ידוע המנהג להישאר ערים בליל שבועות ולעסוק בתורה. מנהג זה, כמנהגים רבים נוספים, אינו קדום כפי שטועים לחשוב, אלא חדש לגמרי. זו הסיבה שהוא לא נזכר בכתבי חז"ל, לא בכתבי הגאונים והרמב"ם, לא בדברי הראשונים ואף לא בדברי האחרונים. מנהג זה החל להתפשט כאש בשדה קוצים החל מהמאה הי"ז, לפני כשלוש מאות וחמישים שנה בלבד!
תופשי אגדות חז"ל כפשוטן אשר החריבו את דתנו ושקעו בהשקפות מינות ומדוחים, החליטו להביא ראיה למנהג הזה לאור דברי המדרש בשיר השירים רבה (א, ב), שם נאמר שעם ישראל ישן ונחר ולא נותר עֵר כל הלילה בציפייה דרוכה לקראת מתן תורה, עד שמשה רבנו ע"ה נאלץ להוציאם מהבתים כמו שכתוב: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים" (שמ' יט, יז). ולכן, כ"תיקון" לנמנומם של בני ישראל לפי המדרש, נשארים נעורים בליל שבועות כל שנה.
ומי שמביא ראיה מפשט המדרש הזה מוציא לעז חמור על עם-ישראל אשר קיבל את התורה בשמחה רבה: "נעשה ונשמע", ולא נזכר בתורה שום גנאי כלפי עם-ישראל במעמד הזה.
אולם, כאמור, מנהג זה מאוחר מאד והמדרש הוא בסך הכל אסמכתא קלושה מאד לקיומו לפי דמיונם של תופשי אגדות חז"ל כפשוטן. כלומר, אין שום סיבה אמיתית לקיום מנהג זה ולהוסיף מנהגים חדשים לדתנו על-סמך פשטי המדרשים וההזיות, ובפרט כאשר הם נוגדים את יסודות ומצוות התורה, וכפי שיבואר להלן.
ברם, הסיבה העיקרית שבגינה יש לבטל מנהג זה נעוצה בכך שמקור מנהג זה הוא ב"קבלה" שהחריבה את דתנו, והוא נוגד לחלוטין את יסודות דת האמת וכופר בעיקריהן. על-פי ה"קבלה", הלימוד בליל שבועות הוא הקישוט שבו מקשטים בעשרים וארבעה קישוטים (כ"ד ספרי התנ"ך), את ה"כלה" היא השכינה, לקראת זיווגה השלם למחרת, עם ה"חתן" הוא הקב"ה לפי ה"קבלה", בזמן קריאת עשרת הדיברות.
כלומר, בין אם נתבונן בדברים לפי הפשט ובין אם נתבונן בהם לפי "העומק" (הדמיוני) שבהזיה הזו, כך-או-כך עולה באופן ברור ומפורש שיש שני אלהויות, האחת השכינה והשני הוא הקב"ה, ובחג השבועות נעשה ה"זיווג" ביניהם – וזהו כיעור ושיתוף וכפירה באל אחד!
יתר-על-כן, ייחוס זיווגים לה' יתברך ויתרומם עם ישויות אלהיות, מוביל לזימה ולתועבה, שהרי אם קמי שמיא יש גופניות ותאוות בשרים, ברור כשמש במדבר ערבה שהאדם חופשי ללכת בכל תאוותיו וזימותיו – כי מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל? ומי יוכיח אותו על פעלו? אל אשר טרוד בזיווגים עם ישויות אלהיות מקבילות? והלא יכול הטמא להצדיק את עצמו אלף פעמים על כל שחיתויותיו באמרוֹ שאפילו הקב"ה יתרומם שמו טרוד בזיווגים, כל-שכן בני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, שאין להם שום דרך להתרומם משוחת הזימה.
