אמונתו של רש"י בשדים – חלק יה

כו. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת סנהדרין – המשך


דוגמה ראשונה


במסכת סנהדרין (סז ע"ב) הובאה סוגיה בעניין הכשפים, ושם נאמר כך: "אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פֵמַלְיָא של מעלה" – וברור שכוונת ר' יוחנן לומר, שמי שמתבונן במעשה "המכשפים" ו"הקוסמים" ומאמין שהם אמת, עלול לחשוב שהם נעשים כנגד רצונו של הקב"ה – שהרי רצונו של הקב"ה שהעולם יתנהל לפי כללים טבעיים סדורים, והנה באים "מכשפים" ועושים מעשים אשר "משנים" את כללי הטבע והבריאה.


בהמשך הסוגיה שם דנו בפסוק: "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דב' ד, לה), ור' חנינא הסביר שאין עוד זולת ה' יתעלה ו"אפילו לדבר כשפים" – וכוונתו לומר שאין עוד שום כוח זולת ה' יתעלה ואפילו הכשפים הם הבל מהובל. ר' חנינא נאלץ לומר "אפילו", כי הדעה הרווחת בבבל באותם הימים הייתה שיש אמת במעשה הכשפים, ולכן ר' חנינא מדגיש שאין עוד מלבדו ואפילו הכשפים אינם אמת. ובמלים אחרות, מעשה הכשפים הם הבל מהובל, כי אין כוח לשום מכשף ולשום כישוף לשנות מסדרי הטבע והבריאה.


כראיה לדברי ר' חנינא, מובא סיפור על אשה אחת שהייתה עוקבת אחרי ר' חנינא כדי ליטול עפר מתחת רגליו, ומטרתה הייתה כנראה לעשות כשפים עם העפר הזה. מסופר שר' חנינא אמר לה שהיא יכולה לקחת עפר ולעשות מה שהיא רוצה אם תצליח בכך, וכראיה לביטול מעשיה ודמיונותיה, הוא מסיים את דבריו אליה בפסוק: "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ". לאחר שר' חנינא מודיע לנו למעשה שהכשפים הם הבל מהובל, נשאלת שאלה בגמרא: האמנם אין אמת במעשה הכשפים? והלא נאמר שהם "מכחישין פמליא של מעלה"? כלומר, והלא נאמר לכאורה שאכן יש בכוחם לסתור או להחליש את גזרותיו של ה' יתעלה!


דומני שמי ששאל את השאלה הזו היה אחד מן התלמידים, אשר הושפע מאד מהתרבות הבבלית האלילית וכבר חדר לדעתו הספק בהבלי הכשפים, ולכן הוא הקשה כיצד ר' חנינא אִפשר לאשה ההיא ליטול עפר מתחת רגליו? והלא לכאורה אמרנו שהכשפים מכחישים פמליא של מעלה? כלומר, אותו תלמיד לא הבין את משמעות דברי ר' יוחנן כפי שהסברנו לעיל והסביר אותם כפשוטם – כי אם נניח שדברי ר' יוחנן לעיל הם כפשוטם הרי שר' יוחנן היה סכל גדול, שהרי איך יעלה על הדעת שיש בכוחו של מכשף שפל אפל שסופו רימה ותולעה להכחיש פמליא של מעלה?! אלא ברור שכוונתו של ר' יוחנן אינה כפשוטה וכמו שהסברנו לעיל, ואותו תלמיד ששאל כלל לא הבין את כוונתו.


בתלמוד משיבים לאותו תלמיד לפי דעתו ואומרים: "שאני ר' חנינא דִּנְפִישׁ זכותיה". לפי פשט הדברים כוונת המשיב היא, שר' חנינא היה צדיק גדול ולכן הוא היה מוגן ממעשה הכשפים. וברור שגם תשובה זו אינה כפשוטה, אלא כוונתה היא, שר' חנינא היה במעלה מחשבתית רמה ונשגבה והוא הבין שכל מעשה הכשפים הם הבל מהובל, ולכן הוא זלזל בהם ולא ייחס להם שום חשיבות כראוי להם – וזו היא "זכותו" אשר "הגינה עליו", וכמו שאמרו חז"ל: "מאן דקפיד קפדי בהדיה, ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה" (פסחים קי ע"ב).


