השעווה השחורה – הפרופוליס

עודכן ב: לפני 6 ימים

בתלמוד במסכת בבא בתרא (ג ע"ב) סופר על המלך הורדוס, שבתחילת דרכו היה עבד בבית-המלכות של בית-חשמונאי, ועוד בהיותו עבד נתן עיניו באחת מבנות חשמונאי. יום אחד, שמע בת קול שקוראת: כל עבד שמורד עתה – מצליח! לפי המדרש בת-הקול עודדה אותו והוא קם והרג את כל בית-חשמונאי, והותיר רק את אותה ילדה שנתן עיניו בה. כאשר ראתה הילדה שהורדוס עומד לשאת אותה לאשה, עלתה לגג וקראה: "כל מי שיאמר שהוא מבית חשמונאי – אינו אלא עבד, שלא נשארה מבית חשמונאי אלא ילדה אחת, ואותה ילדה נופלת ומתה עתה". ונפלה ומתה. ראה הורדוס כן, טמן אותה שבע שנים בדבש. יש אומרים שבא עליה, ויש אומרים שלא בא עליה. לאומרים בא עליה, כוונתו הייתה ליישב את יצרו, ולאומרים שלא בא עליה מדוע טמן אותה בדבש? כדי שייצא לו שם שנשא לאשה את בת המלך.


וזה לשון האגדה שם:


"הוּרדּוּס עַבדָּא דְּבֵית חַשׁמוּנַּאי הְוָה, נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינוֹקַת. יוֹמָא חַד שְׁמַע בַּת קָלָא דַּהְוָת קַאַמרָה: כָּל עַבדָּא דְּמַרֵיד הַשׁתָּא מַצלַח, קָם קַטלִינְּהוּ לְכוּלְּהוּ מָרְוָתֵיהּ וְשַׁיְירַהּ לְהַהִיא יָנוּקתָּא. כַּד חְזָת הַהִיא יָנוּקתָּא דְּקַא בַּעֵי לְמִינסְבַהּ, סְלִיקָא לְאִיגָּרָא וּרמָת קָלַהּ וְאַמרָה: 'כָּל מַאן דְּיֵיתֵי וְיֵימַא מִדְּבֵית חַשׁמוּנַּאי קַאְתֵּינָא, עַבדָּא הוּא, דְּלָא אִישׁתַּיְירָא מִינַּייהוּ אֵלָא הַהִיא יָנוּקתָּא, וְהַהִיא יָנוּקתָּא תִּיפּוֹל וְתֵימוּת הַשׁתָּא', וְנָפְלָה וּמֵתָה. טַמנַהּ שְׁבַע שְׁנִין בְּדוּבשָׁא. אִיכָּא דְּאַמרֵי: בָּא עָלַיהָ, אִיכָּא דְּאַמרֵי: לֹא בָא עָלַיהָ. מַאן דַּאְמַר בָּא עָלַיהָ לְיַתַּובֵיהּ לְיִצרֵיהּ. לְמַאן דַּאְמַר לֹא בָא עָלַיהָ לְמַה לֵיהּ לְמִיעבַד הַכֵי? כִּי הֵיכֵי דְּנִיפּוֹק לֵיהּ שֵׁם דִּנסֵיב בַּת מַלכָּא".


תפישת אגדות חז"ל כפשוטן הביאה את "חכמי ישראל" לבלבולים גדולים. לדוגמה, בן אַדֶּרֶת הַשֵּׂעָר האדמוני הטיל חרם כידוע על לימוד הפילוסופיה, ובשל סכלותו כי רבה, באחת מתשובותיו בספרות השוטים (שו"ת הרשב"א א, פ), תעה ולעה לסבור שאגדה זו הינה כפשוטה, ודבר זה גרם לו להטיל ספק בהלכה התלמודית הקובעת: שפירות שדרכם להתליע כשהם עדיין מחוברים לעץ – חייב לבָדקם מתולעים, אך אם הם נתלשו ושהו שנים-עשר חודשים – מותר לאוכלָם בלא בדיקה. אולם, פירות שאין דרכם להתליע כשהם מחוברים לעץ, אינו חייב לבדקן מתולעים ואוכלָם בלא בדיקה (מאכלות אסורות ב, יג–יד).