וגם אם התועים יצווחו עד לב השמים, שמדובר בעניינים "עמוקים" ו"נשגבים" מאד, ובכן, אי-אפשר להימלט מן התוצאה שתיארתי, כי אין שום תקומה מתיאור ה' יתעלה באופנים הללו.
ועוד עוונות רבים תלויים על צווארם, שהרי הם גורסים בלילה הזה את חצץ המינות ב"תיקון" שסידרו המקובלים, ומוסיפים חרון-אף בקראם את ה"אדרא זוטא" וה"אדרא רבה" – ומוסיפים להעלות-חֵמה לפניו בהצהרת המינות בתחילת ה"תיקון", לפיה הם מתכוונים "לתקן את העליונים". כלומר, לפני תחילת "התיקון" שנאמר בלילה הם אומרים את הנוסח הבא:
"ובכן יהי רצון מלפניך [...] שיהא בנו סיפוק וכח להמשיך כתר לרישא דזעיר ולעשות ארבעה ועשרים קישוטין לשכינה [...] ונזכה להיות משושבינא דמטרוניתא".
וכמובן שהמקור להזיה זאת, הוא לא אחר מ"ספר הזוהר" שנכתב לפני כ-750 שנה ויוחס בשקר לרשב"י ותלמידיו (ראה "יחסו של הרמב”ם לקבלה חלק א"), ושם מובא בהקדמה ח ע"א:
"רבי שמעון [עאלק] היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה מתחברת בבעלה. ששנינו, כל החברים שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה שלמחרתו הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתיקוניה שהיא מיתקנת בהם".
הכלה מתחברת בבעלה? וכי יש זיווגים לפניו ברוך הוא? יתעלה ויתרומם לעילא לעילא.
ומחבר הזוהר הפגאני מוסיף שם בפרשת אמור (צח ע"א):
"חסידים הראשונים לא היו ישנים בזה הלילה והיו גורסים בתורה [...] רבי שמעון כך אמר: בשעתא שמתכנסים החברים בזה הלילה אליו, נצטרך לתקן תכשיטי כלה כדי שתימצא למחר בתכשיטה ותיקוניה אל המלך כראוי".
ועל איזה חסידים הוא מדבר?! אין לפנינו אפילו עדות אחת על חכם קדמון שקיים מנהג זה! אלא שלפי דעתי, וכפי שכבר נאמר במאמר "יחס הרמב"ם לקבלה", מחבר הזוהר הושפע רבות מכתבים וממנהגים שונים ומשונים של כיתות שונות ומשונות. וגם בעניין זה, נמצא אזכור למנהג אצל "כת האיסיים" שאבדו מזמן מן העולם. כת זו הייתה כת יהודית סגפנית שפעלה בימי הבית השני בין שאר הכיתות כמו ה"פרושים" וה"צדוקים", ועליהם מעיד "פילון האלכסנדרוני", פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה בימי הקיסרות הרומית (פילון האלכ' – כתבים, הוצ' ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 1986, עמ' 83):
"מנהג האיסיים בליל שבועות להיות נעורים כל הלילה, והיו עסוקים במנהגי חסידותם ובתפלות כל הלילה".
למדנו עד כֹּה, שאין למנהג הנדון בליל שבועות שום מקור מוסמך בקרב הקדמונים, והוא תפס תאוצה רק במאה הי"ז (לפני כ-350 שנה) עם התפשטות "ספר הזוהר" בעולם.
"עבירה גוררת עבירה"
מלבד כל הנאמר לעיל, יש לדעת שהנוהגים במנהג זה, לא רק שאין בידם מצוה, אלא שהם פוגמים בכבוד יום טוב של שבועות ומענים נפשם ביום שמחה, ולכן עבירה חמורה בידם. שכן רוב בני האדם מצטערים מאד ומתקשים להישאר ערים כל הלילה, ולכן אנו מוצאים בני אדם שדוחקים עצמם, עומדים, שוטפים פנים, שותים ואוכלים, העיקר שלא להירדם "חלילה".