ואם יַקשה המקשה ויאמר, ושמא באמת סמך ר' חנינא על זכותו ולכן לא נזהר שמא יזיקו לו הכישופים? ובכן, השקפה זו סותרת יסוד חשוב מאד, והוא: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך" (אבות ב, ד). כלומר, אסור לו לאדם לסמוך על "זכותו" ולהיות שאנן ובוטח, אלא, אם יש סכנה אמיתית מעניין או מדבר מסוים, על האדם להיזהר ולהישמר ולא לבטוח ב"זכותו" שתגן עליו. ביטוי נוסף לכך אנו מוצאים אצל רבן יוחנן בן זכאי שבכה בכי גדול לפני שמת, ולא סמך על זכותו הגדולה, אלא חשש מאד מיום הדין ויום התוכחה (ברכות כח ע"ב). כמו כן, אפילו יעקב אבינו חשש מאד כידוע שמא יגרום החטא ולא יעמדו לו זכויותיו.


והנה דברי רבנו ב"ספר המצוות" בבארו את מצות יראת ה': "והמצוה הרביעית, הוא הציווי שנצטווינו לקבוע בדעתנו יראתו יתעלה ולערוץ מפניו, ואל נהיה כשאננים הבוטחים, אלא נחוש לביאת עונשו בכל עת – וזהו אמרו יתעלה: 'אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא' [דב' ו, יג]". נמצא, שאם אנחנו מייחסים לר' חנינא שאננות וביטחון בזכותו, הרי שאנו למעשה מייחסים לו סכלות גדולה, שהרי אסור לו לאדם להיות שאנן ובוטח במעלתו ובזכויותיו! ויתרה מזאת, רק גאוותן וטיפש יבטח במעלתו ובזכויותיו שיצילו אותו מן הסכנה!


כמו כן, בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרקים יא–יב) רבנו פורשׂ מגוון רחב של הלכות שיסודן בפסקי חז"ל, אשר מורות לאדם להיזהר מאד ואפילו מעניינים שחששם רחוק מאד, כגון גילוי וקיר-נטוי וזיעה ועוד, ואם היה חשש אמיתי מן הכשפים, ברור היה שחז"ל היו פוסקים הלכה ברורה ומפורשת שיש להיזהר מהם, ולא בתוך דברי אגדה. ואם אכן הייתה סכנה, ברור שר' חנינא לא היה מזלזל בסכנה ועובר עבירה, שהרי כידוע חמירא סכנתא מאיסורא.


לאור האמור עולה מסקנה ברורה והיא, שלא יעלה על הדעת שר' חנינא לא נזהר מן הכשפים בגלל שבָּטח במעלתו ובזכויותיו. אלא באמת הוא סבר, שכל מעשה הכשפים הם הבל מהובל, והשאלות שהועלו בגמרא מבטאות השקפות שסולקו מעולם המחשבה של עם חכם ונבון. וכבר אמרתי פעמים רבות כי התלמוד הבבלי אינו תורה-שבעל-פה אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, ולכן יש להיזהר מאד בהשקפות המובאות בו, כי רבות ואולי אפילו רובן דחויות, ורק מיעוטן הוכשרו להיכנס להיכל המחשבה של דת משה (וראו מאמרי: "ותפשי התורה לא ידעוני – הויות דאביי ורבא").


לאחר שראינו כל זאת, נעבור לעיין בפירוש רש"י לתשובת הגמרא לשאלה: מדוע ר' חנינא לא חשש מן הכשפים? והשיבו כאמור: "דִּנְפִישׁ זכותיה", וזה לשונו: "דנפיש זכותיה – ומסרי נפשיה משמיא לאצוליה". ואיני יודע מה הוא אומר, וכי בשל זכותו הגדולה של ר' חנינא מוסרים את נפשם בשמים כדי להצילו? וכי המושג "מסירות נפש" שייך כלפי שמיא? ואפילו אם נניח שכוונתו למלאכים, וכי המושג הזה שייך להם? וכי הם בני מיתה כמו בני האדם? זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שיש קושי בשמים להתמודד עם השדים? כמו כן נשים לב, כי המושג המגשים הזה לא נזכר כלל בתלמוד! ורש"י החדיר לנו הגשמה ברורה ומפורשת, אשר גם מעידה על כך שהוא הבין את כל האגדה הזו כפשוטה!


לסיכום, לא רק שרש"י החדיר לנו את ההשקפה שיש אמת בהבלי הכשפים, שהרי הוא אומר שיש צורך במסירות נפש מן השמים כדי להינצל מהם! אלא הוא מוסיף לההביל, ומחדיר לנו גם מושגי גשמות שלא נזכרו כלל בתלמוד, ביחס להקב"ה או למלאכים או שניהם, וזו סכלות חמורה ורבה שיש לקרוע עליה.


