אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של רבנו הרמב"ם הוא חירות מחשבתית מתוך שאיפה וחתירה בלתי-פוסקת לאמת. הרמב"ם קידש את מאמרו של אריסטו: קבל האמת ממי שאמרו, ולכן, כל דבר נבחן בעיני שכלו לפי תוכנו ועניינו, לא לפי מעלתו (הדמיונית) של אומרו ולא לפי קדמוּת הדבר שנאמר. אם זקן ישיש יֹאמר דבר-הבל הרמב"ם ידחֵהו בשתי ידיו, לעומת זאת, אם ילד קטן יאמר דבר-חכמה, הרמב"ם ינשקוֹ על מצחו ויאמץ את דבריו. ברם, לצערנו הרב, גישתו הישרה והנבונה של הרמב"ם איננה נחלת העולם הדתי הממסדי האשכנזי בימינו.
בעולם האורתודוקסי הפוליטי והחולני של ימינו, אמיתת הדברים הכתובים בספר נבחנת לפי מספר ה"המלצות" שיש בראשו, ולפי מידת פרסומו וחשיבותו הדמיונית של כותב ההמלצה. אין הדברים נבחנים לפי אמיתתם אלא לפי חשיבות אומרם – אם זקן ישיש יאמר דבר-הבל כולם ימחאו כפיים לדבריו ויקבלום כאמת וכדבר-חכמה שאין לבדקוֹ, אך אם תלמיד קטן יאמר דבר-אמת ישתיקוהו בחרפות גידופים ונאצות, ויגלגלו עיניים לשמים על רוב "חוצפתו"...
א. מניין המצוות
עד תקופתו של הרמב"ם ניטשה מחלוקת רחבה סביב השאלה: מהן המצוות שה' מסר למשה בסיני? רוב חכמי ישראל הסכימו על-כך שמספר המצוות שמשה רבנו קיבל בסיני היה 613, אך הם נחלקו במקצתן, כלומר הם נחלקו בשאלה מהן המצוות שיש למנות במסגרת אותו המניין המקובל של 613 המצוות. היו גם מהוזי ההזיות שסברו שיש הרבה יותר מ-613 מצוות, ויש מאות רבות ואולי אלפי מצוות מן התורה. ספרות שלמה נכתבה על המצוות וכיצד יש למנות אותן, וזכורני קורס שלם שלמדתי באוניברסיטה שנקרא "ספרות מונֵי המצוות".
כמו בכל הדברים שרבנו הרמב"ם עסק בהם, גם בנושא זה הרמב"ם פרץ דרך, ואֶפשר לומר שברוב יושרו וחוכמתו ובגישתו המדעית המופתית הוא יישב מחלוקת זו, כך שבימינו כלל אין שאלה בנושא זה, וכולם יישרו קו עם רבנו הרמב"ם ועם גישתו. ואם תשאלו: ומדוע יישרו קו עם הרמב"ם? ובכן, הרמב"ם הקדיש ספר מיוחד למניין המצוות ובו הוא מוכיח באופן מופתי, מצוה-מצוה, מדוע נכון וראוי למנותה בתוך המסגרת של 613 מצוות התורה. בנוסף, הרמב"ם כתב מבוא לספרו ובו ארבעה-עשר כללים אשר קובעים כיצד יש למנות את מצוות התורה.
כאמור, לאחר עבודתו המדעית והתורנית היסודית והשיטתית בחיבור "ספר המצוות", אפשר לומר שנסתתמה המחלוקת למעט השגות מעטות, וכל נבון שיַשווה בין דברי הרמב"ם לבין דברי משיגיו הוזי ההזיות ואפילו לבין חכמי ישראל האחרים יבין, שהרמב"ם נמצא בממד אחר לחלוטין של תובנות, ראיות, והוכחות לדבריו – ושאר "חכמי ישראל" רחוקים מאד מסולם האיכות של רבנו הגדול, ולא רק שאינם ראויים לקבל "תו תקן" ממכון התקנים, רבים מהם אף ראויים לגינויים חריפים על שהִפנו עורף למוסרֵי דת האמת ובחרו בדרכי חתחתים – ובראשונה על-כך שהשליכו את יסוד היסודות ועמוד החכמות אחרי גוום, כך שמצוות כמו ידיעת ה' וייחודו הטהור נדמות בעיניהם כגרועות מהשילוש הטמא של הנצרות! על-כל-פנים, בימינו אין עוד מחלוקת בעניין מניית המצוות – גם בעניין מספר המצוות שיש למנות, וגם בעניין תוכן המצוות שראויות להימנות (אף שרבים הסכלים שמרוב תאוותיהם מחקו מצוות רבות מספריהם).
