אמונתו של רש"י בשדים – חלק י

י. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת פסחים – המשך


דוגמה א


במסכת פסחים קיא ע"א נאמר כך: שתי נשים אשר יושבות בפרשת דרכים, האחת בצד זה והאחרת בצד השני, ומכוונות פניהן זו לזו – ודאי בכשפים הן עוסקות. מה יעשה אם נקלע אדם לאותה פרשת דרכים? אם יש דרך אחרת – ילך בה, ואם אין דרך אחרת: אם יש עוד איש עמו – יאחזו ידיים ויעברו בפרשת הדרכים, ואם אין איש אחר עמו – יאמר כך: "אגרת אזלא אוסיא בלוסיא מתקטלא בחיק קבל". ורש"י פירש שם: "אגרא אזלת אוסייא בלוסייא – אותן שדים שאתם מתעסקות בהן, מתקטלי בחיק קבל – כבר הן הרוגים בחיצים".


וברור שזו עוד סוגיה מאותן הסוגיות אשר אין להתייחס אליהן כפשוטן, ואולי אפילו יש לדחותה כליל, שהרי כבר ראינו (לעיל, בחלק ח-1) כי אמירת "לחשים" מתוך מחשבה שהם מועילים או מזיקים היא איסור תורה שיש בו נגיעה רחבה בענייני עבודה-זרה.


זאת ועוד, לדעת רבנו כל ענייני הכישופים הם הבל מהובל, וכבר הוכחתי זאת במאמרי: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", והאמונה באמיתתן גובלת אף היא בעבודה-זרה, שהרי איך יעלה על הדעת שיש כוח בידי בשר ודם שאינו נביא לשנות את הטבע נגד רצון הבורא יתעלה שמו? וכי יש אלוה מבלעדי אלהינו? כמו כן, האמונה בשדים היא עבודה-זרה לדעת רבנו, ואין לשום ישות בעולם יכולת להיטיב ולהרע באופן על-טבעי מבלעדי ה' יתעלה, וכבר ביררנו זאת בחלקו הראשון של המאמר.


מִסיבות אלה סוגיה זו לא נפסקה להלכה, ואינה אלא שטות מוחלטת לפי פשוטה, ולפי דעתי אינה אלא השפעת התרבות הבבלית האלילית שחדרה לתלמוד הבבלי ומילאה אותו במשלי הזיות ודמיונות וגם בשיבושים רבים. ברם, ניתן ליישב את הסוגיה הזו באופן של משל ונמשל ולומר, שכוונת מי שאמר את המאמר הזה היא, להזהיר את האדם מפני אותן הנשים הזנותיות אשר עומדות בפרשת הדרכים ומקבלות אתנן בעבור פתחיהן. ולכן נאמר בסוגיה שהנשים הללו יושבות בפרשת דרכים, וכך היה מנהג היצאניות באותם הימים וכמו שתיארה התורה את מקום עמידתה של תמר כלתו של יהודה: "וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה. [...] אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ" (בר' לח, יד-כא).


כמו כן, לא לחינם נאמר ששמה של השדה הוא "אָגְרַת", וכבר הסברנו בחלקו השישי של המאמר (דוג' א), שכוונת חכמים לרמוז לאותן הנשים שלוקחות אתנן, שהרי "אגר" בארמית הוא שכר. והכשפים שנזכרו כאן אינם כשפים במובן המאגי, אלא הכוונה לתחבולות הנשים ולתככיהן, וכמו שאמרו חז"ל באבות (ב, ז): "מרבה נשים מרבה כשפים" – וכי כל הנשים עוסקות בכשפים? אלא ברור שכשפים הם משל לצרות הנשים.


אולם, רש"י לא ידע ולא הבין, וחשב באמת כי מדובר בשדים דמיוניים, ושהכשפים מסוגלים לשנות מסדרו של עולם ומטבעו שטבע בו ה' יתעלה שמו. וסכלותו גררה וגוררת את עם-ישראל לטמטום, לבורות ולבערות. ושוב אנו רואים מדוע אסור למי שלא למד השקפות נכונות ודעות ישרות ללמוד תלמוד בכלל, ותלמוד עם פירוש רש"י בפרט.


