מאמר זה הוא למעשה המשך למאמר: "האם הצדיקים מכפרים במיתתם?" ואשר בו עסקנו בהשקפה הזרה שהחדירו לדת האמת חכמי-יועצי-אשכנז לפיה הקב"ה עלול להעניש בחומרה רבה בני אדם מסוימים לא כעונש וייסורים להם, אלא כעונש וייסורים לאומה בכללותה. ובמלים אחרות, לפי השקפת חכמי-יועצי-אשכנז הארורים שראינו שם, הקב"ה מייסר את הצדיקים כדי שיכַפרו בייסוריהם על עוונות העם כולו ובכך הם למעשה מצילים את העם מכליה...
במאמר הראשון התמקדנו בעיקר בשאלה האם הצדיקים מכפרים במיתתם על עם-ישראל? ובמאמר הזה נתמקד בבחינת השאלה האם הצדיקים מכפרים בחייהם על עם-ישראל? מאמר זה נכתב בעקבות שאלה ששאלני ידידי ר' נאור טויטו הי"ו, והנה לפניכם לשון שאלתו:
אחת ההשקפות המשובשות שהחדירה הקבלה הזרה אל היהדות, בדומה לנצרות, היא בכוחו של "הצדיק" לכפר על עוונות הדור. והם מביאים ראיה לדבריהם מנבואת יחזקאל (ד, ד–ו):
"וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲוֺן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו, מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲוֺנָם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֺנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם, וְנָשָׂאתָ עֲוֺן בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי שֵׁנִית, וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֺן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ".
וכן מדברי הגמרא בסנהדרין (לט ע"א) שם נדונו הפסוקים הללו על דרך הדרש:
"מנהגו של עולם מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם אכזרי הוא הורג את כולן, אם רחמן הוא הורג חציים, אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר הגדולים שבהן ביסורין, אף כך הקב"ה מייסר את יחזקאל כדי למרק עוונותיהם של ישראל".
וכן מדברי הגמרא במסכת סוכה (מה ע"ב):
"אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו".
לכאורה, ההשקפות שעולות משלושת המקורות הללו סותרות את יסוד תורתנו, שאין הקב"ה מעניש אדם אם אינו ראוי לכך. אם כן, כיצד ניתן להסביר וליישב את ה"ראיות" הנ"ל?
תשובתי
להלן אתייחס לכל אחד משלושת המקורות שצוטטו לעיל, אחל בעניין האמור ביחזקאל:
בפרק הנדון ביחזקאל (פרק ד) מובאים כמה מעשים שיחזקאל נצטווה לעשות כדי להעביר מסר לעם-ישראל בבבל שהחורבן בוא יבוא, בין המעשים הללו הייתה השכיבה על צד שמאל (רמז למלכות ישראל שהייתה מצפון) שנועדה לסמל את עוון בית-ישראל, וכן השכיבה על צד ימין (רמז למלכות יהודה שהייתה בדרום) שנועדה לסמל את עוון בית-יהודה. השכיבה למשך ימים רבים נועדה להעביר מסר על מספר השנים הרב שבהן חטאו מלכות ישראל ומלכות יהודה לה' יתעלה. על כל שנה שחטאו מלכות ישראל ומלכות יהודה נצטווה יחזקאל לשכב יום אחד על צד שמאל או ימין, וזאת כאמור, כדי להעביר מסר לגולים בבבל על עוצמת החטאים הפשעים והעוונות אשר בגינם בוא יבוא החורבן הקשה והסופי, והר הבית יהיה לבמות יער.
כמו כן, לא יעלה על הדעת שיחזקאל יכפר בשכיבתו על צדדיו על עוון ישראל או יהודה, שהרי מלכות ישראל חרבה זמן רב לפני תחילת נבואתו של יחזקאל (כ-130 שנה לפני שיחזקאל החל את נבואתו), וגם מלכות יהודה חרבה ברובה לפני שהוא החל להתנבא על עם-ישראל, שהרי יחזקאל החל להתנבא על עם-ישראל פחות מעשר שנים בסך הכל לפני חורבן הבית הראשון. נמצא אפוא, שכל מעשיו הללו נועדו לשמש כסמלים ומשלים ולהעביר מסרים חשובים מאד לעם-ישראל אשר גלה לבבל, על בואו הבלתי נמנע של החורבן המוחלט.
ועתה לאמור בגמרא מסכת סנהדרין (לט ע"ב), ותחילה נעיין במובא שם:
"אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם גחכן הוא דקאמר ליה ליחזקאל: 'שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי' וכתיב: 'וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי'. אדהכי והכי אתא ההוא תלמידא, אמר ליה: מאי טעמא דשביעתא? אמר ליה: השתא אמינא לכו מילתא דשוויא לתרוייכו: אמר הקדוש-ברוך-הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והן לא עשו כן, אלא חטאו וגלו. מנהגו של עולם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם אכזרי הוא – הורג את כולן, אם רחמן הוא – הורג חציים, אם רחמן מלא רחמים הוא – מייסר הגדולים שבהן ביסורין. אף כך, הקדוש-ברוך-הוא מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל".
