אחת הסוגיות שתלמידיו של קאפח השכיר נוהגים להתפלפל בה היא סוגית גדרי רשות הרבים. רבים מהם מודים שקאפח שגה בסוגיה הזו, אך דומני שהם לא הצליחו עד היום לומר בה דברים מבוררים ומיושבים. זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה. תקוותי היא שמאמר זה יפרק את הספק ויתיר את הקשרים, כדי שסוף-סוף תלמידיו של קאפח יוכלו להשׂכיל בידיעת ה'...
נחל אפוא, בעניין רשות הרבים רבנו פוסק בהלכות שבת (יד, א), וכֹה דבריו:
"איזו היא רשות הרבים? מדברות ויערים ושדות ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהא רוחב הדרך שש-עשרה אמה ולא תהיה עליו תקרה".
זו ההלכה המרכזית אשר עוסקת בהגדרת רשות הרבים, ואין לי צל של ספק שהיא צריכה להיות המאור הגדול בבואנו לעסוק בנושא זה, וכל שאר ההלכות והדינים וההתייחסויות, הישירים והעקיפים, של רבנו לנושא הנדון צריכים להתיישר ולהתברר לאור ההלכה הזו.
מה אומרת ההלכה? ובכן, רשות הרבים הינה שטח פתוח כגון מדברות ויערות ושדות, וכן ה"דרכים המפולשין להן", כלומר הדרכים הרחבים והמרכזיים אשר מובילים לאותם השטחים הפתוחים, לדוגמה: הכבישים הבין-עירוניים הרחבים שבין הערים. קצרו של דבר, כל כבישי ארצנו שרוחבם שש-עשרה אמה (כשמונה מטרים) או יותר מכך, אשר מובילים ל"מדברות ליערים ולשדות", דהיינו למקומות הפתוחים אשר מחוץ לערים, הינם בגדר רשות הרבים.
לדוגמה, כביש 1 וכביש 2 עונים בוודאי להגדרת רשות הרבים, וכן כביש 4 וכביש 5. והוא הדין לכל כביש רחב שמוביל לשטחים הפתוחים שמחוץ לערים, ויש לא מעט כבישים כאלה בערי ארצנו. לעומת זאת, ציר ז'בוטינסקי לדעתי איננו בגדר רשות הרבים מפני שהוא אינו מוביל למקומות פתוחים אלא מסתיים בפתח-תקווה. כמו כן, הדרכים אשר יוצאות ומסתעפות מן הדרכים המרכזיות, רחבות ומרכזיות ככל שיהיו, אינן בגדר רשות הרבים, מפני שהן אינן מובילות למדברות ליערות ולשדות, אלא לדרכים שמובילים למדברות ליערות ולשדות.
כמו כן, הגשרים שמעל רשות הרבים אינם בגדר רשות הרבים, שהרי רבנו פוסק בהלכות שבת (יד, ג): "אבל אוויר רשות הרבים אינו כרשות הרבים, אלא עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה באוויר רשות הרבים מקום פטור הוא". ולכן, במקום שיש עירוב מותר אפוא לטלטל ולחצות את הדרכים הרחבות שהן בגדר רשות הרבים, באמצעות הליכה על-גבי הגשרים שמעליהן.
זהו אפוא פשט ההלכות הפשוט והברור, ואיני רואה שום דרך אחרת להבין את ההלכות מבלי להסתבך בפלפולים מייגעים שאין להם סוף. ברם, לצערי יש חכמים בעיניהם אשר מתעקשים להשליך את ידיעת ה' אחרי גוום, ולהפוך את הִלכות התורה לתכלית הדת ולמטרתה המרכזית של התורה, ואלה לא יסכימו בשום פנים לפשט הפשוט והברור של ההלכה. שהרי אם יפורקו להם הספקות וילובנו להם הקושיות, הם לא יוכלו להמשיך ולכלות את ימיהם בפלפולים ובדיונים מיותרים ומפרכים, שבהם יסיחו את דעתם מיסוד היסודות ועמוד החכמות...
א. שיטתו של השגויה של קאפח
כאמור, קאפח שגה שגיאה די חמורה בגדרי רשות הרבים, ושגיאה זו חמורה כי מדובר בדין תורה ולא בדין דרבנן או באיזו גזירה חלושה של דבריהם. לשיטתו, מותר לטלטל ברשות הרבים גם במקום שהוקף בצורות פתחים, וכידוע, צורת הפתח היא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה או חוט על גביהן, וכמו שאנחנו רואים בעירוב: עמוד מכאן ועמוד מכאן וחוט מתוח ביניהם.
נמצא לדוגמה, שעירוב שיש בין מחיצותיו "צורות הפתחים" מכשיר ומתיר לפי קאפח לטלטל בעיר תל-אביב כולה, גם בכביש 2 (מתל-אביב לחיפה) שעובר בתוכה, אף שלדעת רבנו דינו כרשות הרבים. והנה לפניכם דברי קאפח בפירושו להלכות שבת (עמ' שמב), וזה לשונו:
"מותר לכתחילה לטלטל בהיקף מחיצה שהיא צורת פתחים [...] גם לדעת רבנו שיש רשות הרבים דאורייתא, והמחמיר לדעתו ותולה בדברי רבנו אינו אלא כובל עצמו בחינם".
ובמלים אחרות, היקף מחיצה שעשוי אפילו רק מצורות פתחים, מועיל להתיר לכתחילה לטלטל גם במקום שיש בו רשות הרבים דאורייתא, וכמו שהסברנו לעיל. אולם, נראה שקאפח שגה שגיאה חמורה, שהרי רבנו פוסק מפורשות בהלכות שבת (יז, י): "אבל צורת פתח, או לחי וקורה, אינן מועילין בהכשר רשות הרבים". היש דברים יותר מפורשים מאלה?
נמצא אפוא, שכל עירובי הערים בימינו אשר במחיצותיהם משולבים גם צורות פתחים, אינם מועילים לאותם הדרכים והכבישים הרחבים שהם בגדר רשות הרבים לדעת רבנו, ויש להיזהר שלא להוציא לאותן הדרכים חפצים ולא לטלטל בהן חפצים ארבע אמות או יותר.
כיצד אפוא ניתן להכשיר את רשות הרבים להוצאה ולטלטול בשבת? ובכן, יש רק דרך אחת: יש להקיף בחומה או בגדר (שגובהן עשרה טפחים לכל הפחות) את כל מתחם העיר שעוברת בה רשות הרבים, ואף צריך שיהיו לחומה או לגדר הזו דלתות שראויות להינעל.
והנה לפניכם פסק רבנו אשר מחייב להכשיר את רשות הרבים באמצעות דלתות הראויות להינעל, וכֹה דבריו בהלכות שבת (יז, י):
"שני כותלים ברשות הרבים [כלומר, דרך רשות הרבים שעוברת בתוך העיר, ויש לאורכה כותל מכאן וכותל מכאן], והעם עוברים ביניהם [בין הכתלים], כיצד מכשיר ביניהם? עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן [בשני צידי קצוות הדרך הזו שיש לה כתלים], ואחר-כך יעשה ביניהם רשות היחיד. ואינו צריך לנעול הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות להינעל".