ב. דרכו של הרמב"ם
דרכו של הרמב"ם להפוך לקונצנזוס לא הייתה פשוטה, היה עליו להוכיח באותות ובמופתים שהאמת והצדק עמו, כי כפי שנראה להלן, היה עליו להתמודד עם הקיבעון המחשבתי של העולם-הדתי. קיבעון מחשבתי זה אילץ אותו לכתוב ספר שלם הוא "ספר המצוות" על מצוות התורה, ושבו כאמור הוא מוכיח את דבריו באופן שלא יוכלו להשיב כנגדו מאומה.
איני מתעלם מהשגות הרמב"ן שתעה ולעה במינות, אלא שלהשיג השגות זה קל מאד, וכמעט כל שוטה שישב כמה שנים בישיבה מסוגל לשרבט השגות לפי דמיונו. ברם, לבנות תיאוריה מקיפה ויציבה זה קשה מאד, ומי שמשיג באופנים שטחיים רדודים ואף פגאניים, מבלי שהוא נותן מענה רחב ומעמיק כפי שהעניק לנו הרמב"ם, אינו אלא סכל ונבל אשר מתעה את עמֵּנו אחרי התהו. כל-שכן כאשר מדובר בהרמב"ן הנרצע אשר כבר הוכח שהוא נכשל ונחבל בדרכי אדוניו המינים האירופים, ובמחשבתו רחשו וגעשו הזיות פגאניות מגוחכות למכביר.
נניח לרגע לטמא הנרצע, וננסה להבין: מדוע היה קיבעון מחשבתי בעולם הדתי? ובכן, נראה שהיו לכך סיבות רבות, אך הסיבה המרכזית לכך היא העדר האמת ורדיפה אחרי ההבל. עלינו אפוא ללמוד מהקיבעון המחשבתי ששלט בימיו של רבנו, לקיבעון המחשבתי שפשׂה בימינו, כי הסיבות הן אותן הסיבות. עלינו לשוב אפוא לדרך האמת שהלך בה אברהם אבינו ע"ה.
"כֹּה אָמַר יְיָ: שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת" (זכ' ח, ג).
ג. הקדמת הרמב"ם ל"ספר המצוות"
בהקדמת רבנו ל"ספר המצוות" הוא מגלה לנו, שבתחילת כתיבת ספרו הגדול "משנה תורה", קינן בו חשש גדול שמא הוא ישכח מצוה אחת מתוך 613 המצוות, וספרו לא יקיף חלילה את כל מצוות התורה: "אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ" (תה' קיט, ו). כדי להישמר מתקלה זו, רבנו החליט שהוא יצרף רשימה לראש ספרו "משנה תורה", ובה הוא יציין את כל המצוות כולן, באופן קצר ומבלי להביא ראיות, כדי שחלילה-חלילה לא תישמט מצוה מתחת ידיו.
וכֹה דברי רבנו בהקדמתו ל"ספר המצוות" (עמ' ד):
"ולמען מטרה זו [=כתיבת הספר "משנה תורה" אשר מקיף את כל מצוות התורה], ראיתי שצריך למנות תחילה בהקדמת הספר את מנין כל המצוות, עשה ולא תעשה, כדי שתכלול חלוקת הספר את כולן, ולא תישאר מהן מצוה שלא נדבר על כל דיניה [...] כל זה כדי להישמר לבל יימלט ממני דבר שלא אדבר עליו, אבל כשאקיף אותן במניין המצוות אהיה בטוח מזה".