דוגמה שניה


עוד נאמר שם במסכת סנהדרין (סז ע"ב): "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]. אמר אביי: דקפיד אמנא – שד, דלא קפיד אמנא – כשפים. [...] 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' [שמ' ח, טו]. אמר ר' אליעזר: מכאן שאין השד יכול לברוא בריה פחות מכשעורה". וכבר ביארתי את הסוגיה הזו בחלק א של מאמר זה (פרק ד, דוג' ב).


נתייחס כאן לפירוש רש"י בגמרא שם שעדיין לא ניתחנו, והנה דבריו: "אלו מעשה שדים – שנסתרים ואינן נראין, כל מקום שנאמר בלטיהם היו החרטומין עושין בלחשיהם על ידי שדים. בלהטיהם אלו מעשה כשפים – שאינו עושה על ידי שדים אלא מעצמו". וברור מדבריו שלא רק שהוא האמין בקיום השדים, הוא גם האמין שיש להם יכולת להיות רואים ואינם נראים כאשר הם חפצים בכך (שהרי לעתים כן רואים אותם), וכן ברור מדבריו שהוא האמין באמיתת הכישופים והלחשים שהם אכן מסוגלים להכחיש פמליא של מעלה.


עוד הוא מפרש שם: "דקפיד אמנא שד – מי שמקפיד על הכלי, שאינו יכול לעשות דבר בלא כלי הראוי לאותו דבר, כגון 'שרי בוהן' שצריכין סכין שקתו שחור, ו'שרי כוס' שצריכין כוס של זכוכית. דלא קפיד אמנא – שבכל כלי היה עושה". בדברי רש"י הללו נזכרים לכאורה שני מעשה כשפים, האחד הוא "שרי בוהן", ואותו הוא מסביר בהמשך שם (קא ע"א): "שרי שמן – יש מעשה שדים ששואלין על ידי שמן וקרי להו שרי שמן, והיינו שרי בוהן, ויש ששואלין בשפופרת של ביצה וקרי להו שרי ביצים". נמצא, ש"שרי שמן" הוא "שרי בוהן", ויש גם "שרי ביצים", אך הוא שכח את השרי הגדול מכולם והוא שרי רש"י.


זאת ועוד, רש"י מוסיף ומפרש שם ביחס ללהט החרב המתהפכת, וזה לשונו: "להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים – ומתהפכת מאליה ודומה לכשפים, ולא על-ידי שדים היתה מתהפכת, אלא מאליה, וקרי ליה להט". מדבריו אלה עולה בבירור שהוא הבין את הפסוק בעניין להט החרב המתהפכת כפשוטו, ובאמת חשב שמדובר בחרב אשר מתהפכת, ועוד הגדיל לעשות ברוב "חוכמתו" במה שהוא "מסביר" לנו, שהיא לא הייתה מתהפכת על-ידי השדים, אלא היא הייתה מתהפכת "בכוחות עצמה" (וכבר ביארתי את משל החרב במאמרי: "יסודות במדעי האלהות"). כמו כן, מעניין מאד מאין רש"י "ידע" שאותה החרב הייתה מתהפכת בכוחות עצמה ולא על-ידי השדים? ודבריו אלה מזכירים לי את דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, על המסבירים את אגדות חז"ל כפשוטן:


"והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ומעמידים את עצמם להבין [=לפרש ולהסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".


דוגמה שלישית


בהמשך הגמרא שם נאמר כך: "'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' [שמ' ח, טו], אמר ר' אליעזר: מכאן שאין השד יכול לברוא בריה פחותה מכשעורה. רב פפא אמר: האלהים! אפילו כְּגַּמְלָא נמי לא מצי בַּרֵי, האי – מִיכַּנֵּיף ליה, והאי – לא מיכניף ליה". וכבר הסברתי את הסוגיה הזו לעיל בחלק א של המאמר (פרק ד, דו' ב), ולפי דעתי כל הסוגיה הזו נועדה ללמד אך ורק על טכסיסי המכשפים ושיטותיהם. עוד נראה, כי רב פפא חשש שמא יבינו את דברי ר' אליעזר כפשוטם, ולכן זעק ונשבע כי אין בכוח השדים לברוא מאומה, והמכשף הוא זה אשר אוסף את בעלי החיים ותולה את "יצירתם" בשדים.