ועתה גם יובן מדוע רבנו מוסיף בהלכות שבת (יד, א) "שדלתותיה ננעלות בלילה":
"ואיזו היא רשות היחיד? [...] וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יותר על כן, אפילו יש בו כמה מילין, אם הוקף לדירה [הרי הוא רשות היחיד], כגון מדינה [=עיר] המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה" וכו'.
וכן רבנו כותב בפירוש המשנה (א, א): "לפי שהמדינה [=העיר] אם הייתה מוקפת חומה ויש לה דלתות ומנעולים, אינה רשות הרבים [אלא היא רשות היחיד כאמור]".
ב. הגדרת רשות הרבים בפירוש המשנה
לאור ההלכה המרכזית בעניין גדרי רשות הרבים אשר הבאתי בראש מאמר זה, נעבור לעיין במקורות נוספים ברחבי כתבי רבנו, ונבחן אותם לאור ההלכה המרכזית הנדונה.
נחל בדברי רבנו בפירוש המשנה למסכת שבת (א, א), וכֹה דבריו:
"האחד רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו, ובתנאי שלא יהא מקורה, ושיהא ברחבו שש-עשרה אמה או יותר, ולא יהיה לו שער; ולא יהא תוך חומות מדינה, לפי שהמדינה [=העיר] אם הייתה מוקפת חומה ויש לה דלתות ומנעולים אינה [בגדר] רשות הרבים [...] אבל רשות הרבים היא כגון המדברות והיערות והדרכים המפולשין להן".
הראינו לדעת, כי פסק רבנו ב"פירוש המשנה" תואם את פסקוֹ ב"משנה תורה", שהרי הדוגמאות שרבנו מביא בפירוש-המשנה הינן אותן הדוגמאות שבהן הוא משתמש במשנה תורה: "המדברות והיערות והדרכים המפולשין להן". כמו כן, פירושו תואם את פסקוֹ בעניין הכשרת רשות הרבים להוצאה ולטלטול: באמצעות היקף חומה שיש לה דלתיים ובריח.
אמנם, שמעתי טענה מפי חבר, שמפירוש-המשנה עולה, שכל רחוב שהרבים בוקעים בו הוא בגדר רשות הרבים, שהרי בראש דבריו רבנו כותב: "רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו", אך לדעתי אין מכאן ראיה שזו דעת רבנו: גם כי דבריו בהלכה המרכזית ברורים ומפורשים כנגד המסקנה הזאת; גם כי רבנו בפירושו-למשנה תנא והדר מפרש, דהיינו מסביר באופן כללי ולאחר מכן מבאר את כוונתו לפרטים; וגדולה מכולן, גם כי רבנו אומר בסוף פירושו לעיל: "והדרכים המפולשין להן", ואם כל רחוב בעיר שרוחבו שש-עשרה אמה הינו בגדר רשות הרבים, מדוע רבנו מדגיש בסוף פירושו "והדרכים המפולשין להן", דהיינו דווקא הדרכים המרכזיות והמסוימות הללו, אשר מפולשות למדברות וליערות ולשטחים הפתוחים?
זאת ועוד, לא יעלה על הדעת שלדעת רבנו כל רחוב שהרבים בוקעין בו הוא בגדר רשות הרבים, והוא לא יציין את הרחוב הזה בין הדוגמאות שבסוף הגדרתו בפירוש המשנה וגם לא יציין את הרחוב הזה בין הדוגמאות שבהלכה המרכזית במשנה-תורה. שהרי מדובר בחידוש גדול מאד, בעל השלכות עמוקות ורחבות לדיני הוצאה וטלטול, ולא ייתכן שרבנו ישמיט דוגמה כל-כך משמעותית ומרכזית מדוגמאותיו גם בפירוש-המשנה וגם בספרו הגדול משנה-תורה.
לפיכך, מה שרבנו אומר בפירוש-המשנה: "רשות הרבים, והוא המקום שהרבים בוקעין בו", מדובר בהגדרה כללית בלבד, שפירוטה וסעיפיה עוד יבואו בהמשך ובסמוך כאמור לעיל.
יתר-על-כן, בהמשך דברי רבנו בפירוש המשנה שם, כאשר רבנו מגדיר את "רשות היחיד" הוא אומר כך: "והשני רשות היחיד, והוא המקום שאין הרבים בוקעין בו". ושוב, גם כאן מן ההכרח לפרש שמדובר בהגדרה כללית שפרטיה וסעיפיה יבואו לקמן בסמוך בהמשך דבריו, וגם כאן לא יעלה על הדעת שזו הגדרתה היחידה והבלעדית של רשות היחיד – שהרי כאמור, מצאנו רשות היחיד שהרבים בוקעין בה ועדיין היא בגדר רשות היחיד: כמו עיר שמוקפת חומה ויש לה דלתות הראויות להינעל, או כמו עיר אשר מוקפת במחיצה שבה העומד מרובה על הפרוץ שאין בה דרכים המפולשות למדברות וליערות וכו', שהרי כל הדרכים שבתוכן שהרבים בוקעין בהן, בין שרוחבן פחות מ-16 אמה ובין שרוחבן יותר על 16 אמה, כולן הן בגדר רשות היחיד.
ג. עיון בהלכה מהלכות עירובין
עוד הלכה שנוגעת לענייננו מצויה בהלכות עירובין (א, ד). בהלכה זו נזכרו תקנות שלמה המלך בעירובי חצרות ובשיתופי מבואות, נעיין אפוא בהלכה, וכֹה דברי רבנו שם:
"מפני מה תיקן שלמה דבר זה? כדי שלא יטעו ויאמרו: כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה [=לרחובות העיר] ושווקיה, ולהכניס מהן לחצרות, כך מותר להוציא מן המדינה [=העיר] לשדה, ולהכניס מן השדה למדינה [=לעיר]; ויחשבו שהשווקים והרחובות, הואיל והן רשות לכל, הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד הן רשות היחיד, וִידַמּוּ שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים".
בהלכה זו מדובר בעיר שמוקפת חומה, שהרי בהלכה הבאה לאחר מכן רבנו פוסק: "לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתיחלק בדיורין" וכו'. כלומר, מדובר בעיר שיש לה חומה ודלתות הראויות להינעל וכולה הינה בגדר של רשות היחיד. לפיכך, כל השווקים והרחובות אשר בתוך העיר הזו הינם בגדר רשות היחיד, ומה שרבנו אומר "רשות לַכֹּל", כוונתו שכל השווקים והרחובות הינם שטח ציבורי אשר יש לכל אחד ואחד מבני העיר רשות להשתמש בו.
ברם, לא נתספק בראיה זו, ונבחן מצד נוסף את המשפט המרכזי שנוגע לענייננו בהלכה הזו, והנה הוא לפניכם: "השווקים והרחובות, הואיל והן רשות לַכֹּל". כלומר, השאלה המרכזית שעלינו לשאול היא: האם כוונת רבנו באמרוֹ "רשות לַכֹּל" היא ל"רשות הרבים"?
אם כוונת רבנו באמרוֹ "רשות לַכֹּל" היא ל"רשות הרבים" הרי שלכל השווקים ורחובות הערים יש גדר של רשות הרבים; ואם כוונת רבנו באמרוֹ "רשות לַכֹּל" אינה ל"רשות הרבים", אז אין לרחובות ולשווקים דין גורף של רשות הרבים, אלא תחת התנאים של ההלכה שראינו בראש מאמר זה, דהיינו רק אם הם רחבים שש-עשרה אמה ומפולשין למדברות ולשדות וכו'.
