסמים בציבוריות הישראלית טרם הוארו בצורה הזאת: מזווית הראיה השלילית של הכיתתיות הצרה ושל האנוכיות הגובלת ברשעות, למראה עָנְיָם של אחיהם מן המזרח. הייאמן? הרב ד"ר אבא-הלל סילבר, ד"ר נחום גולדמן, משה שרת, דוד בן-גוריון, גולדה מאיר, המלין ואחרים.
הקריאה בספר מצוין זה מתישה את הנפש. במלחמת החלשים והמעטים נגד החזקים והרבים, ברור לקורא מראש מי ינצח. וכשאתה נמנה על הצד החלש, אינך יכול שלא לחדול מן הקריאה מעת לעת, כדי להינפש מעוצם התלאות המסופרות בספר, וזאת, על-אף התוכן המרתק והעריכה השוטפת.
הקורא רואה נכוחה את השיטות הערמומיות בהן נקטו כדי לדחות את גלוסקא ולסלקו מעליהם. שיטה אחת, הנבזית שבהן, היא זו המכונה "פיצול הסמכות": מעניק החתימה האחרון איננו אומר לך "לא" במפורש, אלא כולו מתיקות ועצבות אומר: "כן, אבל... יש צורך בשלוש חתימות של שלושה בני אדם". המבקש התמים אינו יודע כי בשיחת טלפון, או בפגישה שהייתה מבעוד יום, סוכם כי אחד מן השלושה "לא יוכל לצערו", בשל סיבה פורמלית כלשהי, לתת את החתימה (שם, עמ' 266).
מעשרות דפים שבספר ניגר דם-צדיקים, ייסוריו של הראשון שזיהה את האיפה ואיפה שבה נהגו בנו אחינו האשכנזים. אם היום קשה לזהות קווים של אפליה בממסד, בשל התחכום המרובה של עושיה, והכלים העומדים לרשותם, בתקופת גלוסקא כלל לא ייאמן היה שתיתכן רשעות של אפליה ושמישהו יצליח לזהותה, וזאת בשל התמימות והאמונה העזה שפיעמה בליבות התימנים, כי אחוות העם החוזר לארצו ונפגש עם נידחיו, חזקה מכל אינטרס כיתתי צר. אחד ההיבטים המצערים של המורשת היהודית היא, כי שתי עשרות ויותר של שנות ממלכתיות לא יכלו לה לכיתתיות העדתית.
כיצד ידע גלוסקא את דרכיהם של אחים אלה? כיצד ידע להתחבר גם אל "השומר הצעיר" וגם אל "אחדות העבודה" כדי ליהנות משני העולמות? ועם זאת, הוא ידע כיצד לא להיכנע לאף צד ולא לקבל את מרותם. דיפלומט מוכשר זה הקדים בעשרות שנים את עסקני-הציבור דהאידנא.
הוא ידע להקים אגודות ולפרקן, להצטרף ל"הסתדרות" כאחד ממייסדיה, להריח מאין בא כסף התרומות וכיצד לטעון לזכויות עליו (עמ' 131). הוא ידע למרוד ולפרוש, להחרים בחירות ולאיים, להחדיר נציגים לתוך מבוכי המוסדות הנבחרים, להתרים, לארגן הפגנות, לכפות ראיונות (עמ' 135). הוא ידע את סוד הפרסום בעיתונות, ובצידו, את נשק העמידה על זכויותיהם של התימנים (עמ' 151).
גלוסקא ידע את צלצולן הריק של מלים רמות ונשגבות על לאומיות, דת, אחוות-היהודים וכיו"ב, הנישאות בפיהם של גבירים ועסקנים, כשמשאת נפשם האמיתית של אלה הייתה "הכיסאות", עמדות המפתח, ההקצבות הכספיות, הייצוג, השררה והכבוד. איך, איך ידע גלוסקא את גישתם הצינית והצבועה של הנכבדים. עד היום איננו מסוגלים לכך, ולא אחת קורה שאנו מתפתים להאמין, ואחר-כך מתפכחים באכזבה כשהמציאות טופחת על פנינו. עוד ההבטחה בפיו של "המיטיב", וכבר יודע גלוסקא כי היא לא תקוים.
הספר חושף תכסיסים של השהָייה ושל התחמקות שנעשו נגד גלוסקא. הציביליזציה המערבית, לתוכה ביקשנו להיכנס (כדי שלא יעלילו עלינו, ח"ו, כי אנו דוחים אותה ומעדיפים כביכול להישאר "בבערותנו"), מלמדת אותנו על "סדרי מנהל תקינים". אחד הכללים של סדר, הוא כשאומרים לנו: "כתוב מכתב ובקש ריאיון". ברם, גלוסקא כבר אז ידע איזו מזימה חבויה מאחורי המלים הללו, והוא לא הרפה, הוא לא הסכים להיות "תרבותי" כפי שציפו ממי שבא מן המדבר. הוא לא נבהל מן "התרבות", ופרץ בכוח אל דלתות נעולות (עמ' 153). איך ידע כי מתחת לגלימות של "הנכבדים" מסתתרים חמסנים דורשי טובת עצמם.
ללא ספק שהיו וישנם אחים אשכנזים ישרי לב, יראי שמים, ושואפי צדק, אך אלה היוצאים מן הכלל, אשר אינם מעידים על הכלל ואינם סותרים אותו.
ספר בן 500 עמודים, כולל מקורות, ובן אדם מוצא להתייחס רק לעמוד אחד שבו.
מר בן-נחום הינו במפורש מגמתי. מי שמתעלם ממאות דפים בעלי תוכן אחיד של חלוציות תימנית ונתפס לדף אחד שבספר, הדף על יבנאלי, אינו ראוי ליחס רציני.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נז, ניסן תשל"ה, עמ' 7.
רשימתו של משה בן-נחום הנדונה פורסמה שם, בעמ' 6.
בתמונת שער הרשומה: זכריה גלוסקא ז"ל, 1895–1960.
Comments