האמונה שיש בכוח השדים לברוא וליצור היא בגדר עבודה-זרה מובהקת, בנוסף על עצם האמונה בקיומם ואמיתתם, שהרי באמונה זו אנו מייחסים להם כוחות של יצירה ובריאה אשר מיוחדים לאל-אמת-ויחיד שאין-כיוצא-בו! ואיך יעלה על הדעת שיש כוחות כאלה גם לשדים רשעים וכעורים? וייחוס כוחות כאלה לשדים הינה עבודה-זרה ברורה, כמו שייחוס כוחות לגרמי השמים היא עבודה-זרה, כי למעשה אנו מחדירים למחשבתנו את ההשקפה שיש כוח אלהי נוסף שיש בכוחו לשנות מסדרו של עולם וליצור יש מאין!


רש"י פירש את כל הסוגיה הזו כפשוטה, והנה דבריו: "אצבע אלהים היא – מכה זו של כנים לא על-ידי מכשפוּת באה אלא על-פי הקדוש-ברוך-הוא, דאין לחרטומים יכולת בה. לא מצי ברי – אין יכול לברוא אפילו בריה גדולה, אלא כשהשד צריך לבריות גדולות הוא מאסף ומביא מן ההפקר. האי מיכניף ליה – בריות גדולות נוחים לקבצם ונאספים יחד אליו, אבל בריה קטנה אינה נאספת שאין בה כח לבא ממקום רחוק".


גם מדבריו אלה עולה שהיה כוח לחרטומים לבצע כישופים, ורק מכת הכנים הייתה מעל ליכולותיהם המאגיות. כן ברור שהבין שהמכשפים מזמנים את השדים והם אוספים בעבורם "בריות גדולות מן ההפקר", אך בריה קטנה אינה נאספת אל השדים לפי "שאין בה כוח לבוא ממקום רחוק". ואיני מבין את סוף דבריו, מאין יש כוח לשדים לאסוף בריות אליהם? ומדבריו אלה עולות שתי תכונות מיוחדות שיש לשדים: הם מסוגלים לקרוא לבעלי-החיים ממרחק רב, וכן יש להם יכולת שליטה על בעלי-החיים שהרי הם היו נענים לקריאתם.


דוגמה רביעית


במסכת סנהדרין (צא ע"א) הובאו הפסוקים (בר' כה, ה–ו): "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת", ושאלו: "מאי מתנות? אמר ר' ירמיה בר אבא: מלמד שמסר להם שם טומאה". רש"י מפרש שם: "שם טומאה – כישוף ומעשה שדים", כלומר לפי רש"י אברהם אבינו היה מכשף אשר ידע את "מעשה השדים", ולא רק שהוא היה מכשף לפי רש"י, הוא היה גם רשע, שהרי רק רשע ילמד לגויים הסכלים את סודות הכישוף והעבודה-זרה. רש"י בפירושו הכעור הזה כופר בתורה ומחרף ומגדף לא רק את אברהם אבינו שהיה נביא נעלה אלא גם את ה' יתעלה, שהרי הקב"ה העיד על אברהם אבינו בתורה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בר' יח, יט) – וכי רש"י טוען שהקב"ה העיד עדות שקר?!


אלא נראה ברור, שכוונת ר' ירמיה ללמד אותנו מוסר-השכל שאין לתת מתנות לרשעים, ולפי דעתי אין לו אפילו כוונה למתוח ביקורת על אברהם אבינו, כי קרוב לוודאי שכדי לשלח את כל בני הפילגשים הללו רחוק מיצחק "קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" היה עליו לתת להם מתנות. אך עדיין יש להבין, מדוע ר' ירמיה בחר לומר שהמתנות הללו הן "שם טומאה"? ונראה שהוא בחר בלשון זה כדי לנמק מדוע אסור לתת מתנות לרשעים: שהרי בסופו-של-דבר הם ישתמשו במתנות הללו לעבודה-זרה או לשאר ענייני הטומאה והזימה האהובים עליהם.


דוגמה חמישית


בגמרא סנהדרין (קא ע"א) נאמר: "ואין שואלין בדבר שדים בשבת", ברם, ר' יוסי חולק ואומר שגם בחול אסור לשאול "בדבר שדים", ורב הונא מכריע שאין הלכה כר' יוסי. עוד נאמר שם, שגם ר' יוסי לא אסר אלא משום סכנה, שהרי רב יצחק בר יוסף נבלע בתוך עץ ארז (כנראה בגלל ששאל "בדבר השדים"), ולבסוף נעשה לו נס ונבקע הארז ונפלט ממנו.


