אמונתו של רש"י בשדים – חלק יה

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

כו. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת סנהדרין – המשך


דוגמה ראשונה


במסכת סנהדרין (סז ע"ב) הובאה סוגיה בעניין הכשפים, ושם נאמר כך: "אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פֵמַלְיָא של מעלה" – וברור שכוונת ר' יוחנן לומר, שמי שמתבונן במעשה "המכשפים" ו"הקוסמים" ומאמין שהם אמת, עלול לחשוב שהם נעשים כנגד רצונו של הקב"ה – שהרי רצונו של הקב"ה שהעולם יתנהל לפי כללים טבעיים סדורים, והנה באים "מכשפים" ועושים מעשים אשר "משנים" את כללי הטבע והבריאה.


בהמשך הסוגיה שם דנו בפסוק: "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דב' ד, לה), ור' חנינא הסביר שאין עוד זולת ה' יתעלה ו"אפילו לדבר כשפים" – וכוונתו לומר שאין עוד שום כוח זולת ה' יתעלה ואפילו הכשפים הם הבל מהובל. ר' חנינא נאלץ לומר "אפילו", כי הדעה הרווחת בבבל באותם הימים הייתה שיש אמת במעשה הכשפים, ולכן ר' חנינא מדגיש שאין עוד מלבדו ואפילו הכשפים אינם אמת. ובמלים אחרות, מעשה הכשפים הם הבל מהובל, כי אין כוח לשום מכשף ולשום כישוף לשנות מסדרי הטבע והבריאה.


כראיה לדברי ר' חנינא, מובא סיפור על אשה אחת שהייתה עוקבת אחרי ר' חנינא כדי ליטול עפר מתחת רגליו, ומטרתה הייתה כנראה לעשות כשפים עם העפר הזה. מסופר שר' חנינא אמר לה שהיא יכולה לקחת עפר ולעשות מה שהיא רוצה אם תצליח בכך, וכראיה לביטול מעשיה ודמיונותיה, הוא מסיים את דבריו אליה בפסוק: "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ". לאחר שר' חנינא מודיע לנו למעשה שהכשפים הם הבל מהובל, נשאלת שאלה בגמרא: האמנם אין אמת במעשה הכשפים? והלא נאמר שהם "מכחישין פמליא של מעלה"? כלומר, והלא נאמר לכאורה שאכן יש בכוחם לסתור או להחליש את גזרותיו של ה' יתעלה!


דומני שמי ששאל את השאלה הזו היה אחד מן התלמידים, אשר הושפע מאד מהתרבות הבבלית האלילית וכבר חדר לדעתו הספק בהבלי הכשפים, ולכן הוא הקשה כיצד ר' חנינא אִפשר לאשה ההיא ליטול עפר מתחת רגליו? והלא לכאורה אמרנו שהכשפים מכחישים פמליא של מעלה? כלומר, אותו תלמיד לא הבין את משמעות דברי ר' יוחנן כפי שהסברנו לעיל והסביר אותם כפשוטם – כי אם נניח שדברי ר' יוחנן לעיל הם כפשוטם הרי שר' יוחנן היה סכל גדול, שהרי איך יעלה על הדעת שיש בכוחו של מכשף שפל אפל שסופו רימה ותולעה להכחיש פמליא של מעלה?! אלא ברור שכוונתו של ר' יוחנן אינה כפשוטה וכמו שהסברנו לעיל, ואותו תלמיד ששאל כלל לא הבין את כוונתו.


בתלמוד משיבים לאותו תלמיד לפי דעתו ואומרים: "שאני ר' חנינא דִּנְפִישׁ זכותיה". לפי פשט הדברים כוונת המשיב היא, שר' חנינא היה צדיק גדול ולכן הוא היה מוגן ממעשה הכשפים. וברור שגם תשובה זו אינה כפשוטה, אלא כוונתה היא, שר' חנינא היה במעלה מחשבתית רמה ונשגבה והוא הבין שכל מעשה הכשפים הם הבל מהובל, ולכן הוא זלזל בהם ולא ייחס להם שום חשיבות כראוי להם – וזו היא "זכותו" אשר "הגינה עליו", וכמו שאמרו חז"ל: "מאן דקפיד קפדי בהדיה, ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה" (פסחים קי ע"ב).


