השעווה השחורה – הפרופוליס

עודכן ב: יונ 9


בתלמוד במסכת בבא בתרא ג ע"ב סופר על המלך הורדוס, שבתחילת דרכו היה עבד בבית-המלכות של בית-חשמונאי, ונתן עיניו באחת מבנות חשמונאי. יום אחד, שמע בת קול שקוראת: כל עבד שמורד עתה – מצליח, קם והרג את כל בית-חשמונאי והותיר את אותה ילדה שנתן עיניו בה. כאשר ראתה הילדה שהורדוס רוצה לשאת אותה לאשה, עלתה לגג וקראה: כל מי שיאמר שהוא מבית חשמונאי – אינו אלא עבד, שלא נשארה מבית חשמונאי אלא ילדה אחת. ואותה ילדה נופלת ומתה עתה. ונפלה ומתה. ראה הורדוס כן, טמן אותה שבע שנים בדבש, יש אומרים שבא עליה, ויש אומרים שלא בא עליה. לאומרים בא עליה, כוונתו היתה ליישב את יצרו, ולאומרים שלא בא עליה מדוע טמן אותה בדבש? כדי שייצא לו שם שנשא לאשה את בת המלך.

וזה לשון האגדה: "הוּרדּוּס עַבדָּא דְּבֵית חַשׁמוּנַּאי הְוָה, נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינוֹקַת. יוֹמָא חַד שְׁמַע בַּת קָלָא דַּהְוָת קַאַמרָה: כָּל עַבדָּא דְּמַרֵיד הַשׁתָּא מַצלַח, קָם קַטלִינְּהוּ לְכוּלְּהוּ מָרְוָתֵיהּ וְשַׁיְירַהּ לְהַהִיא יָנוּקתָּא. כַּד חְזָת הַהִיא יָנוּקתָּא דְּקַא בַּעֵי לְמִינסְבַהּ, סְלִיקָא לְאִיגָּרָא וּרמָת קָלַהּ וְאַמרָה: 'כָּל מַאן דְּיֵיתֵי וְיֵימַא מִדְּבֵית חַשׁמוּנַּאי קַאְתֵּינָא, עַבדָּא הוּא, דְּלָא אִישׁתַּיְירָא מִינַּייהוּ אֵלָא הַהִיא יָנוּקתָּא, וְהַהִיא יָנוּקתָּא תִּיפּוֹל וְתֵימוּת הַשׁתָּא', וְנָפְלָה וּמֵתָה. טַמנַהּ שְׁבַע שְׁנִין בְּדוּבשָׁא. אִיכָּא דְּאַמרֵי: בָּא עָלַיהָ, אִיכָּא דְּאַמרֵי: לֹא בָא עָלַיהָ. מַאן דַּאְמַר בָּא עָלַיהָ לְיַתַּובֵיהּ לְיִצרֵיהּ. לְמַאן דַּאְמַר לֹא בָא עָלַיהָ לְמַה לֵיהּ לְמִיעבַד הַכֵי? כִּי הֵיכֵי דְּנִיפּוֹק לֵיהּ שֵׁם דִּנסֵיב בַּת מַלכָּא".

אגדה זו הביאה את הרשב"א (שו"ת, ח"א, פ) להטיל ספק בהלכה התלמודית הקובעת, שפירות שדרכם להתליע כשהם עדיין מחוברים לעץ – חייב לבָדקם מתולעים, אך אם נתלשו ושהו שנים-עשר חודשים – מותר לאוכלָם בלא בדיקה. אולם, פירות שאין דרכם להתליע כשהם מחוברים לעץ, אינו חייב לבדקן מתולעים ואוכלָם בלא בדיקה (רמב"ם, מאכלות אסורות ב, יג–יד).

הרשב"א והרדב"ז (שו"ת, ח"ב, תרצב) דנו בשאלה, האם יש להתיר לאכול דבש שנפלו לתוכו נמלים ועברו עליהן שנים-עשר חודשים, מפני שזה דומה לפירות שהתליעו לאחר שנתלשו. לבסוף, הם התירו לאכול את הדבש, אך הרשב"א לא היה בטוח בדין זה לאור אותה אגדה על הורדוס, שהרי ממנה עולה שלדבש יש יכולת שימור גבוהה, והרדב"ז אף פוסק, שממידת חסידות יש לברור את הנמלים מן הדבש או להעביר אותן במסננת אם אפשר.

ואיני יודע כיצד הביא אותם מאמר אגדי, הרחוק מכל זיקה הלכתית, לידי ספק. ונראה, כי אם אכן היתה לדבש סגולה לשמֵּר רחש שנפל לתוכו, הדבר היה נידון בתלמוד במסגרת סוגיה הלכתית, ובמיוחד לאור העובדה שקיימת השערה אגדית בנושא זה.

הפרופוליס בכוורת הדבורים

אמנם, באגדה זו חבויה נקודת אמת מדעית מופלאה: כאשר בעל חיים חודר לכוורת הוא נתקף על-ידי הדבורים הפועלות עד להמתתו; דא עקא, לאחר המתתו, הוא עלול לגרום לזיהום חיידקִי בתוך הכוורת כתוצאה מהתפוררות גופתו (כגון עכבר). לשם כך, ניחנו הדבורים ביכולת להפיק דבק מיוחד אשר אותו הן מורחות על גופת הפולש, וזו נשמרת לאורך שנים ללא כל התפוררות וכיליון.

חומר זה נקרא פרופוליס (Pro-Polis) שמשמעותו "מֵגֵן העיר", דהיינו הכוורת. חומר זה הוא שׂרף צמחים אנטי-בקטריאלי שנאסף על-ידי הדבורים מגזעי עצים, גבעולים וחלקי צמח אחרים; זהו חומר דביק והדבורים מגרדות אותו ברגליהן ובלסתותיהן. בכוורת, בתוך מעי הדבורה, מעובד הפרופוליס, והמוצר הסופי הוא חומר צמיג, הדומה לפלסטלינה, שצבעו חום-שחור ("השעווה השחורה").


בנוסף לשימושו לתחזוקה שוטפת של הכוורת (סתימת סדקים, מילוי חללים, וחיטוי תאי הכוורת) ולציפוי ובידוד פולשים שהומתו בתוך הכוורת, הוא כנראה שימש בימי הפרעונים כמרכיב מרכזי בתהליך חנטת גופות מלכיהם שׂריהם ויועציהם. בימינו, נעזרים בחומר יקר זה לפיתוח תעשיית הרפואה והקוסמטיקה.

התמונות באדיבות ויקיפדיה ערך "פרופוליס".


#מדעים #ידיעתהשם

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!