top of page

אמירת הפסוקים בשעת כריכת התפילין

אחד המנהגים המפורסמים כיום בקרב יהדות המינות האורתודוקסית הספרדית הוא המנהג לומר בשעת כריכת רצועת התפילין סביב האמה את שני הפסוקים מהושע (ב, כא–כב): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְיָ", ונשאלתי בעניין מקור מנהג זה. ובכן, לאחר חיפוש מפרך דומני שמצאתי את המקור המרכזי למנהג הזה, והוא בספר של מין כעור ושחצן במיוחד הידוע בציבור בשם השל"ה (מין אשכנזי בשם ישעיה הורביץ אשר נקרא על-שם ספרו היומרני והשחצני 'שני לוחות הברית', מת ב-1630, וכבר נזכר ונותח במאמר: 'מדוע חברה קדישא אוסרת ללוות את האב לקבורה?'). אמנם, יש רמזים למנהג זה במקורות מינות וטינוף נוספים, אך זהו המקור המפורש ביותר אשר קושר בין כריכת רצועת התפילין סביב האמה לבין אמירת שני הפסוקים מספר הושע.


וכך הוא כותב בספרו (קיצור השל"ה, מסכת חולין ענייני תפילין, דף לז ע"ב):


"כתב מהר"ן שפירא בספר 'מצת שמורים' (דף מב): 'צריך ליזהר שלא יכרוך יותר אלא שלוש כריכות באצבע האמצעי, דהיינו שתי כריכות בפרק התחתון סמוך ליד וכריכה אחת בפרק האמצעי וסודו רב ורם [פשש...] וכנגד שלוש כריכות אלו כתוב בפסוק ג"פ וארשתיך'.


על-כן, כשעושים אלו שלוש כריכות סביב האצבע ראוי לומר בשעה זו פסוקים אלו: 'וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד ורחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את השם', ויכוון שעל-ידי שלוש כריכות אלו יקשור השכינה עם הקב"ה כי הוא דוגמת הקידושין.


על-כן יש להזהיר ההמוניים שעושין כריכות הרבה על אצבעותיהן ועל היד ואומרים שהוא כנגד שם של שדי, וטעות הוא בידם שלא יעשו אלא שלוש כריכות הנ"ל. וכן כתבו במ"א (ובט"ז) בסימן כז ס"ק יב, וז"ל: 'שתיים בפרק התחתון ואחד בפרק העליון האמצעי בשם כוונת האר"י על-פי הסוד הקבלה, והעולם נהגו בדרכים אחרים ואין להם עיקר בגמרא ובפוסקים וכן יש לעשות על הזרוע שבע כריכות' [ע"כ] [...] וקודם שיסיר תפילין של ראש צריך ליזהר שיתיר מקודם השלוש כריכות של האצבע לבטל הקידושין [=בין קודשא-בריך-הוא לשכינתיה]".


עד כאן דברי המין האשכנזי. והנה, הראינו לדעת, כי סיבת המנהג היא הזייתו של השל"ה ושאר המקובלים הפגאניים האפלים למיניהם, שבכריכת הרצועה סביב האמה הם קושרים את השכינה עם הקב"ה בקשר של קידושין, וכמו שהוא אומר בסוף דבריו לעיל: "לבטל הקידושין". וכמה וכמה הזיות פגאניות נגעלות במיוחד נובעות מן הטומאה הרצוצה הזו:


א) נדמה להם לשחצני הקבלה הפגאנית שיש בכוחם להשפיע על בורא-עולם, דהיינו יש בכוחם של שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, להשפיע ואף להיטיב עם בורא-עולם – שהרי הם אלה אשר מחברים בקידושין את בורא-עולם לישות אלהית נקבית היא השכינה.


ב) מקובלי האופל מייחסים מגרעת לבורא-עולם, שהרי הקב"ה עומד חסֵר ונכלם כבני האדם, ורק בזכות שחצני המינות הנגעלים הללו, הקב"ה נשלם בקידושין יחד עם זוגתו השכינה…


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרת ייחוס מגרעת לבורא-עולם:


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


ג) מקובלי האופל גם מחריבים את יסוד ייחוד ה', שהרי אם ה'-אלהים-אמת, יתעלה ויתרומם מסכלות שחצני המינות הללו, הינו חסר, ונשלם בטקס של קידושין עם זוגתו השכינה, הרי שהוא איננו אל אחד – שהרי גם ישנה לצידו ישות אלהית נקבית, והיא גם מתחברת בו, דהיינו בשעת חיבורו עם אותה ישות נקבית הוא מורכב משניים: קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, ואם הוא מסוגל לקבל את ההרכבה ברור שהוא אינו אחד גם שלא בשעת החיבור עם זוגתו…


וכֹה דברי רבנו ביסוד השני משלושה-עשר יסודות דתנו:


"והיסוד השני אחדותו יתעלה. והוא, שזה עילת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג [שמכילים פרטים רבים בתוכם], ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים [כגון עצמות שנספחים לה תארים ולכן אינה אחת], ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד].