מלבד זאת, אנו מוצאים שרוב הציבור בתפילת שחרית עייפים וכבדים מאד, ובמקום להתפלל בכוונה ובשמחה לה' יתעלה הם נרדמים על הסידור. ובפרט בשעת קריאת התורה, אז אפשר לשמוע את הנחירות מכל עבר, ולאחר התפילה מגיעים לביתם וישנים עד חצי היום, לפחות.
לאחר מכן הם קמים כ"זומבים", חלושים ותשושים, שכן שנת היום אינה כשנת הלילה, אוכלים את סעודתם ו...הופ חלף ועבר לו יום טוב.
הזו היא הדת? האם כך ראוי לשמוח ברגל אותו קבע לנו השם יתברך לעונג רוחני? ודאי שלא! אלא כמו שפוסק הרמב"ם (הלכות שביתת יום טוב פרק ו):
"כך היא הדת: בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומתפללין וקוראין בתורה בעניין היום; וחוזרין לבתיהם, ואוכלין. והולכין לבתי מדרשות, קורין ושונין עד חצי היום; ואחר חצי היום, מתפללין תפילת המנחה, וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות, שאר היום עם הלילה".
אגב, כמובן שהרמב"ם לא מחלק בין שאר ימים טובים לבין יום טוב של שבועות, ומכאן נבין בפשטות שהקדמונים לא נהגו להישאר ערים בלילה אלא השכימו בבוקר כבכל יום טוב.
ואין סוף להזיות
לפני סיום, נעמוד על שתי הזיות קשות וחמורות שקשורות ללילה זה:
1) כתב חיים ויטאל ב"שער הכוונות" (עמוד פט):
"ובהגיע אשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר בעת שמשחירין פני הרקיע במזרח, אשר אז נקודת איילת השחר כנודע. אז צריך שתטבול במקוה ותכוון אל המקוה העליון שהוא כתר עליון [...] וטעם הדבר הוא לפי שאנחנו בלילה הזה עושים שני דברים: האחד הוא להמשיך את כתר העליון דזעיר אנפין על-ידי עסק התורה כנזכר, ואחר-כך באשמורת הבוקר אנו נעשים שושבינים דמטרוניתא רחל נוקבא דזעיר אנפין, ומוליכין את הכלה הכלולה לבית הטבילה וטובלת במקוה העליון הנזכר שהוא הכתר הנזכר וגם אנחנו שושבינין דילה טובלים עמה [...] ובחינת טבילת הכלה ושושבינין דילה נזכרים בספר הקדוש בפרשת אמור [הנ"ל]".
לימוד התורה לפי ויטאל נועד "להמשיך את כתר העליון דזעיר אנפין", כלומר להועיל באיזו צורה מאגית-פגאנית דמיונית לאלוה ששמו "זעיר אנפין", ואילו הטבילה שבסוף הלילה נועדה להועיל לכלתו של זעיר אנפין הלז, כי בהליכתנו למקווה אנחנו מוליכין את הכלה של זעיר אנפין למקווה, וכך אנחנו טובלים יחד עמה ומכשירים אותה לקראת הזיווג עם זעיר אנפין שהוא בעלה. ומלבד הכיעור הבלתי נתפש שיש בהזיה הזו, יש בה גם השקפות מינות ברורות: א) וכי יעלה על הדעת שיש אלוה ששמו "זעיר אנפין"? ב) וכי יעלה על הדעת שיש בכוחו של איזה טמבל נוחר להועיל לאלוה הזה? ג) וכי יעלה על הדעת שבלימוד התורה הוזי ההזיות ממשיכים את מלכותו של "זעיר אנפין"? ד) וכי יעלה על הדעת ש"זעיר אנפין" תלוי בבני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם? ה) וכי יעלה על הדעת שיש עוד אלוה שהיא כלתו של זעיר אנפין? ו) וכי יעלה על הדעת שהיא זקוקה לנו שנוליך אותה ונטבול עמה כדי להכשיר אותה להזדווג עם בעלה שהוא "זעיר אנפין"? ז) וכי יעלה על הדעת שיש זיווגים בעליונים?