ואם יַקשה המקשה ויאמר, ושמא באמת סמך ר' חנינא על זכותו ולכן לא נזהר שמא יזיקו לו הכישופים? ובכן, השקפה זו סותרת יסוד חשוב מאד, והוא: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך" (אבות ב, ד). כלומר, אסור לו לאדם לסמוך על "זכותו" ולהיות שאנן ובוטח, אלא, אם יש סכנה אמיתית מעניין או מדבר מסוים, על האדם להיזהר ולהישמר ולא לבטוח ב"זכותו" שתגן עליו. ביטוי נוסף לכך אנו מוצאים אצל רבן יוחנן בן זכאי שבכה בכי גדול לפני שמת, ולא סמך על זכותו הגדולה, אלא חשש מאד מיום הדין ויום התוכחה (ברכות כח ע"ב). כמו כן, אפילו יעקב אבינו חשש מאד כידוע שמא יגרום החטא ולא יעמדו לו זכויותיו.


והנה דברי רבנו ב"ספר המצוות" בבארו את מצות יראת ה': "והמצוה הרביעית, הוא הציווי שנצטווינו לקבוע בדעתנו יראתו יתעלה ולערוץ מפניו, ואל נהיה כשאננים הבוטחים, אלא נחוש לביאת עונשו בכל עת – וזהו אמרו יתעלה: 'אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא' [דב' ו, יג]". נמצא, שאם אנחנו מייחסים לר' חנינא שאננות וביטחון בזכותו, הרי שאנו למעשה מייחסים לו סכלות גדולה, שהרי אסור לו לאדם להיות שאנן ובוטח במעלתו ובזכויותיו! ויתרה מזאת, רק גאוותן וטיפש יבטח במעלתו ובזכויותיו שיצילו אותו מן הסכנה!


כמו כן, בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרקים יא–יב) רבנו פורשׂ מגוון רחב של הלכות שיסודן בפסקי חז"ל, אשר מורות לאדם להיזהר מאד ואפילו מעניינים שחששם רחוק מאד, כגון גילוי וקיר-נטוי וזיעה ועוד, ואם היה חשש אמיתי מן הכשפים, ברור היה שחז"ל היו פוסקים הלכה ברורה ומפורשת שיש להיזהר מהם, ולא בתוך דברי אגדה. ואם אכן הייתה סכנה, ברור שר' חנינא לא היה מזלזל בסכנה ועובר עבירה, שהרי כידוע חמירא סכנתא מאיסורא.


לאור האמור עולה מסקנה ברורה והיא, שלא יעלה על הדעת שר' חנינא לא נזהר מן הכשפים בגלל שבָּטח במעלתו ובזכויותיו. אלא באמת הוא סבר, שכל מעשה הכשפים הם הבל מהובל, והשאלות שהועלו בגמרא מבטאות השקפות שסולקו מעולם המחשבה של עם חכם ונבון. וכבר אמרתי פעמים רבות כי התלמוד הבבלי אינו תורה-שבעל-פה אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, ולכן יש להיזהר מאד בהשקפות המובאות בו, כי רבות ואולי אפילו רובן דחויות, ורק מיעוטן הוכשרו להיכנס להיכל המחשבה של דת משה (וראו מאמרי: "ותפשי התורה לא ידעוני – הויות דאביי ורבא").


לאחר שראינו כל זאת, נעבור לעיין בפירוש רש"י לתשובת הגמרא לשאלה: מדוע ר' חנינא לא חשש מן הכשפים? והשיבו כאמור: "דִּנְפִישׁ זכותיה", וזה לשונו: "דנפיש זכותיה – ומסרי נפשיה משמיא לאצוליה". ואיני יודע מה הוא אומר, וכי בשל זכותו הגדולה של ר' חנינא מוסרים את נפשם בשמים כדי להצילו? וכי המושג "מסירות נפש" שייך כלפי שמיא? ואפילו אם נניח שכוונתו למלאכים, וכי המושג הזה שייך להם? וכי הם בני מיתה כמו בני האדם? זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שיש קושי בשמים להתמודד עם השדים? כמו כן נשים לב, כי המושג המגשים הזה לא נזכר כלל בתלמוד! ורש"י החדיר לנו הגשמה ברורה ומפורשת, אשר גם מעידה על כך שהוא הבין את כל האגדה הזו כפשוטה!