ד) מטונפי הקבלה הפגאנית רומזים ברמזים עבים מאד שהקב"ה מקיים יחסי אישות עם ישות אלהית נקבית, אחרת לשם-מה נדרש הקידושין? וזו ההגשמה החמורה ביותר, שהרי לא רק שיש כאן שיתוף וריבוי והגשמה, יש כאן רמז עבה מאד לקיום של יחסי אישות בין הקב"ה לבין ישות אלהית נקבית, וייחוס ייצר המין שהוא חרפה לאדם, להקב"ה, פשוט מזעזע להחריד! ויש לזה גם מטרה זימתית, שהרי אם יש קמי שמיא ענייני אישות, ואם הקב"ה משועבד כמותם לשאיפות חומריות וליחסי אישות, ברור הוא שיש להם אישור מאלהים לפשוע ולעשות ככל העולה על רוחם בענייני עריות, ולהחריב נפשות של ילדים וילדות מכל הבא לידם – שהרי אם האלהים חומרי, וכי הוא יכול לבוא בטענות לשוכני-בתי-חומר השפלים ממנו אלף מונים?!


וכֹה דברי רבנו ביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות דתנו:


"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני-גופני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך ההשאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה. וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


ה) המקובלים הפדופילים גם רומזים לכך שיש בכוחם של בני האדם לשחד את הקב"ה בטובת-הנאה (וכאמור לא סתם טובת-הנאה שולית אלא טובת הנאה בענייני אישות), שהרי מי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר מעניק את הטובה הגדולה הזו להקב"ה? בני-האדם שוכני-בתי-חומר אשר-בעפר-יסודם, בני האדם אשר חייהם כרוח חולף ועובר: "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ, כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ" (תה' קג, טו–טז) – בני האדם העלובים הללו, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תה' ח, ה) – הם אלה אשר יש בכוחם להיטיב ולשחד את הקב"ה בטובת-ההנאה הזימתית הזו. ומדוע הנני מדגיש זאת? כי מטרתם בכך היא להוריד שפע מבורא-עולם לפי דמיונם, שהרי אם יש בכוחם להיטיב בצורה כל-כך עצומה ואדירה לבורא-עולם, ברור הדבר שהוא יהיה חייב להם – ובמלים אחרות, ברור שהוא יהיה חייב לעבוד אצלם, וכל משאלה שתעלה במוחם הערֵל, הוא יהיה מחויב למלא.


ו) עצם ההזיה שיש בשמים ישות אלהית מבלעדי ה'-אלהים-אמת הינה שיתוף ומינות, וכל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם, וכֹה דברי רבנו ביסוד החמישי:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל-שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


ז) זאת ועוד, כל המאמין בהזיות הקבלה הפגאנית הזו ודומותיה עובר על היסוד התשיעי:


"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה".


ומדוע? ובכן, כל מי שסבור שייתכן שתבוא לנו תורה חדשה, כל-שכן תורה חדשה אשר מנוגדת בתכלית הניגוד למסורת התורה-שבעל-פה, בריבוי הזיותיה הפגאניות והזימתיות, ובדריסתם ובריצוצם של כל יסודות דתנו במגפיים מסומרים – כל מי שסובר כן למעשה סבור שקיבלנו תורה חדשה אשר מבטלת את תורת האמת שקיבלנו ממשה רבנו ע"ה בהר סיני.


והנה לפניכם דינם של המינים הללו בסוף רשימת שלושה-עשר יסודות דתנו שבפרק חלק:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


"הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ? [...] לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן יְיָ צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ" (יש' י, טו–טז).


ח) נקודה נוספת, הואיל וההזיות הללו מקורן בקבלה הפגאנית עוון הוא ללכת בעקבותיהן אפילו אם לא הייתה בהן שום מגרעת מחשבתית או הלכתית או מוסרית – עצם העובדה שההזיות הללו נקשרות לספר האופל ולהזיות המקובלים המכשפים הנגעלים, די בה כדי לחייב את ניתוצו וביעורו של המנהג הרע הזה, כל-שכן שראינו שיש לו מגרעות חמורות נוספות.