ובכן, יש סתירה פנימית חריפה מאד בתשובתו של רבי אבהו: בראש דבריו הוא קובע שעם-ישראל חטא וספג על חטאו את העונש החמור מכולם: גלות, שמשמעה חורבן ואלפי מיתות משונות, ובמלים אחרות, הנביאים אינם מכפרים על עוון הדור. אך מיד לאחר מכן הוא אומר דברים שמהם עולה שהקב"ה מייסר את הגדולים כדי למרק את עוונותיהם של ישראל.
איך אפשר להבין את הסתירה הפנימית הזאת? ובכן, יש רק דרך אחת ליישב את דברי רבי אבהו: הייסורים שהקב"ה מייסר את הגדולים אינם ייסורים שממרקים את עוונותיהם של ישראל, שהרי ישראל גלו, אלא, הייסורים האמורים הם השליחות הקשה ששולח בה ה' את הנביאים ושאר המוכיחים לדורותיהם אשר סובלים עוינוּת וניסיונות מאד קשים: "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ" (עמ' ה, י). שליחותם הקשה הזו של הנביאים והמוכיחים נועדה לעורר את עם-ישראל לתשובה שלמה לפני ה' יתעלה, והתשובה הזו, אם תבוא מצד ישראל, היא זו אשר עשויה למרק את עוונותיהם של ישראל. נמצא, שקשיי מסירת הנבואה או התוכחה וההתמודדות עם הרשעים והחטָּאים הן-הן ייסורי אנשי האמת, והייסורים הללו, אם עם-ישראל יבחר לשוב בתשובה שלמה לפני ה' יתעלה, יהיו הגורם העקיף למירוק עוונותיהם של ישראל, כי הגורם הישיר הוא אך ורק התשובה (ייסורי המוכיחים > תשובת העם > מירוק עוונות).
כלומר, כך יש להבין את הגמרא בסנהדרין: מלך אכזרי הורג את כולן, מלך רחמן הורג את חציים, ומלך רחמן כהקב"ה שולח את נביאיו השכם והערב בשליחויות מייסרות כדי לעורר את עם-ישראל לתשובה, אם ישובו – עוונותיהם יתמרקו ולא יגלו, ואם לא ישובו – העונש הכבד יחול עליהם במלוא חומרתו. "וְשָׁלַח יְיָ אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ" (יר' כה, ד).
והנה לפניכם דוגמה מירמיהו הנביא ע"ה לייסורי הנביאים (כ, ז-יב):
"פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי, כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם, וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל, כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ, וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ, וַייָ צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי".
והנה עוד דוגמה מאליהו הנביא ע"ה (מ"א יט, יד):
"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַייָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
ועתה לאמור בגמרא מסכת סוכה (מה ע"ב), ותחילה נעיין במובא שם:
"ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי [=ואם היה] אלעזר בני עמי – מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי [=ואם היה] יותם בן עוזיהו עִמנו – מיום שנברא העולם עד סופו. ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: ראיתי בני עלייה והם מועטין, אם אלף הם – אני ובנִי מהם, אם מאה הם – אני ובני מהם, אם שנים הם – אני ובני הם".
שימו לב, כלל לא נאמר במדרש הזה שרשב"י נושא בעוון העם ומכפר עליו בייסוריו, וכמו שמובא כידוע בשיטת הנצרות ביחס ליש"ו, אלא, לפי פשט המדרש יש בכוחו של רשב"י פשוט למחוק עוונות, ואפילו מבלי להתייסר כלל! וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? וכי רשב"י אלהים הוא? וכי שופט כל הארץ לא יעשה משפט? ופשט מדרש זה הוא לא פחות מאשר כפירה בתורה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל" (דב' לב, ד).
כמו כן, אם נתייחס למדרשים הללו כפשוטם נגיע למסקנות חמורות מאד לגבי רשב"י, שהרי הוא אומר: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו" וכו', ואם הוא יכול מדוע לא עשה כן? ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שכוחו של רשב"י גדול היה מכוחו של משה רבנו ע"ה? שהרי עם-ישראל נענשו בעונשים כבדים וחמורים מאד במהלך מסעם במדבר – וכי גדול כוחו של רשב"י מכוחו של משה רבנו ע"ה? ובכלל, איה הענווה והצניעות? אני ואני ואני... פשוט מחליא. אלא, האמת פשוטה וברורה: אסור באיסור חמור להבין את המדרשים הללו כפשוטם, ומן ההכרח לפרש, שכל כוונתו של רשב"י הייתה להעביר מסר לדורות על מיעוטם של אנשי האמת בני העליה ותו לא, וכמו שאנו רואים בימינו כמה נדירים יחידי הסגולה, והמסר הזה נועד לעורר את אנשי האמת להבנת ייחודם וערך עצמם, שלא ישקעו ביגון בשל בדידותם וריחוקם.
"עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה יְיָ עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי" (תה' פו, יז).
