הקיבעון המחשבתי שבעולם הדתי

אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של הרמב"ם הוא חירות מחשבתית מתוך שאיפה לאמת. הרמב"ם קידש את מאמרו של אריסטו: קבל האמת ממי שאמרו וכל דבר נבחן בעיני שכלו לפי תוכנו ועניינו, לא לפי מי שאמר אותו ולא לפי קדמוּת הדברים הנאמרים. אם זקן ישיש יֹאמר דבר הבל הרמב"ם ידחֵהו בשתי ידיו, לעומת זאת, אם ילד קטן יאמר דבר חכמה, הרמב"ם ינשקוֹ על מצחו ויאמץ את דבריו. ברם, לצערנו הרב, גישתו הנבונה והישרה של הרמב"ם אינה נחלת העולם הדתי הממסדי האשכנזי בימינו.


בעולם הדתי הפוליטי החולה של ימינו, אמיתת הדברים הכתובים בספר נבחנת לפי מספר ה"המלצות" שיש בראשו, ולפי מידת פרסומו וחשיבותו של כותב ההמלצה. אין הדברים נבחנים לפי אמיתתם אלא לפי אומרם – אם זקן ישיש יאמר דבר הבל כולם ימחאו כפיים לדבריו ויקבלום כאמת וכדבר חכמה שאין לבדקוֹ, אך אם תלמיד קטן יאמר דבר אמת ישתיקוהו בחרפות גידופים ונאצות, ויגלגלו עיניים לשמים על רוב "חוצפתו"...


א. מניין המצוות


עד תקופתו של הרמב"ם ניטשה מחלוקת רחבה סביב השאלה: מהן המצוות שה' מסר למשה בסיני? רוב החכמים הסכימו על כך שמספר המצוות שמשה רבנו קיבל בסיני היה 613, אך הם נחלקו במקצתן, כלומר הם נחלקו בשאלה מהן המצוות שיש למנות במסגרת אותן 613 המצוות. היו גם מחכמי ישראל שסברו שיש הרבה יותר מ-613 מצוות, ויש מאות רבות ואולי אלפי מצוות מן התורה. ספרות שלמה נכתבה על המצוות וכיצד יש למנות אותן, וזכורני קורס שלם שלמדתי באוניברסיטה שנקרא "ספרות מונֵי המצוות".


כמו בכל הדברים שהרמב"ם עסק בהם, גם בנושא זה הרמב"ם פרץ דרך ואֶפשר לומר שברוב חוכמתו ובגישתו המדעית המופתית הוא יישב מחלוקת זו, כך שבימינו כלל אין שאלה בנושא זה וכולם יישרו קו עם הרמב"ם ועם גישתו. ואם תשאלו מדוע יישרו קו עם הרמב"ם? ובכן, הרמב"ם הקדיש ספר מיוחד למניין המצוות ובו הוא מוכיח באופן מופתי, מצוה-מצוה, מדוע ראוי למנותה בתוך מסגרת 613 המצוות שבתורה. בנוסף, הרמב"ם כתב מבוא לספרו ובו ארבעה-עשר כללים אשר קובעים כיצד יש למנות את מצוות התורה.


כאמור, לאחר עבודתו המדעית והתורנית היסודית והשיטתית בחיבור "ספר המצוות", אפשר לומר שנסתתמה המחלוקת למעט השגות מעטות, וכל נבון שיַשווה בין דברי הרמב"ם לבין דברי חכמי ישראל האחרים יבין, שהרמב"ם נמצא בממד אחר לחלוטין של תובנות, ראיות, והוכחות לדבריו – ושאר "חכמי ישראל" רחוקים מאד מסולם האיכות של רבנו הגדול, ולא רק שאינם ראויים לקבל "תו תקן" ממכון התקנים, רבים מהם אף ראויים לגינויים חריפים על שהפנו עורף למוסרֵי דת האמת ובחרו בדרכי חתחתים, וחמור מכל, על כך שהשליכו את יסוד היסודות ועמוד החכמות אחרי גוום, כך שמצוות כמו ידיעת ה' וייחוד ה' הפכו בעיניהם להיות גרועים מהשילוש "הקדוש" של הנצרות! מכל מקום, בימינו אין עוד מחלוקת בעניין מניית המצוות – גם בעניין מספר המצוות שיש למנות, וגם בעניין תוכן המצוות שראויות להימנות (אף שרבים הם סכלי ישראל שברוב תאוותיהם מחקו מצוות רבות מספריהם).