נראה לי ברור, כי כוונת הגמרא ללמד שאין להתעניין ולדון במעשי הרשעים בשבת, וכמובן שאין לשוחח עמהם ואין לדרוש אותם גם אם יש צורך בכך, ויש להתמקד במה שציוונו חז"ל שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא בשביל ללמוד בהם תורה. אמנם, ר' יוסי חולק ואומר שאסור לעשות כן גם בחול, אך רב הונא קובע שאין הלכה כמותו, כי לעתים יש צורך לדון במעשי הרשעים: או כדי לגנות את מעשיהם, או כדי ללמוד את טכסיסיהם על-מנת להיזהר מהם, או כדי לטכס עצה ותחבולה כיצד להינצל מהם. ברם, בשבת אסור לעשות כן, כי אסור להצטער בשבת, וביום השבת שכולו עונג יש לעסוק בדברים המשמחים את הנפש.


ברם, כנראה שרב יצחק לא נזהר בכך ושבת אחת לא קיים את דבר הנביא ישעיה (נח, נג): "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", ודן במעשי הרשעים או שוחח עמם, ומכיוון שעבירה גוררת עבירה נלכד בחלקת לשונם ומשכוהו לדבר בדברים האסורים משום רכילות ולשון הרע, כי אוי לרשע ואוי לשכנו – ולכן נאמר בגמרא שדווקא עץ ארז בלע אותו, כי המצורע שחטא בלשון הרע צריך להביא לכפרתו: "שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויק' יד, ד).


אולם, רש"י כמובן פירש גם את האגדה הזו כפשוטה, וזה לשונו: "בדבר שדים – שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים והם מגידים להם, ואסור לעשות בשבת משום 'מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ' [יש' שם]". כלומר, לפי רש"י כאשר היה אובד חפץ כלשהו נהגו לשאול את השדים כדי שיגלו להם היכן הוא, ובמלים אחרות רש"י עיקם את המציאות, ובמקום לומר שנהגו לשאול את הנביאים בענייני אבדות (כמו אצל שאול והאתונות) הוא אמר שנהגו לשאול את השדים בענייני האבדות! כלומר, הוא החליף את הנביאים בשדים!


וחמור מכך, רש"י טוען שאסור לשאול את השדים בשבת משום "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ", ובמלים אחרות, מותר לשאול את השדים בימות החול ואין בכך משום עבודה-זרה! בפירושו זה רש"י כופר בתורה במובן הפשוט ביותר, שהרי התורה מצווה עלינו במפורש להתרחק מלפנות אל השדים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז), וכן: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויק' יז, ז). כמו כן למדנו מפירושו זה, שרש"י הבין את כל האגדה הזו כפשוטה, אחרת איך שילב בתוכה טעם הלכתי-מציאותי מהלכות שבת?


רש"י לא מסתפק בזאת, והוא ממשיך לנופף בדגלי הסכלות ולצעוד במצעד הטיפשות, שהרי בהמשך הוא כותב: "אף בחול אסור – לשאול בשדים, כדמפרש לקמן משום סכנה" – ושוב הוא אומר שאסור לשאול את השדים משום סכנה, ולא משום שמדובר בעבודה-זרה!


זאת ועוד, רש"י מפרש באופן מגונה מאד גם את סיפור המעשה ברב יצחק: "כי הא דרב יצחק – היה שואל במעשה שדים וביקש השד להזיקו, ונעשה לו נס ובלעו הארז". כלומר, רש"י מתאר את רב יצחק כעובד עבודה-זרה! ולא לחינם רבנו אומר בהקדמתו לפרק חלק שאותם החכמים בעיניהם שדרשו את אגדות חז"ל כפשוטן מדמים שהם מרוממים את החכמים, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות! וכֹה דברי רבנו שם: "והכת הזו [...] רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...]. ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה", ודברי רבנו תואמים לחלוטין ובמדויק את פירוש רש"י כאן וכן את פירושו לכל אגדות חז"ל.


זאת ועוד, רש"י גם שגה בהבנת הנקרא, שהרי לפי פשט האגדה רב יצחק נבלע בתוך עץ הארז כתוצאה מדרישת השדים, והנס שנעשה לו הוא שעץ הארז נבקע והוא נפלט ממנו, והנה דברי הגמרא לפניכם: "כי הא דרב יצחק בר יוסף דאיבלע בארזא, ואתעביד ליה ניסא פקע ארזא ופלטיה". אך לפי רש"י, ההיבלעות בתוך עץ הארז הייתה הנס כדי להצילו מן השד: "כי הא דרב יצחק – היה שואל במעשה שדים וביקש השד להזיקו, ונעשה לו נס ובלעו הארז". טעותו של רש"י כאן היא טעות של ילד קטן בהבנת פשט סיפור אגדה, ונראה שהקב"ה עיוור אותו לא רק מלראות את אור האמת, אלא אפילו מהבנת הנקרא.