***
בנוסף לאמור, נשאלתי שאלה נוספת: האם מותר לבקש מאדם חי שיתפלל עלינו? שהרי מצאנו במקורות שנביאים ואנשי מעלה נתבקשו להתפלל בעבור זולתם, ועל זאת השבתי כך:
מותר לבקש מאדם חי שיתפלל עלינו, אך אסור להתפלל אליו. הבקשה מאדם חי היא בגדר טובה של איש לרעהו, ואילו התפילה היא בגדר פולחן דתי. אמנם, אם לבקשה מן האדם החי נלווית עבודת פולחן של שבח ורוממות או ייחוס כוחות מאגיים לאותו אדם – אף בקשה זו היא בגדר עבודה-זרה. עד כאן ביחס לבקשה מאדם חי, אולם, כל פנייה למתים היא בהכרח בגדר עבודה-זרה מפני שמדובר בתפילה ובפולחן. "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).
ובעניין עשיית מתווכים ומליצים לבורא-עולם, ראו: "השתלשלות העבודה-הזרה".
***
לאחר שהשבתי את התשובה הזו, החבר הוסיף ושאל, וזה לשונו: 1) האם יש הבדל בין בקשה מאדם חי שיתפלל עלינו לבין בקשה שהוא יברך אותנו? 2) מה היא ברכה? 3) האם הפניה לאדם גדול שיתפלל עלינו או יברך אותנו היא לא סוג של מליץ בנו לבין ה' יתברך?
על שאלותיו האחרונות השבתי כך:
1) מה שאמרתי לעיל נכון גם לגבי ברכות מבני אדם חיים; 2) ברכה היא מעין תפילה, איחול לטוב לאדם אחר; 3) מותר לפנות לאדם גדול שיברך אותנו או שיתפלל עלינו, אך בהתאם לתנאים שנאמרו לעיל, וכאמור, אם מייחסים לו כוחות מאגיים – מדובר בעבודה-זרה.
ברם, חשוב להבהיר, שאף שהאדם רשאי לבקש מאדם שנחשב לצדיק שיתפלל אל ה' שיכפר לו על עוונותיו ויושיע אותו מצרותיו, אין כל ערך לתפילת הצדיק ללא תשובה מצד האדם עצמו. העיקר הוא תשובת האדם, ובמקומות רבים בתורה ובספרי הנביאים היסוד הזה מודגש: "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם – טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם – חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְיָ דִּבֵּר" (יש' א, יט–כ). נמצא, שביאת האדם לצדיק והתחננו אליו שיתפלל אל ה' בעבורו היא חלק מתהליך של הכנעת הלב והשפלת גאון ליבו של האדם עד שובו בתשובה שלמה. כלומר, הבקשה מהצדיק עשויה לבוא מאדם שמרגיש שהוא רחוק מאד-מאד מה' יתעלה, ובקשתו מהצדיק שיתפלל עליו, יחד עם התשובה השלמה, מבטאת את שפלות רוחו ואפסותו בעיני עצמו.
ברם, הפיכת הצדיק לבעל יכולת פלאית שבאמצעותה הוא גורם לה' יתעלה לכפר לרשע על כל פשעיו, היא בגדר סכלות ועבודה-זרה, כי מי שמאמין שללא תשובה הצדיק יפתה את הקב"ה בתפילתו והוא יסלח לרשע על מעלליו, מאמין בזה למעשה כי יש כוח מאגי-אלהי ל"צדיק" להשפיע על מלך-מלכי-המלכים ולשחדו בדברים – ובזה הוא גם הופך את "הצדיק" לאליל שכל פנייה של רוממות ותחינה כלפיו היא בגדר של עבודה-זרה, וגם שולל את יסוד התשובה ונחיצותה, כאילו ניתן למרק את העוונות באמצעות פנייה למתווך וסרסור.
כמו כן, יש בהשקפה הרעה הזו גם הגשמה ומינות, כאילו הקב"ה נתון ללחצים וכפוף ללוביסטים דמיוניים (אשר כמעט תמיד הינם מכשפים ומינים המתעים את העם אחרי ההבל), שיש בכוחם להסית את ה' יתעלה לפי דמיונם: לעקם את דין האמת והצדק ולחוס על רשעים אכזרים שהרשיעו והתעללו בזולתם, וכל ייחוס מגרעת מוביל קל מהרה להגשמה. כמו כן, השקפה זו גם מדרדרת לכפירה בתורה שהעידה על יוצר הכל שכל דרכיו משפט אמת וצדק, וכאמור: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".
והדבר ברור שמטרת החדרת ההשקפה הרעה הזו היא שכנוע בני האדם לאחוז בהערצה לאותו "צדיק", להפוך אותו לאלהים עלי אדמות ולהרבות את חצרו, שהרי "הצדיק" מאפשר לבני האדם לשגות בכל החטאים הזימות והתועבות, ומגן עליהם מפני הייסורים! ו"צדיק" כזה, שמלבין את כל התועבות, ומוחק את כל הפשעים והעוונות, יהיה מבוקש וממומן מאד.
"כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ו, יג).
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
