ודורש אל המתים

במאמרנו הקודם "מעמד הקברים ביהדות", השכלנו ללמוד כיצד מתייחסת תורתנו הקדושה אל המתים, וכיצד רבנו הרמב"ם התייחס לסוגיה של ביקור בקברי המתים. כעת נעבור לדברי המקובלים מהמאה הי"ג ונראה כיצד הם עיוותו את ציוויי התורה ועקפו את גדרי חז"ל, ומשם המדרון תלול מאד... ולא פלא שהעולם מונח היכן שהוא מונח כיום. וה' הטוב יכפר בעד.


אך קודם לכן נקדים ונציג את סוגיית הגמרא בתענית העוסקת בסדר התעניות בשנת בצורת, כפי שלמד אותה רבנו הרמב"ם, וז"ל בהלכות תעניות פרק ג:


"הרי שלא ירדו להם גשמים כל עיקר מתחילת ימות הגשמים, אם הגיע שבעה-עשר במרחשוון ולא ירדו גשמים: [1] מתחילים תלמידי חכמים בלבד להתענות שני וחמישי ושני [...] [2] הגיע ראש-חודש כסלו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלוש תעניות על הציבור שני וחמישי ושני [...] וכל העם נכנסים לבתי-כנסיות ומתפללין וזועקים ומתחננים [...] [3] עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלוש תעניות אחרות על הציבור חמישי ושני וחמישי [...] [4] עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שבע תעניות אחרות על הציבור" וכו'.


ובסוף פרק ד שם פוסק הרמב"ם:


"שבע תעניות האלו, כל מקום שגוזרין אותן שם, אחר שמתפללים, יוצאים כל העם לבית-הקברות ובוכים ומתחננים שם, כלומר הרי אתם מתים כָּאֵלּוּ אם לא תשובו מדרכיכם".


בגמרא בתענית (טז ע"ב) מובאת מחלוקת שעוסקת בשאלה: למה יוצאין לבית הקברות? וכך נאמר שם: "פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר, הרי אנו חשובין לפניך כמתים. וחד אמר, כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו קברי נכרים [לפי טעמו של ר' לוי אפשר ללכת גם לקברי גוים, ולפי טעמו של ר' חנינא דווקא לקברי ישראל]".


בירושלמי נאמר כדעה הראשונה בלבד מבלי להביא שום דעה נוספת, וכך נאמר שם (תענית ח, א): "אמר רבי לוי: ולמה יוצאין בין הקברות? לומר חשבינו כאילו מתים לפניך".


אנו רואים שהרמב"ם התעלם לחלוטין מחד אמר בתרא, על-אף שלא נאמר בגמרא "כדי לבקש מהמתים שיבקשו עלינו רחמים", אלא בסתם "כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים", ונראה שיש דברים בגו. מכל מקום, רבנו נזהר שלא להתייחס להצעה זו מפני שהיא מסוכנת מאד, שהרי התועים יכולים בקלות רבה להשתמש בה כדי לטפח את פולחני המתים ואת טומאת האלילות והמינות, וכמו שאכן קרה וכפי שנראה בסמוך. רבנו פסק אפוא להלכה את דעת רבי לוי. כלומר, מטרת ההליכה לבית-הקברות היא כדי להכניע את הלבבות לשוב בתשובה, ולכן ניתן ללכת לכל בית קברות שהוא, בין שהוא של יהודים או של גויים.


כמו כן, אם נתבונן בדברי רבנו שפסק כרבי לוי, מובן מדוע הולכים אל הקברים רק בשלב האחרון של התעניות, ובהתאם לדברי חז"ל במסכת ברכות דף ה: "אמר ר' לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה. אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע. אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה".


"ודורש אל המתים" – נוסח המקובלים


כאמור, רבנו הרמב"ם פסק להלכה את טעמו של רבי לוי, ונימוקו המחשבתי עמו, אך כעת נראה כיצד מקובלי הזוהר בחרו לפרש את הסוגיה על-פי חד אמר בתרא, אך לשם כך הם נאלצו לעוות לחלוטין את האיסור החמור שנאמר בתורה בעניין ודורש אל המתים.