ואפילו שטיינזלץ החב"דניק מעריץ האלילים ידע הבנת הנקרא, שהרי הוא כותב כך: "כמו מעשה זה של רב יצחק בר יוסף, שנשאל בשד וגרם לו שנבלע בתוך הארז (רש"ש). [...], ונעשה לו נס ופקע הארז ופלטו – ללמד כמה מסוכן הדבר". וברור שגם שטיינזלץ מפרש את האגדה הזו כפשוטה, אחרת הוא לא היה מביא את פירוש רש"ש אשר מבאר שמדובר בשאילת שדים, אף-על-פי שאין שום הכרח לפרש ש"דבר השדים" הוא שאילת שדים.


יש להוסיף, כי השקפתו הרעה הזו של רש"י, כמו השקפות רעות רבות אחרות, חדרה לתוך עולם ההלכה היהודי! והנה פסק השולחן הטמא, בהלכות מעונן ומכשף (קעט, טז): "מעשה שדים אסור, ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה". ובמלים אחרות, רוב "חכמי ישראל", ששיטתם באה לידי ביטוי בפסק הרי"ק, מאשרים ומוכיחים, כי פירושו של רש"י כאן הוא פירוש פשטני מובהק, אחרת איך העזו להחדיר אותו לתוך הלכה מעשית מחיי היום-יום?


דוגמה שישית


בגמרא שם (קא ע"א) הובאה ברייתא, וזה לשונה: "תנו רבנן, שָׂרֵי שמן ושרי ביצים – מותרין לשאול בהן, אלא מפני שמכזבין". מי הם שרי השמן ושרי הביצים? ובכן נראה לי שמדובר כאן באיסור לקסום שהוא לאו מן התורה, אך אינו בגדר עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, וכך מגדיר רבנו מצוה זו ב"ספר המצוות" (לאווין לא):


"והמצוה האחת ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלקסום, כלומר לעורר את כוח ההשערה באחד ממיני העוררות. [...] והכרחי הוא לבעלי הכוחות ההשערתיים הללו [מגידי העתידות] לעשות איזה מעשה כדי לעורר בו את כוחו ולעודד את פעולתו, יש מהם מי שמכה במקל על הארץ, [...] ויש מי שזורק אבנים קטנות ביריעת עור ומאריך להביט בהן ואחר כך יגיד [את העתידות], [...] והמטרה בכל אלה לעורר את הכוח [=כוח ההשערה] שיש בו, [...] והעושה איזה מעשה שיהיה מן המעשים הללו וזולתם , מכל מה שנוהג בדרך זו נקרא קוסם".


בימינו אנו מכירים את הקוראים בקפה, אשר מערבבים מעט את הקפה הנשאר בתחתית הספל, ומאריכים להתבונן בלכלוך שנותר, עד שיתעורר בהם כוח ההשערה ויגידו את העתידות ואת הנסתרות. ונראה לי שהוא הדין לשרי השמן ולשרי הביצים, כלומר, היו שנהגו באותם הימים לערבב שמן או לטרוף ביצים, והיו משערים את העתידות והנסתרות לפי צורת השמן שערבבו או צורת הביצים שטרפו. את זאת התיר מי שהתיר בברייתא, אך כידוע היתר זה נדחה מן ההלכה, ואף מי שהתיר הודה שאין כל אמת בהשערת העתידות והנסתרות לפי שרי השמן ושרי הביצים. גם ייתכן, ששנו ברייתא זו כדי לעקֵּר את המעשים הללו מתוכן, וכל מטרת הברייתא ללמד אותנו שכל הדברים הללו הבל ורעות רוח.


רש"י קשר את הברייתא הזו לענייני השדים, למרות שלא נזכרו שדים במפורש בברייתא, ואין שום הכרח לקשור את האמור בה לענייני השדים, אף-על-פי-כן הוא החליט שמדובר בענייני השדים, וזה לשונו: "שרי שמן – יש מעשה שדים ששואלין על ידי שמן וקרי להו 'שרי שמן', והיינו 'שרי בוהן', ויש ששואלין בשפופרת של ביצה וקרי להו 'שרי ביצים'. אלא שמכזבין – לכך נמנעו מלשאול בהן".