לסיכום, לא רק שרש"י החדיר לנו את ההשקפה שיש אמת בהבלי הכשפים, שהרי הוא אומר שיש צורך במסירות נפש מן השמים כדי להינצל מהם! אלא הוא מוסיף לההביל, ומחדיר לנו גם מושגי גשמות שלא נזכרו כלל בתלמוד, ביחס להקב"ה או למלאכים או שניהם, וזו סכלות חמורה ורבה שיש לקרוע עליה.


דוגמה שניה


עוד נאמר שם במסכת סנהדרין (סז ע"ב): "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]. אמר אביי: דקפיד אמנא – שד, דלא קפיד אמנא – כשפים. [...] 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' [שמ' ח, טו]. אמר ר' אליעזר: מכאן שאין השד יכול לברוא בריה פחות מכשעורה". וכבר ביארתי את הסוגיה הזו בחלק א של מאמר זה (פרק ד, דוג' ב).


נתייחס כאן לפירוש רש"י בגמרא שם שעדיין לא ניתחנו, והנה דבריו: "אלו מעשה שדים – שנסתרים ואינן נראין, כל מקום שנאמר בלטיהם היו החרטומין עושין בלחשיהם על ידי שדים. בלהטיהם אלו מעשה כשפים – שאינו עושה על ידי שדים אלא מעצמו". וברור מדבריו שלא רק שהוא האמין בקיום השדים, הוא גם האמין שיש להם יכולת להיות רואים ואינם נראים כאשר הם חפצים בכך (שהרי לעתים כן רואים אותם), וכן ברור מדבריו שהוא האמין באמיתת הכישופים והלחשים שהם אכן מסוגלים להכחיש פמליא של מעלה.


עוד הוא מפרש שם: "דקפיד אמנא שד – מי שמקפיד על הכלי, שאינו יכול לעשות דבר בלא כלי הראוי לאותו דבר, כגון 'שרי בוהן' שצריכין סכין שקתו שחור, ו'שרי כוס' שצריכין כוס של זכוכית. דלא קפיד אמנא – שבכל כלי היה עושה". בדברי רש"י הללו נזכרים לכאורה שני מעשה כשפים, האחד הוא "שרי בוהן", ואותו הוא מסביר בהמשך שם (קא ע"א): "שרי שמן – יש מעשה שדים ששואלין על ידי שמן וקרי להו שרי שמן, והיינו שרי בוהן, ויש ששואלין בשפופרת של ביצה וקרי להו שרי ביצים". נמצא, ש"שרי שמן" הוא "שרי בוהן", ויש גם "שרי ביצים", אך הוא שכח את השרי הגדול מכולם והוא שרי רש"י.


זאת ועוד, רש"י מוסיף ומפרש שם ביחס ללהט החרב המתהפכת, וזה לשונו: "להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים – ומתהפכת מאליה ודומה לכשפים, ולא על-ידי שדים היתה מתהפכת, אלא מאליה, וקרי ליה להט". מדבריו אלה עולה בבירור שהוא הבין את הפסוק בעניין להט החרב המתהפכת כפשוטו, ובאמת חשב שמדובר בחרב אשר מתהפכת, ועוד הגדיל לעשות ברוב "חוכמתו" במה שהוא "מסביר" לנו, שהיא לא הייתה מתהפכת על-ידי השדים, אלא היא הייתה מתהפכת "בכוחות עצמה" (וכבר ביארתי את משל החרב במאמרי: "יסודות במדעי האלהות"). כמו כן, מעניין מאד מאין רש"י "ידע" שאותה החרב הייתה מתהפכת בכוחות עצמה ולא על-ידי השדים? ודבריו אלה מזכירים לי את דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, על המסבירים את אגדות חז"ל כפשוטן:


"והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ומעמידים את עצמם להבין [=לפרש ולהסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".