ב. דרכו של הרמב"ם


דרכו של הרמב"ם להפוך לקונצנזוס לא הייתה פשוטה, היה עליו להוכיח באותות ובמופתים שהאמת והצדק עמו, כי כפי שנראה להלן, היה עליו להתמודד עם הקיבעון המחשבתי של העולם-הדתי. קיבעון מחשבתי זה אילץ אותו לכתוב ספר שלם הוא "ספר המצוות" על מצוות התורה, ושבו כאמור הוא מוכיח את דבריו באופן שלא יוכלו להשיב כנגדו מאומה.


איני מתעלם מהשגות הרמב"ן, אלא שלהשיג השגות זה קל מאד וכמעט כל שוטה שישב כמה שנים בישיבה מסוגל להשיג השגות. ברם, לבנות תיאוריה מקיפה ויציבה זה קשה מאד, ומי שמשיג באופנים נקודתיים שניתן להשיב עליהם בקלות יחסית, מבלי לתת מענה רחב ומעמיק כפי שהעניק לנו הרמב"ם, אינו מתקרב לגדלות הרמב"ם, ואינו נוגע בו כלל וכלל. כל-שכן כאשר מדובר ברמב"ן אשר כבר הוכחתי שהיה רחוק מאד מדרכי מישרים, ובמחשבתו רחשו וגעשו הזיות מגוחכות למכביר, עד כדי עבודה-זרה ממש!


ברם, מדוע היה קיבעון מחשבתי בעולם הדתי? ובכן, נראה שהיו לכך סיבות רבות, אך הסיבה המרכזית לכך היא העדר האמת ורדיפה אחר ההבל, ולכן יש חשיבות רבה ללמוד מהקיבעון המחשבתי שהיה בימיו של רבנו, לקיבעון המחשבתי שיש בימינו, כי הסיבות הן אותן הסיבות, ועל כולנו לשוב בתשובה שלמה לפני אל-אמת שאין-כיוצא-בו.


ג. הקדמת הרמב"ם ל"ספר המצוות"


בהקדמתו ל"ספר המצוות" הרמב"ם מגלה לנו, שבתחילת כתיבת ספרו הגדול "משנה תורה", קינן בו חשש גדול שמא הוא ישכח מצוה אחת מתוך 613 המצוות, וספרו לא יקיף חלילה את כל מצוות התורה. כדי להישמר מתקלה זו, הרמב"ם החליט שבראש ספרו "משנה תורה" הוא יכתוב רשימה, ובה הוא יציין את כל המצוות כולן, באופן קצר ומבלי להביא ראיות, כדי שחלילה-חלילה לא תישמט מצוה אחת מתחת ידיו.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו ל"ספר המצוות" (עמ' ד):


"ולמען מטרה זו [=כתיבת "משנה תורה" אשר מקיף את כל מצוות התורה], ראיתי שצריך למנות תחילה בהקדמת הספר את מנין כל המצוות, עשה ולא תעשה, כדי שתכלול חלוקת הספר את כולן, ולא תישאר מהן מצוה שלא נדבר על כל דיניה [...]. כל זה כדי להישמר לבל יימלט ממני דבר שלא אדבר עליו, אבל כשאקיף אותן במניין המצוות אהיה בטוח מזה".


בהמשך דבריו, רבנו הרמב"ם מתאר את הקיבעון המחשבתי שלפת (ולופת) את העולם-הדתי, ומבטא את כאבו בעקבות המצב העגום ששרר ושורר בעם-ישראל:


"וכאשר [...] עמדתי לחבר את הספר ["משנה תורה"] ולהזכיר את כל המצוות באופן סתמי ולמנותן בהקדמת הספר, תקפני צער שעבר נצטערתי בו זה שנים, והוא, שמנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן, או בחיבור ספר על משהו מן העניין הזה, כולם נמשכו אחר 'בעל הלכות גדולות' [ר' שמעון קיארא, המאה ה-9], ולא נטו מדרכו במניינן אלא נטייה מעטה, כאילו קפאו הדעות אצל דברי האיש הזה. [...] ובכל עת שחשבתי על שגיאותיהם במה שמנו [...], ושנמשכו זה-אחר-זה בעניין זה בלי התבוננות, גדל בעיניי אסוננו [...]. וכן בכל עת ששמעתי את 'האזהרות' [=פיוטים בחרוזים אשר מונים את המצוות] [...], נהפכו צִירַי עָלַי מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו [...], ונמשכו בו אחר 'בעל הלכות גדולות' וזולתו מן החכמים האחרונים".