הרשב"א והרדב"ז (שו"ת ב, תרצב) דנו בשאלה, האם יש להתיר לאכול דבש שנפלו לתוכו נמלים ועברו עליהן שנים-עשר חודשים, מפני שזה דומה לפירות שהתליעו לאחר שנתלשו. לבסוף, הם התירו לאכול את הדבש, אך אדרת השער לא היה בטוח בדין זה לאור אותה אגדה על הורדוס, שהרי ממנה עולה שלדבש יש יכולת שימור גבוהה... והרדב"ז אף פוסק, שממידת חסידות יש לברור את הנמלים מן הדבש או להעביר אותן במסננת אם אפשר.


ואיני יודע כיצד הביא אותם מאמר אגדי, הרחוק מכל זיקה הלכתית, לידי ספקות. ונראה, כי אם אכן הייתה לדבש סגולה לשמֵּר רחש שנפל לתוכו, הדבר היה נידון בתלמוד במסגרת סוגיה הלכתית, ובמיוחד לאור העובדה שקיימת השערה אגדית בנושא זה.


ויתרה מזאת, כל דיונם הוא סכלות אחת גדולה! שהרי ההלכה התלמודית עוסקת בבדיקת פירות שאין אנו יודעים אם יש בהם תולעים אם לאו, ואילו הם מנסים ללמוד מכך לגבי דבש אשר ידוע לנו בבירור שנפלו לתוכו נמלים... וברור שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואם הוא רואה נמל או גמל שיוציא אותו ויאכל את הדבש לתיאבון, ואין גבול להזיות ולטמטום של "חכמי ישראל" הללו, אשר כל דבריהם הם דברים מיותרים במקרה הטוב...


הפרופוליס בכוורת הדבורים


נחזור לאגדה שראינו לעיל, באגדה זו חבויה נקודת אמת מדעית, ואיני יודע אם חז"ל רמזו לה או שכך יצא במקרה: כאשר בעל חיים חודר לכוורת הוא נתקף על-ידי הדבורים הפועלות עד להמתתו; דא עקא, לאחר המתתו, הוא עלול לגרום לזיהום חיידקִי בתוך הכוורת כתוצאה מהתפוררות גופתו (כגון עכבר). לשם כך, ניחנו הדבורים ביכולת להפיק דבק מיוחד אשר אותו הן מורחות על גופת הפולש, וזו נשמרת לאורך שנים ללא כל התפוררות וכיליון.


חומר זה נקרא פרופוליס (Pro-Polis) שמשמעותו "מֵגֵן העיר", דהיינו הכוורת. חומר זה הוא שׂרף צמחים אנטי-בקטריאלי שנאסף על-ידי הדבורים מגזעי עצים, גבעולים וחלקי צמח אחרים; זהו חומר דביק והדבורים מגרדות אותו ברגליהן ובלסתותיהן. בכוורת, בתוך מעי הדבורה, מעובד הפרופוליס, והמוצר הסופי הוא חומר צמיג, הדומה לפלסטלינה, שצבעו חום-שחור ("השעווה השחורה").


בנוסף לשימושו לתחזוקה שוטפת של הכוורת (סתימת סדקים, מילוי חללים, וחיטוי תאי הכוורת) ולציפוי ובידוד פולשים שהומתו בתוך הכוורת, הוא כנראה שימש בימי הפרעונים כמרכיב מרכזי בתהליך חנטת גופות מלכיהם שׂריהם ויועציהם. בימינו, נעזרים בחומר יקר זה לפיתוח תעשיית הרפואה והקוסמטיקה.

השעווה השחורה – הפרופוליס
.pdf
Download PDF • 227KB

71 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!