דוגמה ב


במסכת פסחים קיא ע"ב, מובאת סוגיה ארוכה ומוזרה מאד, ובה נאמר שיש חמשה סוגי אילנות אשר הצל שלהם מזיק לאדם, כנראה מפני שהשדים שוכנים בעצים מסוימים. הסוגיה ממש עוסקת בשדים ובקמיעות כדבר מצוי ומועיל. סוגיה זו לא נפסקה להלכה כמובן, וברור שהיא השפעה חיצונית של התרבות הבבלית על עם-ישראל.


לא אעסוק כאן בסוגיה זו, וציינתי זאת רק כדוגמה נוספת מדוע אסור ללמוד תלמוד ללא השקפות ודעות ישרות. כמו כן, אין צורך לומר שרש"י פירש סוגיה זו כפשוטה, וראה בכל ענייני השדים והקמיעות למיניהם כדבר שקיים במציאות. מכל מקום, ייתכן שדברים אלה משובשים מיסודם ואין להתייחס להם כלל, אך גם ייתכן שיש בדברים הללו רמז לעובדי עבודה-זרה אשר היו מתקבצים סביב האשרות ושאר עצים שיש להם צל גדול, כדי לעבוד עבודה-זרה, והשדים שנזכרו בסוגיה הם רמז לעובדי האלילים המשולים לשדים המזיקים.


יא. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת ראש השנה


במסכת ראש השנה כח ע"א נאמר: "התוקע לשיר – יצא", כלומר מי שתקע רק כדי ליהנות מקול השופר – יצא. ברם, בסוף הסוגיה נדחה מאמר זה מן ההלכה, ולכן רבנו פוסק בהלכות שופר (ב, ד–ה), שרק אם התוקע התכוון להוציא והשומע התכוון לצאת – יצאו ידי חובתם. רש"י בפירושו שם, התייחס להלכה הדחויה הזו ואמר כך:


"התוקע לשיר – לשורר ולזמר, כך שמעתי מפי מורי הזקן, וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי: התוקע לשד – להבריח רוח רעה מעליו". ואף שלא נאמר בגמרא "התוקע לשד", רש"י החדיר שדים נוספים לגמרא, כאילו לא די בשדים שכבר חדרו לגמרא, וכנראה מרוב אהבתם של חכמי אשכנז למאגיה, שינו את הגרסה ובמקום "לשיר" החליפו "לשד".


ואגב למדנו עוד דבר על תפישתו של רש"י את השדים, שניתן לפי חוסר דעתו "לגרש" אותם באמצעות תקיעת שופר. ואולי זהו המקור לכל ההזיות האליליות שאומרים לפני תקיעת שופר כנגד כל ה"המשטינים והמקטרגים", ותקיעה בשופר כדי לגרש שדים ומזיקים הינה עבודה-זרה מובהקת, שהרי אנו נוקטים בפעולות מעשיות כדי לגרש שדים... מעבר לסכלות החמורה במחשבה שמצוות התורה נועדו לגירוש שדים או לתועלת מאגית – וזו לדעת רבנו הרמב"ם אף כפירה בתורה, כי מי שעושה את מצוות התורה לרפואה או לתועלת מאגית – הוא כופר בתורה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו), והרחבתי בעניין זה במאמרי: "מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם (ביקורת רבנו הרמב"ם על רש"י)".


ואם אכן אגדה זו נתנה השראה לבעלי הדמיונות וההזיות לייסד את האמירות המוזרות לפני תקיעת שופר, יש לנו כאן דוגמה מובהקת לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן אשר מובילה לעבודת אלילים חמורה, ועוד ביום ראש השנה הקדוש והנורא.


יב. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת יומא


דוגמה א


במסכת יומא עז ע"ב נאמר: "תנא דבי מנשה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת, וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיים. מאי טעמא? אמר אביי: משום שיבתא".