טרם שאשיב על שאלה זו, אעיר שקשה מאד להניח שרבנו יסבור או יפסוק שלכל הרחובות והשווקים יש גדר של רשות הרבים באופן גורף, שהרי אין לדבר סוף... כמו כן, אם אכן כך, מדוע הוא לא פוסק בהלכה המרכזית שבראש מאמר זה, שרשות הרבים הינה כל הרחובות והשווקים? הייתכן שרבנו הדייקן ישמיט הגדרה כל-כך מרכזית ומשמעותית בדין תורה?
לפיכך ברור, שהביטוי "רשות לַכֹּל" שבדברי רבנו, אינו מורה על "רשות הרבים" ההלכתית, אלא על שטח ציבורי שיש לרבים זכות לטייל בו ולשבות בו ולהשתמש בו וכיו"ב. ובמלים פשוטות, הרחובות והשווקים שנזכרו בהלכות עירובין (א, ד), אינם בגדר רשות הרבים! והנה לפניכם עוד ראיה לדברינו מההלכה הבאה בהלכות עירובין שם (א, ה), וכֹה דברי רבנו:
"לפיכך תיקן [שלמה] שכל רשות היחיד שתיחלק בדיורין [כמו העיר שמוקפת חומה שנזכרה לעיל] ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו, ויישאר ממנה מקום ברשות כולן ויד כולן שווה בו, כגון החצר לבתים [או כגון יחס הרחובות והשווקים לחצרות ולמבואות] – שנחשוב אותו המקום שיד כולן שווה בו, כאילו הוא רשות לרבים, ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וַחֲלָקוֹ לעצמו, שהוא בלבד רשות היחיד, ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולן שווה בו, כמו שאין מוציאין מרשות היחיד לרשות הרבים. אלא ישתמש כל אחד ברשות שחלק לעצמו בלבד עד שיערבו כולן, אף-על-פי שהכל רשות היחיד".
נשים לב למשפט המפתח בהלכה השנייה: "שנחשוב אותו המקום שיד כולן שווה בו, כאילו הוא רשות לרבים". ובמלים אחרות, כאשר רבנו אומר "רשות לַכֹּל" אין כוונתו לרשות הרבים, אלא לשטח ציבורי "שיד כולן שווה בו" אך אין לו גדרי רשות הרבים. נמצא, שבהלכה הקודמת בהלכות עירובין (א, ד), כאשר רבנו אומר: "השווקים והרחובות, הואיל והן רשות לַכֹּל", אין כוונתו שיש לשווקים ולרחובות דין של רשות הרבים, אלא שיש לכל בני העיר רשות בהם.
וברור שהביטויים "רשות לרבים" ו"רשות לכל" דומים מאד, ובמיוחד שהם מופיעים בסמוך בשתי הלכות אשר עוסקות באותם העניינים בדיוק, והנני מאריך בהוכחות, כי לצערי יהיה קשה לרבים מקרב החכמים בעיניהם להודות שהם שגו בפלפולים מייגעים ושקעו בהזיות. דרך אגב, הלכה זו היא לדעתי גם המקור לטעותו של ר' אברהם בן רבנו, שסבר שיש לשווקים דין של רשות הרבים, ושגיאתו זו גרמה לו לשבש את נוסח ההלכה, ונדון בדבריו בהמשך.
ד. שגיאתו של בן רבנו
בשו"ת "ברכת אברהם" לר' אברהם בן הרמב"ם, אשר נדפס בעיר ליק שבגרמניה בשנת תר"כ (1860), ישנה התייחסות לנוסח ההלכה המרכזית שהובאה בראש מאמר זה, נחזור אפוא על ההלכה המקורית (הלכות שבת יד, א): "איזו היא רשות הרבים? מדברות ויערים ושדות ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהא רוחב הדרך שש-עשרה אמה ולא תהיה עליו תקרה".
ר' אברהם כותב בתשובה טו שם (ליק תר"כ), שיש למחוק את השדות שנזכרו בהלכה, ובמקומם לכתוב שווקים, וזה לשונו: "ולעניין 'שדות' טעות בספרים שלכם, שכך נוסח החיבור: 'מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשים להם', והן-הן השווקים הן-הן הדרכים אלא שהרחיב ז"ל בדברים". ודברים דומים ישנם גם בתשובותיו מהדורת פריימן תרצ"ח (תשובה קיא), ושם נאמר כך: "השווקים הן הדרכים אלא שהרחיב בדברים".
ברם, הגהתו של בן רבנו קשה מאד-מאד, מארבע-עשרה הסיבות הבאות:
1) למיטב ידיעתי אין שום כתב-יד אשר נאמר בו כמו שבן רבנו טוען. וקשה מאד להניח שרבנו יחזור בו בעניין הלכתי כל-כך מהותי, בעל השלכות כל-כך רחבות להִלכות שבת ולענייני הוצאה דאורייתא וטלטול ארבע אמות ברשות הרבים דאורייתא, ולא נמצא לכך זכר בשום מקום ובשום כתב-יד של "משנה תורה", למעט עדותו של בן רבנו, זה לא יעלה על הדעת.
2) רבנו נהג להגיה את דבריו גם בפירוש-המשנה, וגם שם לא מצאנו את "התיקון" הזה. אלא, בפירוש-המשנה נאמר: "אבל רשות הרבים היא כגון המדברות והיערות והדרכים המפולשין להן", וברור שרשות הרבים הינה שטח פתוח מחוץ לערים כגון המדברות והיערות. כלומר, אפשר לקבל את העובדה שרבנו השמיט את המלה "שדות" מפירוש-המשנה, שהרי השדות דומים במהותם למדברות וליערות, כלומר כולם שטחים פתוחים מחוץ לערים. ברם, השווקים המרכזיים (וכל שכן שאר רחובות הערים) אינם דומים במהותם למדברות וליערות, ואם רבנו היה סבור שגם השווקים הינם בגדר רשות הרבים היה עליו לכתוב זאת במפורש.
3) ישנה הלכה מפורשת בהלכות עירובין (א, ד) שבה נאמר שלוש פעמים שדה ושדות, וכבר ראינו אותה לעיל, והנה היא שוב לפניכם: "כדי שלא יטעו ויאמרו: כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושווקיה ולהכניס מהן לחצרות, כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה, ויחשבו שהשווקים והרחובות, הואיל והן רשות לכל, הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד הן רשות היחיד, וידַמּוּ שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים". וקשה מאד להניח שרבנו לא יתקן את דבריו גם בהלכות שבת (א, יד) וגם בהלכות עירובין (א, ד), אם אכן הייתה דעתו שיש לכתוב "שווקים" במקום "שדות", ובמיוחד שבשני המקורות מדובר בהלכות שביסודי הדינים.