וכך נאמר שם (פרשת אחרי מות, דף עא ע"ב עם ביאור "מתוק מדבש"):


"אמר רבי ייסא, בשעה שהעולם צריך את המטר, למה הולכים אצל המתים? והרי כתוב 'ודורש אל המתים', ואסור? אמר לו: ודורש אל 'המתים', דווקא אל המתים שהם רשעי העולם שהם מעמים עובדי עבודה-זרה שנמצאים תמיד כמתים [לפי דבריו רק רשעי הגויים חשובים כמתים]. אבל ישראל, שהם צדיקי אמת [האמנם? מדוע אפוא תיקנו חכמים את ברכת המינים?] עליהם קרא שלמה: 'ושבח אני את המתים שכבר מתו', בזמן אחר ולא עכשיו, [כלומר] שכבר מתו [שבחייהם המיתו עצמם על התורה והעבודה ולא נהנו מן העולם-הזה], ועכשיו הם חיים [שצדיקים במיתתם קרואים חיים]".


כלומר, מקובלי הזוהר פירשו שמטרת ההליכה לבית הקברות היא כדי לפנות אל המתים כנזכר לעיל. אמנם, בתחילה מחבר ספר הזוהר מסכים עם העובדה שיש בפניה אל המתים חשש משום "ודורש אל המתים", אך כדי ליישב את הקושי הוא מחדש שהאיסור דורש אל המתים הוא רק במתים גויים ולא במתים מישראל, ומתי ישראל במותם נקראים חיים.


והנה, מלבד העובדה התמוהה שעולה מדברי מחבר ספר הזוהר, לפיה כל מתי ישראל הם בגדר צדיקים (דבר שלא יעלה על הדעת), הם גם החדירו פירוש מעוות וזר מאוד לאיסור התורה "ודורש אל המתים", ולפיו כל האיסור נאמר רק לגבי מתים גויים ולא מתים מישראל.


ומעולם לא מצינו חילוק כזה, לא בדברי התורה ולא בדברי חז"ל, ולא בדברי אף לא אחד מן הגאונים והראשונים (וגם מבין האחרונים אין מי שהעז לעלות טיעון כזה). כולם הבינו שמטרת התורה באיסור זה היא להרחיק אותנו מלהדמות לגויים, ואין כלל הבדל לאיזה מת דורשים. פירוש זה של מקובלי הזוהר מוציא פסוק מפורש מהקשרו, ועליהם אמרו חז"ל (אבות ג, יא): "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אין לו חלק לעולם-הבא". וחז"ל ורבנו כבר חרצו את דינם וכפי שפוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יא): "העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם-הבא – וזהו הנקרא: 'מגלה פנים בתורה', מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".


מחבר ספר הזוהר גם מביא "ראיה" מדברי קהלת (ד, ב): "ושבח אני את המתים", אך הוא מסלף את כוונתו של שלמה המלך כאילו יש לשבח את הצדיקים שכבר המיתו את עצמם בחייהם, ועכשיו במיתתם הם גם ראויים לשבח מפני שיש להם כוח לפעול לטובת החיים.


אולם, כל בר דעת ישכיל להבין ששלמה המלך לא שיבח דווקא את המתים הצדיקים, אלא הוא נקט מתים סתם. כמו כן, מחבר ספר הזוהר הוציא את הפסוק מהקשרו מבלי להתייחס לפסוק שלפניו (ד, א): "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם".


וכך פירש רבנו סעדיה גאון את הפסוקים האלה:


נמצא שהעשוק וזה שאין בידו כוח להצילו נמצאים תחת ייסורי החיים וצער העולם, בסבלם את הפעולה הרעה והמגונה שבהשתלטות [...]. ואין כל רשע ועריץ שאין רשע [אחֵר] משתלט עליו. נמצא שהעולם הזה מתועב ומרוחק בגללם ואין עניין לחיות בו. ויותר משובח העובר ממנו בכבוד, מכיוון שאלה [החיים] נושאים כובדו ובפחד מתמיד מפני תהפוכותיו, וההם [המתים] כבר פלטו וניצולו. וזהו אומרו: 'ושבח אני את המתים שכבר מתו'".


