גדרי רשות הרבים ושיטת קאפח השגויה

אחת הסוגיות שתלמידי יוסף קאפח נוהגים להתפלפל בה היא סוגית גדרי רשות הרבים. רבים מהם מודים שקאפח שגה בסוגיה הזו, אך דומני שהם לא הצליחו עד היום לומר בה דברים מבוררים ומיושבים. זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה. תקוותי היא שמאמר זה יפרק את הספק ויתיר את הקשרים, כדי שסוף-סוף תלמידיו של קאפח יוכלו להתעסק בידיעת ה'...


נחל אפוא, בעניין רשות הרבים רבנו פוסק בהלכות שבת (יד, א), וכֹה דבריו:


"איזו היא רשות הרבים? מדברות ויערים ושדות ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהא רוחב הדרך שש-עשרה אמה ולא תהיה עליו תקרה".


זו ההלכה המרכזית אשר עוסקת בהגדרת רשות הרבים, ואין לי צל של ספק שהיא צריכה להיות המאור הגדול בבואנו לעסוק בנושא זה, וכל שאר ההלכות והדינים וההתייחסויות, הישירים והעקיפים, של רבנו לנושא הנדון צריכים להתיישר ולהתברר לאור ההלכה הזו.


מה אומרת ההלכה? ובכן, רשות הרבים הינה שטח פתוח כגון מדברות ויערים ושדות, וכן ה"דרכים המפולשין להן". כלומר, הדרכים המרכזיות אשר מובילות לאותם שטחים פתוחים, והן למעשה גם הדרכים המרכזיות אשר בין הערים ובין המדינות. נמצא אפוא, שכל הכבישים שרוחבן שש-עשרה אמה (כשמונה מטרים) או יותר מכך, אשר מובילים ל"מדברות ליערים ולשדות", דהיינו למקומות הפתוחים אשר מחוץ לערים, הינם בגדר רשות הרבים.


לדוגמה, כביש 1 וכביש 2 הם וודאי בגדר רשות הרבים, וכן כביש 4 וכביש 5. והוא הדין לכל כביש שמוביל לשטחים הפתוחים שמחוץ לערים, ויש לא מעט כבישים כאלה ברחבי הארץ. לעומת זאת, ציר ז'בוטינסקי לדעתי אינו בגדר רשות הרבים מפני שהוא אינו מוביל למקומות פתוחים אלא מסתיים בפתח-תקווה. כמו כן, הדרכים אשר יוצאות ומסתעפות מן הדרכים המרכזיות, רחבות ומרכזיות ככל שיהיו, אינן בגדר רשות הרבים, מפני שהן אינן מובילות למדברות ליערים ולשדות, אלא לדרכים שמובילות למדברות ליערים ולשדות.


כמו כן, הגשרים שמעל רשות הרבים אינם בגדר רשות הרבים, שהרי רבנו פוסק בהלכות שבת (יד, ג): "אבל אוויר רשות הרבים אינו כרשות הרבים, אלא עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה באוויר רשות הרבים מקום פטור הוא". במקום שיש עירוב מותר אפוא לטלטל ולחצות את הדרכים שהן בגדר רשות הרבים, באמצעות הליכה על-גבי הגשרים שמעליהן.


זהו אפוא פשט ההלכות הפשוט והברור, ואיני רואה שום דרך אחרת להבין את ההלכות מבלי להסתבך בדיונים ובלחצים ובפלפולים מיותרים שאין להם סוף. ולצערי יש חכמים בעיניהם אשר מתעקשים להשליך את ידיעת ה' אחרי גוום, ולהפוך את הלכות התורה לתכלית הדת, ולמטרתה המרכזית של התורה, והם כמובן לא יסכימו לפשט הפשוט והברור של ההלכה. שהרי אם יפורקו להם הספקות וילובנו להם הקושיות, הם לא יוכלו להמשיך ולכלות את ימיהם בפלפולים ובדיונים מיותרים ולהסיח את דעתם מיסוד היסודות ועמוד החכמות...


א. שיטתו של השגויה של קאפח


כאמור, קאפח שגה שגיאה די חמורה בגדרי רשות הרבים, ושגיאה זו חמורה כי מדובר בדין תורה ולא בדין דרבנן או בגזירה חלושה של דבריהם. לשיטתו, מותר לטלטל ברשות הרבים גם במקום שהוקף בצורות פתחים, וכידוע, צורת הפתח היא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה או חוט על גביהן, וכמו שאנחנו רואים בעירוב: עמוד מכאן ועמוד מכאן וחוט מתוח ביניהם.