בהמשך דבריו, רבנו הרמב"ם מתאר את הקיבעון המחשבתי שלפת ולופת את העולם-הדתי האורתודוקסי בימינו, ומבטא את כאבו בעקבות המצב העגום ששׂרר ושׂוֹרר בעם-ישראל:
"וכאשר [...] עמדתי לחבר את הספר ['משנה תורה'] ולהזכיר את כל המצוות באופן סתמי ולמנותן בהקדמת הספר, תקפני צער שכבר נצטערתי בו זה שנים, והוא, שמנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן, או בחיבור ספר על משהו מן העניין הזה, כולם נמשכו אחר 'בעל הלכות גדולות' [חובר על-ידי ר' שמעון קיארא, המאה ה-9], ולא נטו מדרכו במניינן אלא נטייה מעטה, כאילו קפאו הדעות אצל דברי האיש הזה. [...] ובכל עת שחשבתי על שגיאותיהם במה שמנו [...] ושנמשכו זה-אחר-זה בעניין זה בלי התבוננות, גדל בעיניי אסוננו [...] וכן בכל עת ששמעתי את 'האזהרות' [פיוטים בחרוזים אשר מחבריהם מונים בהם את המצוות] [...] נהפכו צִירַי עָלַי מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו [...] ונמשכו בו אחר 'בעל הלכות גדולות' וזולתו מן החכמים האחרונים".
הביטוי "כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה", מבטא נאמנה את אופן ההתנהלות בעולם האורתודוקסי באלף השנים האחרונות. בער נבער ועילג משרבט הזיות בספר, ובאים אחריו אנשים ריקים, ומבלי לבדוק ולבחון את דבריו מאמצים אל חיקם את ספרו וסברתו החלולים. בדרך זו הם תועים ומתעים דורות שלמים בהליכה עיוורת אחרי סכלים ואף מינים, אשר שרבטו הזיות עילגות ומגוחכות ולעתים אף דברי מינות. כך נוצר מצב, שדורות שלמים אינם בוחנים את הדרך שבה הם הולכים, ופוסעים בדרך משובשת ועקלקלה שנדמית להם כמישור.
ולא לחינם נאמר בתורה בספר ויקרא (ד, יג): "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְיָ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ", כלומר, לצערנו עלולה להיווצר מציאות שבה כל עם-ישראל הולך בדרכי הבל ושוגה אחרי תועים ומתעים למיניהם. עלינו להיות מודעים אפוא לאפשרות הזו, כדי שנזכה סוף-סוף לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ד. הקיבעון המחשבתי שבעולם הדתי
רבנו הרמב"ם הכיר את העולם האורתודוקסי היטב, ולכן הוא ידע היטב שקפיאת העדר-הדעת האירופי יגרום לכך שכולם, גדולים וקטנים, יחשבו שהוא טועה במניין המצוות האמיתי, מפני שהוא קובע מצוות באופן שונה ממה שקבעו קודמיו. עובדה זו חייבה אותו לכתוב ספר שלם בהוכחות מופתיות, תוך שהוא מנסח ארבעה-עשר כללים ברורים, שיוכיחו מעל לכל ספק שהאמת והצדק עמו, ושאין לדחות את דבריו רק מפני שהם אינם תואמים את דברי קודמיו.
וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהמשך הקדמתו ל"ספר המצוות" (עמ' ו):
"וכאשר חשבתי בכך [=בקיבעון המחשבתי האורתודוקסי], וידעתי את פרסום הַמָּנוּי [=מניין המצוות] הזה שבידי העם, ידעתי כי כשאזכיר אני את המנוי האמיתי אשר ראוי למנותו, באופן סתום ובלי ראיות – הרי הקורא הראשון שיקראהו יעלה בליבו שזה טעות, ותהיה לדעתו הוכחת הטעות, היותו היפך מה שכתב פלוני ופלוני, כי כך היא דעת רוב יחידי הסגולה בזמננו זה, שאין אמיתת הדבר נבחנת בעניינו אלא בהתאמתו לדברי מי שקדם, בלי לבחון את הדבר הקודם [כלומר, ראשי ומנהיגי העולם האורתודוקסי בוחרים לנהות באופן פגאני אחרי תועים והוזי הזיות, וליבם נאטם מלבחון ומלבדוק את הדרך שבה הם הולכים], וכל שכן ההמון".