הביטוי "כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה", מבטא את אופן התנהלות הדברים בעולם-הדתי מזה מאות ואולי אלפי שנים. אדם כותב דעה מסוימת בספר, ובאים אחריו אנשים, ומבלי לבדוק את הדעה ואת נכונותה מאמצים אל חיקם את ספרו וסברתו. בדרכם זו הם תועים ומתעים דורות שלמים בהליכה עיוורת אחר סכל וטיפש, אשר כתב דברים הרחוקים מן האמת עד כדי דברי מינות ממש! כך נוצר מצב, שדורות שלמים אינם בוחנים את הדרך שבה הם הולכים, ופוסעים בדרך משובשת ועקלקלה שנדמית להם כמישור.


ולא לחינם נאמר בתורה בספר ויקרא (ד, יג): "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְיָ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ", כלומר, לצערנו עלולה להיווצר מציאות שבה כל עם-ישראל הולך בדרכי הבל ושוגה אחר תועים ומתעים למיניהם. עלינו להיות מודעים אפוא לאפשרות הזו, כדי שנזכה סוף-סוף לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


ד. הקיבעון המחשבתי שבעולם הדתי


הרמב"ם הכיר את העולם-הדתי היטב, וידע שקפיאת הדעת והדעות תגרום לכך שכולם, גדולים וקטנים, יחשבו שהוא טועה במניין המצוות האמתי, מפני שהוא כותב בשונה ממה שכתבו קודמיו. עובדה זו חייבה אותו לכתוב ספר שלם בהוכחות מופתיות, תוך שהוא מנסח ארבעה-עשר כללים ברורים, שיוכיחו מעל לכל ספק שהאמת והצדק עמו, ושאין לדחות את דבריו רק מפני שהם אינם תואמים את דברי קודמיו.


וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהמשך הקדמתו ל"ספר המצוות" (עמ' ו):


"וכאשר חשבתי בכך [=בקפיאת הדעת והדעות], וידעתי את פרסום המנוי [=מניין המצוות] הזה שבידי העם, ידעתי כי כשאזכיר אני את המנוי האמתי אשר ראוי למנותו, באופן סתום ובלי ראיות – הרי הקורא הראשון שיקראהו יעלה בליבו שזה טעות, ותהיה לדעתו הוכחת הטעות, היותו הפך מה שכתב פלוני ופלוני, כי כך היא דעת רוב יחידי הסגולה בזמננו זה, שאין אמיתת הדבר נבחנת בעניינו אלא בהתאמתו לדברי מי שקדם, בלי לבחון את הדבר הקודם, וכל שכן ההמון".


מה שהיה בימי רבנו נשאר גם בימינו, גם בימינו אין אמיתת השקפה או דעה נבחנת לפי תוכנה וראיותיה, אלא לפי ה"גדול" שאמר אותה. ויתרה מזאת, כל דעה שתיאמר על-ידי מי שאינו גוּדֵּל-פּוּדֵּל תיחשב מראש לדעה שגויה, ומותח הביקורת ייתקל מיד במשׂטמה עזה, ויתואר בדרכים שונות וחלקלקות כ"כופר" או כ"אפיקורוס". דמו של אותו מסכן יוּתָּר, והוא יהפוך למטרה לפגיעות נפשיות וחברתיות מסוגים שונים, וחסידים שוטים במיוחד אף עלולים להיות מוסתים על-ידי רבם הנוכל, ולחתור לפגוע באותו מסכן גם מבחינה פיסית.


נשים גם לב לביקורת המרומזת של הרמב"ם על "יחידי הסגולה" שהיו בתקופתו, דהיינו על "גדולי הדור" של ימיו, שאף הם, כממשיכי דרכם בימינו, היו שטופים בטובות הנאה ורחוקים מדרכי האמת והצדק. ומאין אני יודע זאת? מפני שכל מי שמאמץ אל חיקו השקפות ללא התבוננות בתוכנן ובאמיתתן, למעשה מעיד על עצמו שהוא משועבד לתאוותיו, תוהה ובוהה בריק אטום נעדר מחשבה והשקפה, וכבלון הליום מרחף מעל האמת מבלי לנגוע בה.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!