מפירושו כאן עולה, שהוא האמין ש"מעשה השדים" הללו הם אמת והשדים הם אמת, שהרי הוא אומר שנמנעו מלעשות את המעשים הללו כי השדים היו מכזבים! ורק מי שמסוגל לקבל את אגדות חז"ל כפשוטן, מסוגל לפרש פירוש כל כך מעוקם לברייתא שאינה אגדית כלל! וגם את הישר והפשוט עיקם ועיקש. וגדולה מזאת, גם מפירושו כאן עולה בבירור, שאין כל איסור לפנות אל השדים ורק בגלל שהשדים שקרנים וכזבנים "נמנעו מלשאול בהן".


בהמשך הברייתא הזו נאמר: "לוחשין על שמן שבכלי, ואין לוחשין על שמן שביד – לפיכך סכין משמן שביד ואין סכין משמן שבכלי" – לפי דעתי, מטרת הברייתא הזו היא ללמד אותנו שעובדי עבודה-זרה נהגו ללחוש על שמן שבכלי ולא על שמן שביד, ולכן כדי שלא ליהנות מדבר שנעשה לעבודה-זרה אסרו לסוך משמן שבכלי והתירו לסוך משמן שביד, במקום שיש בו חשש עבודה-זרה. והנה פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, ג): "עבודה זרה עצמה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, וכל הנעשה בשבילה – אסור בהנאה".


ברם, גם כאן, ללא שום צורך, רש"י החדיר לברייתא את הזיות השדים, וזה לשונו: "לוחשים על שמן שבכלי – אותן העושין מעשה שדים דרכן ללחוש על שמן שבכלי, ואין דרכן ללחוש על שמן שביד שאינו מועיל. לפיכך אדם יכול לסוך על ידו משמן שביד, ואין לחוש שמא נעשה בו מעשה שדים, ואין בו סכנת השד". נמצא לפי רש"י, כי ניתן ללחוש לחישות שדים על כלי שיש בו שמן ולנסוך בו סגולה מאגית, כך שאם יבוא אדם לסוך מן השמן הוא יינזק מן השדים. זאת ועוד, ממה שרש"י מורה הוראת הלכה למעשה, כלומר "לפיכך אדם יכול לסוך על ידו משמן שביד" וכו', עולה בבירור, שרש"י מפרש את כל ענייני השדים כפשוטם!


דוגמה שביעית


בהמשך הגמרא שם (קא ע"א), מובא סיפור על רב יצחק שנקלע לפונדק, והביא לו האכסנאי שמן בכלי. רב יצחק סך מן השמן הזה את פניו ויצאו לו "צימחי באפיה". לאחר מכן הוא יצא לשוק וראתה אותו אשה אחת, אמרה לו: "זיקא דחמת קא חזינא הכא, עבדה ליה מילתא ואיתסי". ברור לפי דעתי שאין להבין אגדה זו כפשוטה, שהרי איך יעלה על הדעת שרב יצחק ייצא לשוק לאחר שיצאו לו צמחים בפניו? והלא היה עליו ללכת מיד לרופא! ובכלל, איך צמחים יכולים לגדול ולצמוח על הפנים? ולכן ברור שאין אגדה זו כפשוטה, ויש לפרש אותה לאור ההלכה שאסור לתלמיד חכמים לצאת מבושם לשוק, ובימיהם כידוע היו נוהגים לבשם את השמן שהיו סכים בו (וגם בימינו עושים כן).


והנה הצעתי לפירוש אגדה זו: האגדה מספרת על רב יצחק שפעם אחת לא קיים את ההלכה וסך משמן ריחני, ולכן נאמר שיצאו לו "צימחי באפיה", כלומר שפניו הפיצו ריח חזק כאילו צמחו על פניו צמחים ריחניים. בהמשך נאמר שרב יצחק יצא לשוק, ושם ראתה אותו אשה צדיקה והוכיחה אותו: מדוע יצאת מבושם לשוק? והלא אין זה ראוי לאדם כמותך? ואף הוסיפה: "זיקא דחמת קא חזינא הכא", כלומר רק מי שאוחזת אותו רוח רעה, רוח של חימום עבירה, עושה כדברים האלה (ולכן נאמר דווקא זיקא של חמת). ומה שנאמר לאחר מכן "עבדא ליה מילתא ואיתסי", הכוונה שתוכחתה הועילה לו והוא קיבל את דבריה, כמו שיהודה קיבל את תוכחתה של תמר כלתו, ונרפאה נפשו מן הרוח הרעה שאחזתו.