4) שיבושו של בן רבנו קשה מאד מצד נוסף, שימו לב לדבריו בתשובתו לעיל: "נוסח החיבור: 'מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשים להם', והן-הן השווקים הן-הן הדרכים אלא שהרחיב ז"ל בדברים". וקשה מאד להניח שרבנו ירחיב בדבריו לחינם, שהרי אם השווקים הן-הן הדרכים, מדוע לכתוב פעמיים? הייתכן שרבנו יבלבל את הקורא ויטעה אותו? וכי דרכו של רבנו להרחיב בדברים מיותרים אשר עלולים לבלבל ולהתעות את בני-האדם מלהבין נכונה?
5) זאת ועוד, איך אפשר להבין את ההלכה לאחר ההגהה? והנה היא לפניכם לאחר ה"תיקון" של בן רבנו: "איזו היא רשות הרבים? מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשים להם, ובלבד שיהא רוחב הדרך שש-עשרה אמה". כלומר, לפי בן רבנו, כל הדרכים הרחבות אשר מובילות לשווקים הינן בגדר רשות הרבים, ולא רק רחובות השווקים עצמם, וזו הפרזה לא קטנה.
6) ויתרה מזאת, איך אפשר לומר ש"השווקים הן-הן הדרכים"? והלא זהו שיבוש מיניה וביה! שהרי גם ההלכה "המתוקנת" מַבְחִינָה בין "מדברות ויערים ושווקים" ובין "הדרכים המפולשין להן" שנאמרו לאחריהם. כלומר, הדרכים שנזכרו בהלכה הן עניין שנוסף על שלוש הדוגמאות שהובאו לעיל, אשר בו מתוארות הדרכים אשר מפולשות לשלוש הדוגמאות הראשונות!
7) זאת ועוד, לפי ההלכה "המתוקנת" הזו, כל השווקים הם בגדר רשות הרבים, ואפילו שאין בהם רוחב של שש-עשרה אמה! שהרי התנאי של רוחב שש-עשרה אמה נאמר על הדרכים המפולשים למדברות ליערות ולשווקים, ולא על המדברות והיערות והשווקים עצמם, וגם זה לא יעלה על הדעת, כלומר שלכל השווקים בעולם באשר הם יש גדר של רשות הרבים.
8) זאת ועוד, מהו שוּק? איך אפשר להגדיר שוק? האם מדובר בשוק הכרמל? או בשוק בצלאל? או בשוק מחנה יהודה? וכמה סוחרים נדרשים כדי שהמקום ייקרא שוק? ומה אורכו ורחבו של השוק? האם קיבוץ של חמש-שש חנויות כבר ייקרא שוק? או שמא רק השוק המרכזי של אותה העיר? ולא יעלה על הדעת שרבנו הדקדקן יניח עניין כל-כך מהותי ללא הגדרה.
9) קשה להניח שרבנו יכלול תחת הגדרה אחת "מדברות ויערים ושווקים", שהרי השווקים שונים במהותם לחלוטין מן המדברות והיערות, והיה על רבנו להפריד להסביר ולהבהיר, ולא לכלול את שלוש העניינים הללו ביחד, כאילו מדובר בשלוש דוגמאות הקרובות זו לזו.
10) נעיין שוב בדברי ר' אברהם בן רבנו: "ולעניין 'שדות' טעות בספרים שלכם, שכך נוסח החיבור: מדברות ויערים ושווקים" – ואיך יעלה על הדעת שבן רבנו יאמר שמדובר בטעות בספרים? הייתכן שכל סופרי כתבי-היד טעו בנוסח ההלכה הזה? הייתכן שגם רבנו טעה בזה בכתבוֹ את פירוש-המשנה מהדורת ששון? אלא ברור, שגם אם נקבל את טענתו של בן רבנו לפיה הנוסח המדויק הוא "שווקים" ולא "שדות", לא יעלה על הדעת לומר שמדובר בטעות סופרים, אלא בתיקון ובמהדורה אחרונה של רבנו שבאופן פלאי שרדה רק אצל בן רבנו.
11) תשובתו של בן רבנו נדפסה על-ידי המינים וצאצאיהם הזייפנים בימי החושך בשנת 1860, בעיר ליק שבגרמניה! (בשנת 1945 העיר נמסרה לפולין, והיא נקראת עתה אלק). כלומר, לא מדובר במקור מהימן כלל וכלל! להיפך, מדובר במקור נרפשׂ ומושחת שיש להתבונן בו בזהירות רבה מאד, כי המינים וצאצאיהם לא ידעו ולא יבינו בחשכת התאוות והמינות יתהלכו.
12) בתשובה נאמר: "אלא שהרחיב ז"ל בדברים", ואולי יהיו שלא יבינו את תמיהתי, אך איני מצליח להבין כיצד ר"א יאמר על אביו "שהרחיב ז"ל בדברים", ולא ידבר על אביו בלשון נעלה הראויה לסתם אב כשר, כל-שכן לרבנו הקדוש: "אלא שהרחיב אבי מרי בדברים". ובמקום נוסף בתשובה נאמר הלשון המוזר הזה: "שלא אמר ז"ל כל המדברות אלא מדברות".
13) עוד איני מצליח להבין, כיצד תלמידי חכמים מעדיפים דברים בלתי ברורים שנאמרו דרך אגב בתשובה נידחת, אשר כל לשונה רצופה עיקולים עיקושים ושיבושים, וצריך שעות רבות כדי לפענח בדיוק את ענייניה וסגנונה וכדי להבין בדיוק את כוונות השואל והמשיב – על-פני דברים ברורים בהירים ומפורשים אשר נאמרו בפירוש-המשנה ובמשנה-תורה – איך?
14) כבר ציינתי לעיל, כי לדעתי הטעות של בן רבנו או טעותו של הזייפן האירופי, נבעה מאי הבנת הִלכת רבנו בהלכות עירובין (א, ד): "מפני מה תיקן שלמה דבר זה? כדי שלא יטעו ויאמרו: כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושווקיה ולהכניס מהן לחצרות, כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה, ויחשבו שהשווקים והרחובות, הואיל והן רשות לכל, הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד הן רשות היחיד, וידַמּוּ שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים".
וכבר הסברתי שהשווקים והרחובות שנאמרו בהלכה זו אינן רשות הרבים אלא רשות לַכֹּל. ולאור מצבור ההזיות התמיהות והחשדות בעניין התשובה הזו, סביר מאד שהיא מזויפת. "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח).
ה. בחינת מקור נוסף בפירוש המשנה
במשנה במסכת שבת (טז, א) נאמר כך: "כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה [...] לאיכן מצילין אותן? למבוי שאינו מפולש. בן בתירה אומר: אף למפולש".
ובפירושו שם אומר רבנו כך: "ומבוי זה שקראוֹ 'מפולש', אינו מפולש משני צדדים לפי שהוא רשות הרבים בלי ספק. אלא, רצה לומר באמרוֹ 'מפולש', מפולש מצד אחד, והוא שאין לו לחי; ו'שאינו מפולש', הוא המבוי שאין לו לחי, כמו שיתבאר בעירובין. ואין הלכה כבן בתירה".
מפירושו הזה של רבנו עולה לכאורה, שכל מבוי שהוא מפולש משני צדדים, הוא בגדר רשות הרבים! ובמלים אחרות, כל רחוב בעיר שיש בו דרך לרבים, ואפילו שאין בו שש-עשרה אמה, ואפילו שהוא מקורה – הוא בגדר רשות הרבים! ולא רק השווקים לפי נוסח ההלכה שמיוחס לבן רבנו, ולא רק הדרכים המובילות אל השווקים הללו, אלא כל רחובות העיר באופן גורף! וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? למחוק הלכות מפורשות ממשנה-תורה ומפירוש-המשנה? ועוד למחוק את ההלכות המפורשות והיסודיות ביותר אשר עוסקות בגדרי רשות הרבים?