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


ט) הערה אחרונה על דברי ה"מגן ישמעאל" הצבוע והמתחסד אשר אומר לעיל: "על-פי הסוד הקבלה, והעולם נהגו בדרכים אחרים ואין להם עיקר בגמרא ובפוסקים". ודבריו פשוט לא ייאמנו! שהרי הטיפש הזה מלהג כאילו הוא נאמן לגמרא, כאילו חשובים לו יסודות ההלכה התלמודיים – וזו עדות נוספת לשחיתותם ולצביעותם של המינים הארורים שקמו עלינו באלף השנים האחרונות, אשר החדירו לנו בכפיית שוטים שהם "חכמי ישראל" ואוי למי שיבחנֵם.


סוף דבר


לסיום, הבה נעיין בתרגומו של יונתן לפסוקים הנדונים מספר הושע: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְיָ" (ב, כא–כב). ושם תרגם יונתן: "וַאֲקַיְּמִנְּכוֹן קֳדָמַי לְעָלַם, וַאֲקַיְּמִנְּכוֹן קֳדָמַי בְּקוּשְׁטָא וּבְדִינָא, וּבְחִסְדָּא וּבְרַחֲמֵי, וַאֲקַיְּמִנְּכוֹן קֳדָמַי בְּהֵימָנוּתָא, וְתִדְּעוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ". כלומר, לפי יונתן אין כאן שום אירושין ולא שום חיבור ודימוי דמיוני בין קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, אדרבה! יונתן מרחיק באופן מובהק מן ההגשמה, שהרי הוא מפרש שהאירושין הללו הם משל לימות המשיח, בהם ה' יקים אותנו להיות לו לעם-עולם; ויקים אותנו לעמוד לפניו וללכת בדרכי הצדק והמשפט, החסד והרחמים; וכן שה' ירומם אותנו להיות ישרים ונאמנים בכל הנהגותינו קמי שמיא וקמי אדם, ובקיצור נזכה להיות אומה נעלה שיראה מלפני ה' יתעלה שמו: "וְתִדְּעוּן לְמִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ".


והנה לפניכם ההבדלים שבין פרשנותו של יונתן שהיא מסורת של תורה-שבעל-פה, לבין הזיות המינים האירופים אשר המיטו על עמֵּנו שואה רוחנית, וגם שואה פיסית נוראה ומחרידה.


"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ [=דרך האמת] וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ [המינים לא יזכו ללכת בה לעולם אף שיראו את הדרך בעיניהם] הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ [וכל ההולכים בדרך הצדק לא יתעו עוד, ואפילו האווילים שהותעו וטומטמו על-ידי המינים]" (יש' לה, ח).


אמירת הפסוקים בשעת כריכת התפילין
.pdf
Download PDF • 171KB


199 צפיות5 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

5 comentários


Moshe Sellam
Moshe Sellam
03 de mar.

שלום,

אני לא מאמין אבל כל הזמן הזה כרכתי כמעשיי השטיות האלו.

האם יש איזה סרטון או מקום שבו מוסבר כיצד לכרוך נכון? לא מצאתי במשנה תורה שרבנו מתאר איך לכרוך את הרצועות עצמן. זה אומר שאין חשיבות?

Curtir
Moshe Sellam
Moshe Sellam
03 de mar.
Respondendo a

תודה רבה. איזה כיף להשתחרר מעוד עול של מחשבה קלוקלת ולהניח את התפילין בלי דברים שמרגישים מוזרים.

Curtir

מהמאמר הזה לומדים באופן כללי שעל האדם לחשוב היטב על כל פעולה שעושה וכל דבר שאומר ועל אחת כמה וכמה בעשיית מצוותיו של מלך מלכי המלכים. אחרת זה מעשה קוף בעלמא…

באמרי פסוק זה לאורך השנים תמיד חשבתי שהכוונה היא כביכול אני מקשר לעצמי בקשר בל ינתק את תורת ה׳ ומצוותיו.

וכעת המאמר מעורר את המחשבה ופותח אופקים…

שבת שלום ומבורך ובשורות טובות בעז״ה


Curtir
Respondendo a

מטרת המאמר היא ללמד על תועבות הקבלה הפגאנית ועד כמה יש להתרחק ממנה, ועל-כל-פנים גם מסקנתך חשובה, והנה לפניך מעט בעניין חשיבות הבנת טעמי המצוות, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נא):


"וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעינך עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפני הפסוק הזה הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


Curtir
bottom of page