רש"י פירש שם: "מדיחה את ידה – לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידיים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא". כלומר, לפי רש"י הרוח הרעה של שחרית נקראת "שיבתא", וכדי לסלק את נזקה יש ליטול ידיים. שטיינזלץ מעיר שם: "בתשובות הגאונים ובספריהם מתוארת ה'שיבתא' כמחלה שנפגעים ממנה בעיקר תינוקות וילדים צעירים, ולפי ההסברים היא מחלה הנובעת מזיהום ובפרט מזיהום מאכל על-ידי מגע בידיים בלתי נקיות".


מכל מקום, לפי רש"י נטילת ידיים של שחרית היא כדי לסלק נזק של שד דמיוני, וכבר עסקתי בהרחבה בנושא זה במאמרי: "מדוע מברכים על נטילת ידיים לאחר הנטילה?", ושם הוכחתי כי נקיטת פעולה שנועדה להרחיק נזקי שדים היא בגדר עבודה-זרה לכל דבר ועניין, ואוי ואבוי לדת משה שספר הפסיקה הנפוץ ביותר בימינו פותח את הלכותיו בעבודה-זרה.


דוגמה ב


במסכת יומא פד ע"א הובאה ברייתא בעניין כלב שוטה: "חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו מונח על ירכותיו ומהלך בצדי דרכים", ושואלים שם כיצד הפך להיות כלב שוטה: "רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו". ומוסיפה הגמרא לשאול: מה ביניהם? ומשיבים, שלדעת שמואל יש להרוג אותו דווקא על-ידי זריקת חפץ ולא במגע קרוב.


עוד נאמר שם בגמרא, שמי שמתחכך בו מסתכן, ומי שהכלב הזה נושך אותו מת. ומה יעשה האדם שכלב כזה התחכך בו? ומשיבים, שיפשוט את כל בגדיו וירוץ עירום בשוק, ואף מסופר על רב הונא בריה דרב יהושע שהתחכך בו כלב שוטה בשוק, ופשט את בגדיו ורץ, ואף נאמר שם שהוא אמר לאחר מכן: "קיימתי בעצמי 'הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ' [קה' ז, יב]".


עוד נאמר שם: מה יעשה אדם אשר כלב שוטה נשך אותו? ומשיבים, יקח עור של צבוע זכר ויכתוב עליו: "'אני פלוני בן פלונית על עור הצבוע כותב כך: כנתי כנתי קלירוס', ויש אומרים: 'קנדי קנדי קלורוס, יה יה ה' צבאות, אמן אמן סלה'". לאחר מכן, ישלח את בגדיו לקבורה, ולאחר שנים-עשר חודשים יוציאם וישרפם ויפזר את אפרם בצומת דרכים. זאת ועוד, בכל אותם שנים עשר חודשים, כאשר הוא שותה מים – לא ישתה בקנה של נחושת, שמא יראה בבואה של שד ויסתכן. ומובא סיפור על אבא בר מרתא, שעשתה לו אמו קנה של זהב, כנראה כדי שלא יזיקו לו השדים הדמיוניים.


על דברי הגמרא, שמא יראה בבואה של שד, אומר רש"י: "דילמא חזי לבבואיה דשד שקפץ מן הכלב עליו ומסתכן". כלומר, רש"י האמין שבתוך הכלב השוטה הסתתר שד אשר גרם לכלב הזה להיות שוטה ומסוכן. ולאחר שהכלב הזה התחכך או נשך את האדם, השד ששכן בו עבר לשכון באדם. ולכן, אם יראה האדם את בבואת השד במים, כאשר הוא שותה מקנה של נחושת, השד עלול לסכן אותו.


ומשפט אחד מהדהד במחשבתי, מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! האם יש בימינו מישהו שמעלה על דעתו שיש אמת בפשט דברי הגמרא הללו? ואוי ואבוי לנו עם חכם ונבון, אם חלילה נאמין בדברים הללו – והם אכן לא נפסקו להלכה ואין להם שום זכר, אפילו לא אצל "הגדוילים" השוטים ביותר. ואם היו מחכמי התלמוד שהאמינו בהם, זו בעיה שלהם, ואסור לנו באיסור חמור לאמץ את ההזיות הללו ולהחדירן לתוך מחשבתנו.