איך אפוא יש להבין את פירושו הזה של רבנו בפירוש-המשנה?
ובכן, במקומות רבים, גם ב"פירוש המשנה" וגם ב"משנה תורה", רבנו כותב "רשות הרבים" אך אין כוונתו לגדרי רשות הרבים לפי כלליה שבהלכות שבת, אלא כוונתו לומר שמדובר במקום או בדרך שיש רשות לכֹּל לעבור בהם ולהשתמש בהם, דהיינו שטח ציבורי ותו לא. והוא הדין בעניין פירוש-המשנה הנדון של רבנו: כוונת רבנו לומר, שאין באותו המבוי הנדון דרך לרבים, אלא הוא מבוי סגור משלוש רוחותיו שאין בו דרך שהולכים בה כלל בני העיר.
זאת ועוד, בואו נעיין יחדיו במשנה הנדונה (טז, א): "כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה [...] ולהיכן מצילין אותן? למבוי שאינו מפולש, בן בתירא אומר אף למפולש".
במה אפוא חולקים לדעת רבנו חכמים ובן בתירה?
בן בתירה התיר להציל במבוי שיש לו שלוש מחיצות אף שאין לו לחי, ואילו חכמים התירו רק כאשר יש לו לחי. כלומר, ביסוד המחלוקת נמצא אך ורק עניין של היכר לחי! כלומר, יש חשיבות גדולה מאד להיכר כדי להתיר או לאסור להציל מדליקה כתבי-קודש בשבת.
ומזאת נלמד יסוד חשוב לעניין פירוש רבנו הנדון: מבוי המפולש משני צדדיו ואשר משמש כאמור דרך לרבים, אפילו שאין לו הגדרה הלכתית של רשות הרבים, הרי שמבחינת היכר הוא דומה לרשות הרבים, ולכן רבנו קרא לו על דרך אי-ההקפדה "רשות הרבים". כי די בהיכר הזה שהוא משמש דרך לרבים, כדי לדמּוֹתוֹ לרשות הרבים וכדי לשלול מכל-וכל את האפשרות שבן בתירה התיר להציל את כתבי-הקודש במבוי מפולש שכזה, הואיל ויש בו דרך לרבים.
נקודה נוספת, לא יעלה על הדעת שרבנו יאמר בעניין המבוי המפולש "שהוא רשות הרבים בלי ספק". כלומר, לא יעלה על הדעת שרבנו ינקוט בלשון כל-כך חד משמעית: "בלי ספק", אם היה מדובר בגדרי רשות הרבים של הלכות שבת ועירובין, שהרי יש תנאים וכללים ברורים ומפורשים אשר רק לפיהם המבוי הזה יוגדר כרשות הרבים. אך אם נפרש את דבריו שמדובר במקום שיש בו דרך לַכֹּל להלך ולעבור בו, המלים "בלי ספק" מתיישבות, שהרי ברור שמדובר במקום שהרבים בוקעין בו ועוברים בו מצד לצד, גם אלה שאינם מתגוררים במבוי.
נחזור עתה לדבריי ברישא, ובכן, יודע אנכי גם יודע שעלי להביא ראיות לקביעתי שבמקומות רבים ב"פירוש המשנה" וב"משנה תורה" רבנו כותב "רשות הרבים", אף שאין כוונתו לרשות הרבים על כל גדריה ההלכתיים של הלכות שבת והלכות עירובין לענייני הוצאה וטלטול, אלא למקום או לדרך שיש בהם רשות לכֹּל לעבור בהם ולהלך בהם, דהיינו שטח ציבורי ותו לא מידי. לפיכך, אצרף כעשרים ראיות לקביעתי זו, גם מפירוש-המשנה וגם ממשנה-תורה:
1) בפירוש המשנה למסכת שביעית (ג, י), נאמר כך: "ור' עקיבה סובר שאין מתקנין רשות הרבים [...] והלכה כר' עקיבה". ונראה די ברור שרשות הרבים האמורה כאן היא כל שטח ציבורי ששייך לכלל אנשי העיר ושיש צורך לתקנו. עוד נאמר בהלכות שמיטה ויובל (ב, יד): "אסור לו לבנות גדר בשביעית בין שדהו לשדה חברו, אבל בונה גדר בינו לבין רשות הרבים". וברור ש"רשות הרבים" האמורה בהלכה היא כל שאינה בגדר "שדה חברו", דהיינו כל שטח ציבורי שאינו שייך לו, ואפילו שהוא מקורה או שרוחבו פחות משש-עשרה אמה.
2) בפירוש המשנה למסכת ערלה (א, א), נאמר כך: "ר' יוסי אומר, אפילו אילן אחד ונתכוון בנטיעתו שיהא חלקו שמצד רשות הרבים סייג [=גדר] לחלק השני שבתוך הגינה, ונתכוון בחלק הזה שבתוך הגינה שיהיה למאכל הרי דינו של זה חָלוּק: הפנימי חייב בערלה, והחיצון פטור. והלכה כר' יוסי". וראו נא כיצד פוסק רבנו בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (י, ג): "נָטַע אילן וחישב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג, או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג – זה שחישב עליו למאכל חייב בעורלה; וזה שחישב עליו לסייג או לעצים – פטור, שהדבר תלוי בדעתו של נוטע". שימו לב, בהלכה שנפסקה ב"משנה תורה" רבנו השמיט את כל העניין של רשות הרבים! ובמלים אחרות, "רשות הרבים" שנזכרה בפירוש-המשנה אינה רשות הרבים על כל גדריה ודיניה לעניין הוצאה וטלטול, אלא כל שהיא איננה רשותו!
3) בפירוש המשנה למסכת עירובין (ז, ד), נאמר כך: "וכצוצרה, היא הגזוזטרא [...] וכבר ביארנו [...] שכצוצריותיהם היו רשות היחיד גמורה, וגם היו יוצאות על גבי רשות הרבים". ברם, בהלכות עירובין (ג, יד), רבנו פוסק כך: "וכן שתי כצוצטריות זו כנגד זו, אם הושיט לוח שרחב ארבעה טפחים מזו לזו – מערבין עירוב אחד; ואם רצו – מערבין שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן" וכו'. ואין שום אזכור גם בהלכה הזו שבמשנה-תורה לרשות הרבים. כלומר, רשות הרבים שנזכרה בפירוש-המשנה הינה שטח ציבורי ולאו דווקא רשות הרבים בה"א הידיעה.
