בראש השנה ישנה מצווה מן התורה והיא לשמוע קול שופר. ויש לשאול, מה בדיוק צריך להגיע לאוזנינו כדי שנשמע את קול השופר? האם האוויר היוצא מהשופר עצמו, כשהתוקע נושף לתוכו, חייב לעשות בעצמו את כל הדרך עד אלינו, או שמא מגיע אלינו משהו אחר?
בניסוי שבוצע במכון וייצמן לעיני קהל, על ידי ד"ר לפיסיקה ושמו משה רשפון, נבחרה מתנדבת מהקהל שניגנה בחצוצרה שהפתח הקדמי שלה היה מכוסה בקרום של סבון. אף שפעמון החצוצרה (הפתח הקדמי שלה) היה חסום בקרום של בועת סבון, והבועה התנפחה והלכה תוך כדי נגינה, עדיין צלילי החצוצרה נשמעו היטב באולם. הניסוי מלמד, שאין צורך שהאוויר עצמו שיוצא ממקור הקול יגיע לאוזנינו כדי שנשמע צלילים. אם כן, מהו אפוא הדבר שמגיע לאוזנינו?
ובכן, ה"קול" הוא סידרה של הידחסויות של חלקיקי האוויר אשר נעים כמו גלי הים, כלומר חלקיקי האוויר נעים ממקור הצליל (השופר), ויוצרים לחץ באוויר מעל 1 אטמוספרי (=1 קילוגרם ניוטון לסמ"ר, לחץ נורמאלי של אוויר בגובה פני הים). אם הם נתקלים בדבר מה, הם חוזרים לאחור וממשיכים להתקדם, וכן חוזר חלילה עד שמקור הצליל מפסיק את פעולתו. מסיבה זו, קול לא יכול להישמע ב"רִיק", כלומר במקום סגור ללא אוויר.
מהירות הקול באוויר היא בעצם המהירות שבה הגל מתפשט באוויר, והיא מהירה מאוד: קרוב ל-340 מטרים לשנייה (כ-1,200 קמ"ש). גלי הקול מתפשטים בצורה מרחבית לכל כיוון, ולכן כל אחד שנמצא בחלל בית-הכנסת מקבל באופן ישיר את גלי הקול מהשופר ויוצא ידי חובה. כאשר גלי הקול נתקלים במחסום פיזי כגון קיר או חומה, ובעיקר אם המחסום קרוב מאוד למקור הצליל, הם "פוגעים" במחסום וחוזרים, ובגלל מהירות הקול, אנו שומעים שני מחזורי גל שונים: גלי הקול שיצאו ממקור הקול, וגלי הקול שפגעו במחסום וחזרו לאוזנינו, תופעה שמוכרת לנו בשם "הד".
לאור הסבר זה, תובן עתה ההלכה הבאה שפוסק הרמב"ם (שופר א, ח): "התוקע בתוך הבור או בתוך המערה: אותן העומדים בתוך הבור והמערה, יצאו. והעומדים בחוץ: אם קול שופר שמעו, יצאו; ואם קול הברה שמעו, לא יצאו. וכן התוקע לתוך החבית הגדולה וכיוצא בה: אם קול שופר שמע, יצא; ואם קול הברה שמע, לא יצא". כלומר, אם אדם תקע בתוך בור או בתוך מערה או לתוך חבית גדולה, אם השומע שמע את גלי קול השופר מן השופר עצמו – יצא ידי חובה. אך אם השומע שמע את גלי קול השופר לאחר שפגעו במחסום וחזרו, ובדרך שינו את קולם המקורי – לא יצא.