רש"י פירש סיפור זה באופן אחר לחלוטין: "צמחין – אבעבועות של חולי [וכאמור, לפי פירושו, מי הוא זה השוטה אשר יחלה באבעבועות וייצא לשוק?]; זיקא דחמת – רוח של אותו שד ששמו חמת אני רואה בפניך שאחזתך". וממה שהוא מפרש "צימחי אפיה": אבעבועות, כלומר מחלה מוחשית מציאותית, ברור שהוא מפרש את האגדה הזו כפשוטה, ולכן גם ברור שסבר שמי שסך מכלי שמן שלחשו עליו, אוחזת בו רוח של שד ששמו חמת.


דוגמה שמינית


בגמרא סנהדרין (קג ע"א) נאמר, שאמו של שלמה המלך ברכה אותו בשלושה כתובים בתהלים (צא, יא–יג): "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ, עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין". והנה פירוש רש"י הטיפש שם: "עד כאן ברכו אביו – [...] אבל אשה אינה נותנת דעת בכך אלא מהמרכת הלב שיש לה [=כנראה כוונתו שליבה רך], מתפללה על בנה שינצל מאבן נגף, ומרוחין ושדין".


ואיני יודע היכן נזכרו רוחות ושדים בפסוקים או בגמרא כאן, ואיני במה חטאה בת-שבע עד שבא השוטה הזה וייחס לה סכלות ואלילות – והשדים והרוחות כאן הם פרי מחשבתו התועה וההוזה של ראש פרשני ישראל הולכי החשכים, ועד שלא נבין את הנזקים המחשבתיים העצומים שהוא וחבריו גרמו לדת משה, לא נזכה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


דוגמה תשיעית


בגמרא שם (קט ע"א) הובא מדרש אגדי אשר עוסק בחטאם ועונשם של דור הפלגה, וכך נאמר שם: "דור הפלגה אין להם חלק לעולם-הבא – [...] אמר ר' ירמיה בר אלעזר: נחלקו לשלוש כיתות: [...] אחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה. [...] זו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה – נעשו קופים ורוחות ושדים ולילין".


נשים לב, כי באגדה הזו חז"ל נזהרו בלשונם, ולא אמרו "נעשה עמו מלחמה", וזאת כדי שלא תיכנס בלבנו המחשבה שהקב"ה יושב בשמים והוא בעל גוף וידיים ואיברים, אלא אמרו "נעשה מלחמה" בסתם, ואין שום הכרח לפרש שכוונת אנשי דור הפלגה לפי אגדה זו הייתה להילחם בהקב"ה דווקא, ואולי הם חשבו להילחם עם השדים לפי דמיונם וכיו"ב. מכל מקום, כוונת האגדה ללמד, שגאוותם וסיאובם של אנשי דור הפלגה השחיתו את אנושיותם עד שלא ניכר בהם צלם האלוה שניתן להם. מוטיב דומה מצאנו באגדה בעניין מאה ושלושים השנים שבהן הוליד אדם הראשון שדים ורוחות (ראו מאמר זה חלק ג, דוג' א) – וכמו שהקופים שנזכרו הראשונים אינם יצורים מיסטיים, כך הרוחין והשדין והלילין אינם יצורים מיסטיים, אלא משלים לבני אדם אשר הפנו עורף לצלם האלוה שניתן להם.


רש"י פירש שם כך: "שדים – יש להם צורת אדם ואוכלין ושותין כבני אדם; רוחין – בלי גוף וצורה; לילין – צורת אדם, אלא שיש להם כנפים, במסכת נדה [כד ע"ב]". ורק מי שמבין את האגדה הזו ואגדות חז"ל בכלל – כפשוטן, מסוגל לפרש ולהסביר מהם סוגי ומיני השדים כאילו היו קיימים במציאות (ובעניין הלילית ראה מאמרי זה חלק ג, דוג' 4.ב).


ונחתום בפסק השולחן הטמא בהלכות מעונן ומכשף (קעט, יט): "המקטר לשד לחבְּרו ולכופו לעשות רצונו, חייב משום עובד עבודת כוכבים. הלומד מן האמגושי, אפילו דברי תורה, חייב מיתה". ושני דברים למדנו מדבריו: האחד, שגם הוא האמין שיש בכוח הכשפים לשנות מסדרי טבעו של עולם, אחרת לא היה מדגיש "לחבְּרו ולכופו לעשות רצונו", כי אם כל העניין הזה הוא הבל מהובל, מה זה משנה לשם מה הוא מקטר לשד? ויתרה מזאת, האם מותר לקטר לשד כדי להשיג מטרות אחרות? והדבר השני, מי שלומד מן האמגו[ר]שי, שהוא כומר עובד עבודה-זרה, ואפילו דברי תורה – חייב מיתה! ומין ישראל חמור מעובד אלילים...



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!