ואין סוף לתמיהות על ההזיה הכעורה והפגאנית והזימתית הזו, שגם אם השוטים הפגאניים יצווחו עד לב השמים שמדובר במשלים או בעניינים נסתרים, כל מי שקורא את הדברים הללו ומאמין שהם עניינים אמיתיים ונסתרים ברומו של עולם, ייכשל בוודאות בזימה ובתועבות.
ונזהרתי מלומר שמדובר בהקב"ה, אך אם כוונתם שה"זעיר אנפין" הזה הוא הקב"ה, עוונם גדול אפילו יותר ממה שתואר לעיל, ואין תקומה מעוונם וחירופם וגידופם וחילולם הנורא.
2) ההזיה השנייה גם כן מופיעה שם ב"שער הכוונות":
"ודע, כי כל מי שלא ישן בלילה הזאת כלל אפילו רגע אחד ויהיה עוסק בתורה כל הלילה, מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא וכמו שאמר הרשב"י בהקדמת בראשית וזה לשונו: 'דיפוק ההוא שתא בשלם' וכו' עיינו שם. ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בעניין זה, כי אם לא ישן כלל ודאי שלא ימות בשנה ההיא, ודי בזה".
בדברים הללו הפכו את לימוד התורה לסגולה מאגית-פגאנית, וזו כפירה בתורה ועבודה-זרה, כאילו העיסוק בתורה מוביל באופן ישיר לאיזו תועלת הזייתית לאדם בחיי העולם-הזה. ואין צורך לומר, שלא מעט שוטים נבערים הולכי חשֵׁכים למדו בליל שבועות ולא כילו את שנתם, ודי בזה.
מאמר נכון לגבי שבועות שדרך אגב זה הלילה שבו נולדתי ועל שמו נקראתי שביט וגם דוד כי שביט זה ראשי תיבות שבועות יום טוב ודוד על שם דוד המלך עליו השלום כי זה התאריך שבו נולד וגם נפטר. אבל יש לי שאלה אחרת לגבי הלילות של כל השנה ולא רק ליל שבועות אם אני רוצה ללמוד בלילה תורה מחצות לילה עד תפילת שחרית בנץ, ולעבוד ביום נגיד מ7 וחצי בבוקר עד 4 וחצי בצהרים, ואני הולך לישון בצאת הכוכבים אחרי תפילת ערבית כמובן וקם שעה לפני חצות ככה להתארגן ללימוד תורה בחצות, האם זה בסדר מבחינת תורנית לעשות כך , כי למדתי בתלמוד וגם בהלכות הרמב"ם שכתוב שזה טוב ללמוד בלילה תורה וככה כתוב בתלמוד (חגיגה יב עמוד ב) -…
המנהג ודאי מומצא ופוגע בכבוד יום טוב.
אבל למה אתה חושב כשהמקובלים מדברים על הספירות והפרצופים הם מדברים על אלים?
לבורא הם קראו אין סוף ברוך הוא כי אי אפשר לדעת את מהותו כלל כמו שאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו ולהנהגות הבורא הם קרו ספירות כלומר שהבורא האחד משפיע טובה לעולם זה נקרא מדת החסד וכאשר מביא פורענות אז זו מדת הדין וזעיר אנפין היא הנהגה כללית שמורכבת מ6 מידות ויש עוד מידה שנקראת מלכות או נוקביה דזעיר ובין ההנהגות הללו ישנם יחסי גומלין שהמקובלים המשילו ביחסים בין איש ואישה מפני שכל דבר משפיע נמשל לזכר וכל דבר מקבל נמשל לנקבה כמו משלי היונים על החומר והרוח.
זה לא אומר שהמקובלים עד כדי כך סתומים להאמין שיש אל ואלה שמזדווגים…
למה אי אפשר להוריד את הקובץ ?
מאמר חזק כל הכבוד