מה שהיה בימי רבנו נכון ביתר-שאת בימינו, גם בימינו אין אמיתת השקפה או דעה נבחנת לפי תוכנה וראיותיה, אלא לפי גדול האסלה ששרבט אותה. ויתרה מזאת, כל דעה שתיאמר על-ידי מי שאינו גוּדֵּל-פּוּדֵּל תיחשב מראש לדעה שגויה, ומותח הביקורת ייתקל מיד במשׂטמה עזה, ויתואר בדרכים שונות וחלקלקות כ"כופר" או כ"אפיקורוס". דמו של אותו מסכן יוּתָּר, והוא יהפוך למטרה לפגיעות נפשיות וחברתיות מסוגים שונים, וחסידים שוטים ורשעים אף עלולים להיות מוסתים על-ידי רבם הנוכל, ולחתור ולפגוע באותו מסכן גם מבחינה פיסית.
נשים לב גם לביקורת המרומזת של רבנו על "יחידי הסגולה" שהיו בתקופתו, דהיינו על גדולי האסלה שהיו בימיו, שאף הם, כממשיכי דרכם בימינו, היו שטופים בטובות הנאה ורחוקים מדרכי האמת והצדק. ומאין הנני יודע זאת? מפני שכל מי שמאמץ אל חיקו השקפות ללא התבוננות בתוכנן ובאמיתתן, למעשה מעיד על עצמו שהוא משועבד לתאוותיו, תוהה ובוהה ברִיק אטום נעדר מחשבה והשקפה, וכבלון הליום מרחף מעל האמת מבלי לנגוע בה.
סוף דבר
הואיל ובספר-המצוות עסקינן אחתום בדברי רבנו שבסוף ספר-המצוות, שם הוא מסביר מדוע הסתיר ה' יתעלה את טעמי המצוות:
"וכבר ביאר ה' יתעלה בכתוב טעם מצוות אלו, כלומר 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים... וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד' [דב' יז, טז–יז], ולפי שנודע טעמן מצאו דרך אליהן לבטלן כפי שכבר נתפרסם בעניין שלמה ע"ה [סנהדרין כא ע"ב], על-אף גודל מעלתו במדע ובחכמה ושהוא 'יְדִידְיָהּ' [ש"ב יב, כה]. אמרו שיש בזה [=בכשלונו של שלמה] הערה [=מוסר השכל] לבני האדם, שאילו הודיעום טעמי כל המצוות היו מוצאים דרך אליהן לביטולן, לפי שאם זה השלם הגדול כבר טעה בזה, וחשב שלא יהא מעשה זה [ריבוי הסוסים והנשים והכסף והזהב] סיבה לעבירה זו בהכרח [לשוב למצרים ולסטות אחרי אלהים אחרים] – כל-שכן דעת ההמון החלושה, היאך היו מזלזלין בהן, ויאמרו: 'לא אסר כך או ציווה כך אלא בגלל כך, אנו ניזהר בדבר אשר בגללו ניתנה מצוה זו ולא נקפיד עליה' [לא נקיים את המצוה, ורק ניזהר ממה שהיא מרחיקה ממנו], והיו בטלים כל סדרי התורה, לפיכך העלים ה' יתעלה טעמיהן, ואין בהן אף אחת שאין לה טעם וסיבה, אלא שרוב אותם הסיבות והטעמים לא ישיגום דעות ההמונים ולא יבינום, והם כולם [=הטעמים] כמו שאמר הנביא: 'פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב' [תה' יט, ט]".
ובתוך ההמונים הכסילים שרבנו מציין בסוף דבריו לעיל, נכללים גם "יחידי הסגולה" המדומים הלא המה טחורי האסלה האורתודוקסים המתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, המרחיקים אותנו ממילוי ייעודינו: מכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור ליהודה ואור לאנושות כולה. "וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (יר' ה, ד–ה). "וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה [...] וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא, כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב, מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה, וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה" (יח' ב, ה–ז).
Comments