4) בפירוש המשנה למסכת עירובין (ח, ז), נאמר: "ובתנאי [...] שיהא טפח מן המחיצה נכנס בתוך המים אם הייתה המחיצה למעלה מן המים, או טפח ממנה חוץ למים אם הייתה המחיצה בתוך המים, וכל זה כדי שייחלקו המים הנכנסים לחצר מן המים שברשות הרבים" וכו'. ובהלכות שבת (טו, יא) נאמר: "אמת המים שהיא עוברת בחצר, אם יש בגובהה [...] וברוחבה [...] – אין ממלאין ממנה בשבת, אלא-אם-כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בכניסה וביציאה; ואם אין בגובהה עשרה, או שאין ברוחבה ארבעה – ממלאין ממנה בלא מחיצה". גם בהלכה זו הושמט כליל עניין רשות הרבים, כלומר בפירוש-המשנה לא מדובר ברשות הרבים על כל גדריה ההלכתיים, אלא בכל חצר שמחוצה לה יש שטח ציבורי שיש בו רשות לַכֹּל.
5) בפירוש המשנה למסכת עירובין (ח, ח), נאמר כך: "כצוצרה, הם הבליטות היוצאות בקירות החצרות על רשות הרבים כמו שנתבאר". וגם כאן ברור שלא מדובר דווקא ברשות הרבים על כל גדריה ההלכתיים, אלא בכל גזוזטרה שיוצאת מעל לשטח ציבורי שאינו רשות היחיד.
6) בפירוש המשנה למסכת ביצה (ג, א), נאמר כך: "ואין מחלוקת ביניהם בסולם של שובך ברשות הרבים שאסור להוליכו משובך לשובך, מפני שהרואה אותו מעבירו יאמר לתיקון גג ביתו הוא מעבירו ויחשדהו בחילול המועד". ובהלכות שביתת יום טוב (ה, ד) נאמר כך: "אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך ברשות הרבים, שמא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו. אבל ברשות היחיד מוליכו, אף-על-פי שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור, כאן התירו, מפני שמחת יום טוב". וברור כשמש שרשות הרבים בהלכה זו איננה רשות הרבים ההלכתית, שהרי נאמר בהלכה "אבל ברשות היחיד מוליכו", דהיינו כל שאינו רשות היחיד אסור להוליכו. נמצא, שאסור להוליך את הסולם בכל שטח ציבורי שעלולים לראותו ולחשוד בו, ואפילו בשטח ציבורי מקורה או שאין ברוחבו שש-עשרה אמה, וכו'.
7) בפירוש המשנה למסכת קידושין (א, ד): "ומסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, והגבהה קונה בכל מקום". ובהלכות מכירה (ד, ד) נאמר כך: "מסירה אינה קונה אלא ברשות הרבים, ובחצר שאינה של שניהם. והמשיכה אינה קונה אלא בסמטה, או בחצר של שניהם. וההגבהה, קונה בכל מקום". ונראה שהמסירה שנאמרה כאן אינה דווקא ברשות הרבים ההלכתית, דהיינו ברחוב שיש בו שש-עשרה אמה וכו', אלא בכל רחוב ציבורי.
8) בפירוש המשנה למסכת בבא קמא (ג, ז), נאמר כך: "השמיענו כי המבקע, אם הזיק חייב, בין שהיה ברשותו או שלא ברשותו, ובין שנעשה הנזק במקום שהרבים מצויין בו והוא רשות הרבים, או במקום שאין הרבים מצויין בו והוא רשות היחיד". נשים לב שיש כאן הגדרה חדשה לרשות הרבים! "מקום שהרבים מצויין בו", וזו ההגדרה הנכונה לעניינים רבים בהלכה, אך לא לרוב ענייני הלכות שבת, דהיינו לא לענייני הוצאה וטלטול ארבע אמות ברשות הרבים.
9) בפירוש המשנה למסכת בבא בתרא (ג, י), נאמר כך: "ואם היו שני בתים וביניהם רשות הרבים, יכול לפתוח חלון כנגד חלון ולהוסיף בפתחים, לפי שיכול לומר לו: אין ראייתי אותך יותר מראיית כל בני אדם העוברים ברשות הרבים". ובהלכות שכנים (ה, ז) נאמר כך: "אבל פותח אדם לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, מפני שהוא אומר לו: הריני כאחד מבני רשות הרבים שרואין אותך". וברור שלא מדובר כאן דווקא ברשות הרבים ההלכתית, אלא גם ברחוב שאין ברוחבו שמונה מטר, אלא שהרבים בוקעין בו ומתבוננים בחלונות.
10) בפירוש המשנה למסכת שבועות (ז, ו), נאמר כך:
"ואמרוֹ: 'ישָּׁבע בעל הבית', שהיא שבועה בתורה [...] אין-הדין-כן אלא אם היו הפירות צְבוּרִין ברשות הרבים וכל אחד מהם טוען טענתו, אבל אם היו הפירות ביד בעל הבית אינו חייב אלא שבועת הסת, לפי הכלל הידוע המוציא מחברו עליו הראיה". נמצא, שכל שאינו ביד בעל הבית הוא בגדר רשות הרבים, דהיינו כל שהוא נמצא בשטח ציבורי. וגם מהמשך הפירוש עולה שוב, ש"רשות הרבים" האמורה בפירוש-המשנה כאן היא שטח ציבורי: "וכן אמרוֹ 'ישָּׁבע החנוני' שהיא שבועה בתורה, אינו-חייב-כן אלא אם היו הפירות צבורין ברשות הרבים [...] אבל אם היו הפירות בחנותו של מוכר אינו חייב אלא שבועת הסת, לפי הכלל המוציא מחברו" וכו'.
11) במשנה עבודה-זרה (ג, ח) נאמר כך בעניין האשרה: "הייתה גוזלת את הרבים", ובפירוש המשנה שם אומר רבנו: "וגוזלת את הרבים – כגון שהיו ענפיה מתפשטים על אוויר רשות הרבים". ובהלכות עבודה-זרה (ז, טז) נאמר כך: "האשרה [...] ואם יש לו דרך אחרת, אסור לו לעבור תחתיה. ואם אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ". וגם בהלכה זו אין שום אזכור לרשות הרבים, ולכן ברור שכוונת רבנו בפירוש-המשנה היא לאוויר של שטח ציבורי.
12) בפירוש המשנה למסכת עבודה-זרה (ד, יא), נאמר כך: "מטהר יינו של גוי, הוא שיתעסק בו הישראלי מתחילתו כדי שיהא טהור, ומניחו ברשות בעל היין, ולפיכך צריך שיהא הבית פתוח לרשות הרבים ויהיו בעיר ישראלים, שהוא חושש להיכנס לבית שמא יִרְאֵהוּ ישראל ויודיע לבעל היין שכבר נאסר". ובהלכות מאכלות אסורות (יג, ה) נאמר כך: "היה יין זה הטהור של גוי מונח [...] בבית הפתוח לרשות הרבים, וישראל הולכים ושבים – מותר, שעדיין לא נכנס ברשות הגוי". וגם כאן ברור שלא מדובר ברשות הרבים ההלכתית, אלא במקום שהבית פתוח לדרך שהרבים עוברים בה, ואפילו אין בה שמונה מטר ואפילו אם היא מקורה.
13) בהלכות דעות (ה, יד) פוסק רבנו בעניין תלמיד חכמים, כך: "ולא ירוץ ברשות הרבים, וינהוג בשיגעון", וברור שאין חילוק בין רחוב שיש ברוחבו שמונה מטרים לבין רחוב שאין ברוחבו שמונה מטרים, או האם הרחוב הזה מקורה או שאינו מקורה, אלא, מדובר כאן בכל דרך שהרבים מצויים שם. שהרי לא יעלה על הדעת שיהיה מותר לתלמיד חכמים לרוץ ולנהוג בשיגעון ברחוב ראשי שהוא מקורה, אפילו שהולכים בו אלפי בני אדם מדי יום ביומו.