נמצא לדוגמה, כי העירוב הזה של "צורות הפתחים", מכשיר ומתיר לפי קאפח לטלטל בעיר תל-אביב כולה, גם בכביש 2 (מתל-אביב לחיפה) שעובר בתוכה, אף שלדעת רבנו דינו כרשות הרבים. והנה לפניכם דברי קאפח בפירושו להלכות שבת (עמ' שמב), וזה לשונו:


"מותר לכתחילה לטלטל בהיקף מחיצה שהיא צורת פתחים [...] גם לדעת רבנו שיש רשות הרבים דאורייתא, והמחמיר לדעתו ותולה בדברי רבנו אינו אלא כובל עצמו בחינם".


ובמלים אחרות, היקף מחיצה שעשוי מצורות פתחים, מועיל להתיר לכתחילה לטלטל גם במקום שיש בו רשות הרבים דאורייתא, וכמו שהסברנו לעיל. אולם, נראה שקאפח שגה שגיאה חמורה, שהרי רבנו פוסק מפורשות בהלכות שבת (יז, י): "אבל צורת פתח, או לחי וקורה, אינן מועילין בהכשר רשות הרבים". היש דברים יותר מפורשים מאלה?


נמצא אפוא, שכל עירובי הערים בימינו אשר עשויים מצורות הפתחים, אינם מועילים לאותם הדרכים והכבישים הרחבים שהם בגדר רשות הרבים לדעת רבנו, ויש להיזהר שלא להוציא לאותן הדרכים חפצים ולא לטלטל בהן חפצים ארבע אמות או יותר.


כיצד אפוא ניתן להכשיר את רשות הרבים להוצאה ולטלטול בשבת? ובכן, יש רק דרך אחת: יש להקיף בחומה או בגדר את כל מתחם העיר שעוברת בה רשות הרבים, ואף צריך שיהיו לחומה או לגדר המשמעותית הזו דלתות שראויות להינעל, אין יוצא ואין בא.


והנה לפניכם פסק רבנו אשר מחייב להכשיר את רשות הרבים באמצעות דלתות הראויות להינעל, וכֹה דבריו בהלכות שבת (יז, י):


"שני כותלים ברשות הרבים [כלומר, דרך רשות הרבים שעוברת בתוך העיר, ויש לאורכה כותל מכאן וכותל מכאן], והעם עוברים ביניהם [בין הכתלים], כיצד מכשיר ביניהם? עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן [בשני צידי קצוות הדרך הזו שיש לה כתלים], ואחר-כך יעשה ביניהם רשות היחיד. ואינו צריך לנעול הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות להינעל".


ועתה גם יובן מדוע רבנו מוסיף בהלכות שבת (יד, א) "שדלתותיה ננעלות בלילה":


"ואיזו היא רשות היחיד? [...] וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יותר על כן, אפילו יש בו כמה מילין, אם הוקף לדירה [הרי הוא רשות היחיד], כגון מדינה [=עיר] המוקפת חומהשדלתותיה ננעלות בלילה" וכו'.


וכן רבנו כותב בפירוש המשנה (א, א): "לפי שהמדינה [=העיר] אם הייתה מוקפת חומה ויש לה דלתות ומנעולים, אינה רשות הרבים [אלא היא רשות היחיד כאמור]".


ב. הגדרת רשות הרבים בפירוש המשנה


לאור ההלכה המרכזית בעניין גדרי רשות הרבים אשר הבאנו בראש מאמר זה, נעבור לעיין במקורות נוספים ברחבי כתבי רבנו, ונבחן אותם לאור ההלכה המרכזית הנדונה.


נחל בדברי רבנו בפירוש המשנה למסכת שבת (א, א), וכֹה דבריו:


"האחד רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו, ובתנאי שלא יהא מקורה, ושיהא ברחבו שש-עשרה אמה או יותר, ולא יהיה לו שער; ולא יהא תוך חומות מדינה, לפי שהמדינה [=העיר] אם הייתה מוקפת חומה ויש לה דלתות ומנעולים אינה [בגדר] רשות הרבים [...]. אבל רשות הרבים היא כגון המדברות והיערות והדרכים המפולשין להן".


הראינו לדעת, כי פסק רבנו ב"פירוש המשנה" תואם את פסקוֹ ב"משנה תורה", שהרי הדוגמאות שרבנו מביא בפירוש המשנה הינן אותן הדוגמאות שבהן הוא משתמש במשנה תורה: "המדברות והיערות והדרכים המפולשין להן". וכן תואם פירושו את פסקוֹ בעניין הכשרת רשות הרבים להוצאה ולטלטול, באמצעות היקף חומה שיש לה דלתיים ובריח.