***

וכעת נלמד כיצד חידוש זה של מקובלי המאה הי"ג, לפיו "ודורש אל המתים" הוא רק כלפי מתים גוים, הוביל את המקובלים הבאים אחריהם (בחושבם כי ספר הזוהר הוא פרי משנתם של חכמי המשנה), לעבור לא רק על איסור פניה אל המתים בתפילה, אלא גם על איסור "ודורש אל המתים" במעשה ממש. ושמעתי פעם מחבר משפט מבריק: העולם טעה לחשוב שגדולי המקובלים היו בעלי רוח הקודש, אבל האמת היא שהם אפילו לא ידעו להבחין שספר הזוהר הוא ספר אלילי שהתחבר במאה הי"ג.


בספר הזוהר מובא (אחרי מות, דף עא ע"א, ע"פ ביאור "מתוק מדבש"):


"ובשעה שהעולם צריך רחמים, והחיים הולכים ומודיעים לנפשות הצדיקים ובוכים על קבריהם, אותם שראויים להודיע להם.


מה הטעם? כי שָׂמִים רצונם להדבק נפש בנפש, אז מעוררים את נפשות הצדיקים, ומתכנסים והולכים ומשוטטים לישני חברון, ומודיעים להם את צער העולם. וכולם נכנסים לאותו פתח גן העדן ומודיעים לרוח. ואותן רוחות שמתעטרות בגן עדן, הולכים ביניהן מלאכים עליונים, וכולם מודיעים לנשמה. והנשמה מודיעה לקב''ה, וכולם מבקשים רחמים על החיים, והקדוש-ברוך-הוא חס על העולם בעבורם. ועל-כך אמר שלמה: 'ושבח אני את המתים שכבר מתו' [לפי שהם עומדים ומתפללים על בני אדם החיים בעולם-הזה]".


עד כאן מתוך ספר הזוהר.


והנה כל בר דעת מבין שמהלך מיסטי זה של הנר"ן [נפש רוח ונשמה לפי הזייתם] מעלה תמיהות רבות, ובפרט לא מובן מדוע הקב"ה זקוק לכך שהנשמה תודיע לו שהחיים צריכים רחמים, והרי כתיב בתהלים (קמה, יח): "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".


ובשל חשיבות הדברים, נעתיק בשנית דברי רבנו בפירוש המשניות (סנהדרין י, א):


"הוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושים כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים [...] ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות [וכל-שכן התפילות] ויניחו כל מה שזולתו".


מכל מקום, כך ביאר חיים ויטאל משם רבו האר"י את דברי הזוהר, וז"ל (שער הייחודים ד, ד):


"נבאר עניין ההשתטחות על קברי הצדיקים הנזכר ב[זוהר] פרשת אחרי מות [...]


אם כן, כאשר האדם התחתון מייחד יחוד העליון כראוי וכו', ויכוון גם כן לדבק נר"ן של הצדיק ההוא, ואז בלי ספק נדבק נפשו בנפשו ורוחו ברוחו וכו', ואז ישיג האדם השגה עצומה עד להפליא [...] וכן תלוי בחסידות האדם ובמעשיו כפי גודל חסידותו כן תגדל השגתו והתדבקותו [...]


וכאשר תשתטח על קברו, תכוון כי על-ידי השתטחותך עליו בפישוט ידים ורגלים וכו' [...] ואז על-ידי התפשטות נפשו בעצמות, יהיו כאילו הם בחייהם, ואז יוכל לדבר עמך כל אשר תשאל ותחפוץ [...] ובהיותך משתטח עליו [על קבר המת] בכוונה הנ"ל, תייחד היחוד שתרצה ואז יתפשט נפשו בעצמותיו לפי שעה ויגיד לך תעלומות חכמה, וגם אפשר שיתדבק ויתעבר בך תמיד להועילך ולסייעך בתורה ובמצוות".


למדנו מדבריו, שעל ידי מעשה של השתטחות על קבר המת, אדם יכול לדבר עם המת ולקבל ממנו ידיעות בעניינים שונים, ויותר מכך, ישנה אפילו אפשרות שהמת יתעבר באדם לסייעו בעבודת ה'! כלומר יש כאן גם מעשה בפועל ממש וגם עניין של דרישת ידיעות מהמת.

ואגב, לאחרונה נמצאו כתבים רבים של