14) בהלכות תפילין (ד, יז) פוסק רבנו כך: "לא יניח תפילין בחורין הסמוכין לרשות הרבים וייכנס, שמא ייטלום עוברי דרכים", וגם כאן לא ייתכן שמדובר ברשות הרבים ההלכתית, אלא בכל חורין אשר סמוכים לדרך שהרבים בוקעין בה: ואפילו אם היא מקורה או שאין ברחבה שמונה מטרים, או שהיא בתוך עיר מוקפת חומה דלתיים ובריח, שכולה בגדר רשות היחיד.
15) בהלכות חנוכה (ד, ז) פוסק רבנו כך: "ואם היה דר בעלייה, מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים". וגם כאן ברור שאין הכוונה דווקא לרשות הרבים ההלכתית, אלא לכל מקום שהוא שטח ציבורי שיש בו אנשים שעוברים ורואים את הנרות והנס מתפרסם בהם. שהרי לא יעלה על הדעת שאם חלונו פונה לרחוב ראשי הומה שהוא מקורה, שלא יניח את חנוכתו בו...
16) בהלכות איסורי ביאה (כב, יא), פוסק רבנו כך: "וכן כל המתייחד עם אישה, והיה הפתח פתוח לרשות הרבים, אין חוששין משום ייחוד". וברור שגם כאן לא מדובר ברשות הרבים ההלכתית, אלא בכל פתח שפתוח לרחוב ציבורי שאנשים עוברים בו, מכל סוג שהוא.
17) בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (י, ה), רבנו פוסק כך: "הנוטע ברשות הרבים, והנוטע בספינה, והעולה מאליו ברשות היחיד, והנוכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע – חייבין בעורלה וברבעי". וגם בהלכה זו לא יעלה על הדעת שמדובר דווקא ברשות הרבים ההלכתית, אלא במי שנוטע בשטח ציבורי מכל סוג שהוא, דהיינו שיש לרבים זכות בו – שהרי לא יעלה על הדעת שמי שייטע עץ בכרמלית או בעיר מוקפת חומה גבוהה דלתיים ובריח שדינה כרשות היחיד, שאותו אדם לא יהיה חייב לקיים בעצו את דיני הערלה ונטע הרבעי.
18) בהלכות ביכורים (ב, ט), פוסק רבנו כך: "הנוטע אילן בתוך שדהו, והבריכו לתוך שְׂדֵה חברו או לרשות הרבים [...] אינו מביא ביכורים לא ממה שהוציא ברשות זו, ולא מן הצד שברשות האחרת: שנאמר: 'בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ' [שמ' כג, יט; לד, כו], עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך". וגם כאן ברור שכל שהוא לא בגדר "אדמתך" הוא בגדר רשות הרבים, ובמלים אחרות, רשות הרבים בהלכה זו הינה כל שטח ציבורי שאינו בגדר "אדמתך".
19) בהלכות שאר אבות הטומאות (כ, א), רבנו פוסק כך: "כל מקום שהוא רשות הרבים לעניין שבת, כך הוא רשות הרבים לעניין טומאה". וממה שרבנו נחלץ להצהיר זאת בעניין שאר אבות הטומאות, עולה, שבכל שאר העניינים רשות הרבים אינה בהכרח רשות הרבים ההלכתית.
20) בהלכות נזיקי ממון (א, יא), רבנו פוסק כך: "וכן חמוֹר שהזיק במשׂאו בשעת הילוכו, ועגלה המושכת שהזיקה בשעת משיכתה: כל אלו תולדות הרגל הן, וברשות הרבים פטורין, וברשות הניזק משלמין נזק שלם". וברור שלא מדובר בהלכה זו דווקא ברשות הרבים ההלכתית, דהיינו שרוחבה שש-עשרה אמה וללא קירוי, אלא בכל שטח ציבורי שיש לרבים זכות לעבור בו.
ויש עוד הלכות רבות מאד בענייני נזיקין, אשר ברור כשמש ש"רשות הרבים" שנאמרה בהן איננה רשות הרבים ההלכתית, אחרת המזיקים יהיו פטורים על רוב נזקיהם... וגם בהלכות גזלה ואבדה וכן בהלכות חובל ומזיק, ישנן הלכות רבות מאד אשר ברור ש"רשות הרבים" שנאמרה בהן אינה רשות הרבים ההלכתית, ואיני רואה צורך להביאן, ויש עוד, ודי בזה.
סוף דבר
להבנתי הצלחתי להוכיח במאמר זה את גדריה ההלכתיים המדויקים וההגיוניים של רשות הרבים. ברם, לא רק מבחינה הלכתית, גם מבחינה מחשבתית, לא יעלה על הדעת שכמעט כל רחוב בימינו הוא רשות הרבים, כי קשה מאד להניח שהקב"ה יטריח עלינו את הטרחה הגדולה הזו. שהרי אם אכן כל רחובות הערים שאינם מקוּרים ושיש ברוחבם שש-עשרה אמה, הינם בגדר רשות הרבים, אין תקנה לכל ערינו אלא בחומה גבוהה דלתיים ובריח, והנחה זו סותרת את היסוד המחשבתי: "עַמִּי! מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי!" (מיכה ו, ג).
ואם תתמהו מדוע אני מערב ענייני מחשבה בהלכה, ובכן, לדעתי לעולם יש לערב ענייני מחשבה בהלכה, כי המחשבה היא חלק בלתי נפרד מן ההלכה, היא מטרתה ותכליתה! ומה שהרגילו אותנו בעוול בדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית החדשה שההלכה מנותקת לחלוטין מעולם המחשבה, מדובר בשגיאה חמורה וארורה, אשר הופכת אותנו ל"עם סכל ונבל".
הנבונים יבינו את דבריי, אך יודע אנכי גם יודע, שעדת החכמים בעיניהם שישמעו את דבריי, וכל-שכן המינים וצאצאיהם, יקפצו עד לב השמים וירעישו וידברו גדולות. נדמה להם לכסילים הללו שההלכה המעוקלת שבידם היא חזות הכל. לא רצו ולא רוצים להבין ולהשׂכיל, שההלכה הינה אמצעי לידיעת האמת ולידיעת ה' יתעלה. וסופם ידוע, שהרי גם הפיכתם את ההלכה לחזות הכל הפכה לשקר ולהתעיה, שהרי הם מוחקים מבטלים ואף מעַוותים הלכות רבות אשר לא נוחות להשקפותיהם המשובשות, ואשר לא מתאימות לניפוח גאוותם ותאוותם.
כמו כן, כולם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו: אם בגלל שהפכו את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים והקדישו את חייהם לעיסוק בפלפולי הלכות (גם כדי להצדיק את משכורותיהם ושאר מחצבי התורה שבידם, וגם כדי להסיח את דעתם מדרך האמת ומהשקפוֹת הַדַּעַת והאמת אשר ישפכו אור על מעלליהם); ואם בגלל שהם עובדי אלילים בשר ודם, ונרצעו להערצת החמוֹרים הגדוילים בעלי המרדעות, שבעולם השקר הינם גם בעלי השׂררה והשלטון.