אמנם, שמעתי טענה מפי חבר, שמפירוש המשנה עולה, שכל רחוב שהרבים בוקעים בו הוא בגדר רשות הרבים, שהרי בראש דבריו רבנו כותב: "רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו", אך לדעתי אין מכאן ראיה שזו דעת רבנו: גם כי דבריו בהלכה המרכזית ברורים ומפורשים כנגד המסקנה הזאת; גם כי רבנו תנא והדר מפרש, דהיינו מסביר באופן כללי ולאחר מכן מבאר את כוונתו לפרטים; וגדולה מכולן, גם כי רבנו אומר בסוף פירושו לעיל: "והדרכים המפולשין להן", ואם כל רחוב בעיר שרוחבו שש-עשרה אמה הינו בגדר רשות הרבים, מדוע רבנו מדגיש בסוף פירושו "והדרכים המפולשין להן", דהיינו דווקא הדרכים המרכזיות והמסוימות הללו, אשר מפולשות למדברות וליערות ולשטחים הפתוחים?


זאת ועוד, לא יעלה על הדעת שלדעת רבנו כל רחוב שהרבים בוקעין בו הוא בגדר רשות הרבים, והוא לא יציין את הרחוב הזה בין הדוגמאות שבסוף הגדרתו בפירוש המשנה וגם לא יציין את הרחוב הזה בין הדוגמאות שבהלכה המרכזית במשנה תורה. שהרי מדובר בחידוש גדול מאד, בעל השלכות עמוקות ורחבות לדיני הוצאה וטלטול, ולא ייתכן שרבנו ישמיט דוגמה כל-כך משמעותית ומרכזית מדוגמאותיו גם בפירוש המשנה וגם במשנה תורה.


לפיכך, מה שרבנו אומר בפירוש המשנה: "רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו", מדובר בהגדרה כללית בלבד, שפירוטה וסעיפיה עוד יבואו בהמשך ובסמוך כאמור לעיל.


נשים לב, כי בהמשך דברי רבנו בפירוש המשנה שם, כאשר הוא מגדיר את "רשות היחיד", הוא כותב כך: "והשני רשות היחיד, והוא המקום שאין הרבים בוקעין בו", ושוב, גם כאן מדובר בהגדרה כללית שפרטיה וסעיפיה יבואו לקמן בסמוך בהמשך דבריו. וגם כאן לא יעלה על הדעת שזו הגדרתה היחידה והבלעדית של רשות היחיד, שהרי כאמור, מצאנו רשות היחיד שהרבים בוקעין בה ועדיין היא בגדר רשות היחיד: כמו עיר שמוקפת חומה ויש לה דלתות הראויות להינעל, או כמו עיר אשר מוקפת צורות פתחים שאין בה דרכים המפולשות למדברות וליערות וכו', שהרי כל הדרכים שבתוכה שהרבים בוקעין בהן, בין שרוחבן פחות משש-עשרה אמה ובין שרוחבן יותר על שש-עשרה אמה, כולן הן בגדר רשות היחיד.


ג. עיון בהלכה מהלכות עירובין


עוד הלכה שנוגעת לענייננו מצויה בהלכות עירובין (א, ד). בהלכה זו נזכרו תקנות שלמה המלך בעירובי חצרות ובשיתופי מבואות, נעיין אפוא בהלכה, וכֹה דברי רבנו שם:


"מפני מה תיקן שלמה דבר זה? כדי שלא יטעו ויאמרו: כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה [=לרחובות העיר] ושווקיה, ולהכניס מהן לחצרות, כך מותר להוציא מן המדינה [=העיר] לשדה, ולהכניס מן השדה למדינה [=לעיר]; ויחשבו שהשווקים והרחובות, הואיל והן רשות לכל, הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד הן רשות היחיד, וִידַמּוּ שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים".


בהלכה זו מדובר בעיר שמוקפת חומה, שהרי בהלכה הבאה לאחר מכן רבנו פוסק: "לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתיחלק בדיורין" וכו'. כלומר, מדובר בעיר שיש לה חומה ודלתות הראויות להינעל וכולה הינה בגדר של רשות היחיד. לפיכך, כל השווקים והרחובות אשר בתוך העיר הזו הינם בגדר רשות היחיד, ומה שרבנו אומר "רשות לַכֹּל", כוונתו שכל השווקים והרחובות הינם שטח ציבורי אשר יש לכל אחד ואחד