והנה לפניכם דברי רבנו המאירים, מתוך המורה (ב, לט), בשלוש הפְּסקות לקמן:
"כך הדבר בתורה הזו, כמו שביאר את איזונה ואמר: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], וכבר ידעת כי עניין צדיקים – מאוזנים [ובעניין זה ראו: 'סגפנות כומרי אדום']. לפי שהן [=מצוות התורה] עבודות שאין בהן טורח ולא גרעון כנזירים והמתבודדים בהרים ודומיהם, ולא יִיתּוּר המביא לידי תאוותנות וזללנות, עד שתיגָּרע שלמות האדם במידותיו ועיונו [כוחו המחשבתי] – כמו שאר חוקי העמים הקדמונים. וכאשר נדבר במאמר זה בטעמי המצוות יתבאר לך מִצִּדְקָהּ וחוכמתה מה שראוי להתבאר, ולפיכך נאמר בה: 'תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה' [תה' יט, ח].
אבל מי שמדמה כי עוּלָהּ כבד וקשה ושיש בה סבל ['קשה להיות יהודי' (קאפח שם)], כל זה טעות בהתבוננות. ולקמן [במורה ב, מ] אבאר קלותה באמת אצל השלמים, ולפיכך אמר: 'מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ' וגו' [דב' י, יב], ואמר: 'הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל' וגו' [יר' ב, לא], אלא שכל זה ביחס לחסידים [שמצוות התורה קלות מאד בעבורם, בשל מידותיהם ומושׂכליהם].
אבל אנשי העושק והכעס וההשתלטות [המינים וצאצאיהם], הרי המזיק והקשה ביותר אצלם שיהא שם שופט שימנע את ההשתלטות. וכן התאוותנים השפלים, הקשה ביותר עליהם היא מניעת ההפקרות בזנות, והפעלת העונשים בעושיהם. וכך כל בעל מגרעת, נראה לו כי מניעת הרע שהוא מעדיפוֹ כפי מגרעתוֹ המידותית, טורח עצום. ואין לשקול קלות התורה וְקָשְׁיָהּ לפי שאיפותיו של כל מושחת שפל בעל מגרעות מידותיות, אלא הינם נבחנים לפי השלם שבבני האדם, אשר מטרת התורה הזו שיהיו כל בני אדם כאותו האדם [=האדם השלם]".
עד כאן דברי רבנו במורה. ואצרף גם שאלה ששאלני חבר בעניין שנדון לעיל: "ישנם מאות אלפי יהודים המתגוררים בערים ענקיות בגולה שאף פעם לא משתמשים בעירוב בשבת. הם פשוט לא נושאים שום דבר בחוץ בשבת. וזה לא נחשב בעיניהם כטרחה גדולה. כך הם חוו את השבת כל חייהם. מדוע שנניח שזה טרחה גדולה בעבורנו שלא יהיה עירוב בשבת?". והנה תשובתי: ברור שזו טרחה גדולה מאד, ואין ראיה מן השוטים, כי אם תשאל את ההודים הם יגידו לך שזו לא טרחה בכלל ללכת קילומטרים על-גבי קילומטרים כדי להתרחץ בגנגס המזוהם, ואף יגידו לך שהם נהנים מזה מאד... אלא, יש לבחון את העניין לפי שִׂכלם של בני האדם השלמים אשר יודעים את אמיתת התורה וחוקיה, ואם לא הייתה בדבר טרחה, שלמה המלך לא היה טורח לתקן עירובי חצרות ושיתופי מבואות, הוא היה אוסר הכל וזהו...
ואסיים בדברי הנביא מיכה, דברים אשר רק ערל-הלב ואטום-האוזן לא יתנֵם אל ליבו:
"שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְיָ אֹמֵר: קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ. שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ, כִּי רִיב לַייָ עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח! עַמִּי! מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי! כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ, וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. עַמִּי! זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל, לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְיָ. בַּמָּה אֲקַדֵּם יְיָ, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם, הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה יְיָ בְּאַלְפֵי אֵילִים? בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? [אין צורך בריבוי עולות ומנחות ולא בהקרבת הבנים על המזבח לעולה] הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, א–ח).
נספח: בעניין טלטול בתוך הערים בימינו
לפי רבנו אסור לטלטל בתוך העיר, אלא-אם-כן היא הוקפה במחיצה שעונה על שלושה תנאים: גובהה עשרה טפחים, הפרוץ אינו מרובה על העומד, ושלא תהיה בה פרצה אשר גדולה מעשר אמות (ברם, אם העומד מרובה על הפרוץ ניתן להכשיר את הפרצות הגדולות הללו בצורות פתחים, ובעניינים אלה ראו: שבת יד, א; עירובין א, א). כמו כן, נראה לדעת רבנו שלא יועיל להקיף את העיר רק בצורות של פתחים, מפני שצורת הפתח אינה מועילה אלא במקום שבו העומד מרובה על הפרוץ (שבת טז, יז). לפיכך יש לשאול: האם ניתן לדעת רבנו לטלטל בימינו בערים? ובכן, לדעתי יש להתיר לטלטל בימינו בתוך הערים הגדולות מארבעה טעמים:
1) להבנתי, רוב היקף עירובי הערים בימינו אינו נסמך על צורות פתחים, אלא על חומות, מחיצות וגדרות אשר כבר קיימות במרחב האורבני הצפוף שבו אנחנו חיים, ובמלים אחרות, היקף מחיצות עירובי הערים בימינו הינו עומד מרובה על הפרוץ, ורק מיעוטו נסמך על צורות פתחים; 2) הואיל ואין לערים דין של רשות הרבים מדובר בדין דרבנן שספקוֹ לקולא; 3) צפיפות ורציפות הבניינים מהווה למעשה רצף של מחיצות (ומי שיתבונן ב'גוגל מפס' בתמונת לוויין של גוש דן לדוגמה יבין זאת) אשר עונות ללא שום ספק על ההגדרה ההלכתית בעניין מחיצה, דהיינו שהעומד בה יהיה מרובה על הפרוץ; 4) והואיל וממילא כל העיר גדושה ועמוסה בצורות פתחים בכל פינת רחוב (כל עמודי החשמל והתקשורת וכיו"ב מהווים למעשה אינספור צורות פתחים), והואיל והעיר היא בגדר כרמלית שאיסור הטלטול בה הוא מדרבנן, ניתן להניח שבכל המתחם האורבני העצום הזה נוצרה מחיצה בדרך מסוימת שמקיפה את כל התחום העירוני. אמנם, אם האדם מתגורר בקצה התחום העירוני, עליו להיזהר שלא לטלטל מחוץ לתחומו.
ועל-כל-פנים, כאשר תקום סנהדרין-אמת שבה אנשי אמת, יהיה עליה לבחון מחדש את כל עירובי הערים, ואם יש צורך, להתאימם לפסק רבנו ולדרך האמת, ולצאת מידי ספק דרבנן.
"שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְיָ אֹמֵר [...] כִּי רִיב לַייָ עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: עַמִּי! מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי! [...] הֲיִרְצֶה יְיָ בְּאַלְפֵי אֵילִים? בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? [...] הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, א–ח).