ויש בדברי הגמרא הללו לחשים, ושדים, וקמיעות, וסגולות מאגיות, ומה לא? וכאמור, התלמוד הוא אינו תורה-שבעל-פה אלא הוא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה (ראו מאמרי: "ותופשי התורה לא ידעוני – הויות דאביי ורבא"). וכל מי שלא מבין את זה, מרחיק את עם-ישראל מייעודו לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומלהיות עם חכם ונבון. וגם מסוגיה זו עולים וזוהרים ומאירים דברי רבנו בסוף הקדמתו ל"משנה תורה": "ואין צריך לקרות ספר אחר ביניהם", ולא לחינם אמר משפט זה...


ויתרה מזאת, בהחלט ניתן להבין את דברי רב ושמואל באופנים הגיוניים ושכליים: "רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו". לי נראה ברור, שדברי רב הם משל לאותו תת-אדם אשר נהה כל חייו אחר יצר תאוות המין, ונתן לנשים את חילו וכל אוצרו, ועתה בעת זקנתו דומה הוא לאותו כלב שוטה נגוע מסכן וחולה. ויש בזה לימוד מוסר חשוב מאד, להיזהר שלא לנטות אחר "נשים כשפניות" שהן כאמור נשים זימתיות, ושלא יהיה סופנו כאותו כלב שוטה, נגוע וחולה שכולם מתרחקים ממנו כמו מאש.


וביחס לדברי שמואל: "רוח רעה", ברור שהרוח הרעה הזו הכוונה היא למצבו הנפשי המסוכן של הכלב החולני הזה, שהרי ידוע שכלבים חולי כלבת הם כלבים עצבניים תוקפניים ומסוכנים במיוחד, ולכן דימו את מצבו התוקפני והאגרסיבי ל"רוח רעה". וכך נאמר בשאול ששרתה עליו "רוח רעה", ואין הכוונה אלא למצב רוח נפשי קיצוני: "וְרוּחַ יְיָ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְיָ" (ש"א טז, יד) – וכמו ש"רוּחַ יְיָ" אינה מלאך דמיוני שרובץ בתוך האדם, אלא סיוע אלהי, כך "רוח רעה" היא הסרת ההשגחה מאת ה' יתעלה, ונטישתו למקרים ולכל ההזיות והדמיונות שמייסרים ומבהילים את האדם ששוקע בחטאיו.


יג. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת סוכה


במסכת סוכה נג ע"א סופר על שני כושים שהיו סופרים של המלך שלמה. יום אחד ראה שלמה המלך שמלאך המוות עצוב, ושאל אותו: למה הנך עצוב? השיב לו: מכיוון שהורו לי ליטול את נפשם של שני הכושים הללו. מה עשה שלמה? מסר את הכושים לשדים שיעבירום במהירות לעיר לוז, שם מלאך המוות אינו שולט. ברם, כאשר הגיעו לשערי העיר לוז – מתו הכושים. למחרת ראה שלמה את מלאך המוות מבודח, שאל אותו מדוע אתה מבודח? השיב לו, במקום שנתבקשתי לקחת את נפשם, בדיוק לשם שלחת אותם. מיד אמר שלמה: רגלי האדם ערבות בו, למקום שהוא נדרש ללכת, לשם מוליכות אותו.


רש"י הבין את האגדה הזו כפשוטה, ופירש שם: "דקא בעו מינאי – אֵלּוּ [=הכושים] מתבקשים ממני למעלה, שהגיע זמנם למות, ולא היה יכול ליטול נשמתם כיון שלא נגזר עליהם למות, כי אם בשער לוז; מסרינהו – שלמה; לשעירים – לשדים, שהוא היה מלך עליהם, כדכתיב 'וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ לְמֶלֶךְ' [דה"א כט, כג] – שמלך על העליונים ועל התחתונים; אמטינהו למחוזא דלוז – עיר שאין מלאך המוות שולט בתוכה, כדאמרינן בסוטה [מו ע"ב]; ערבין ביה – לשמים, משלמין ערבותן ומוליכין אותו למקום שמתבקש שם".


ויש לתמוה כמובן, וכי יעלה על הדעת שמלאך המוות יפיל את שלמה המלך כך? וכי שלמה המלך לא היה החכם באדם? ולפי אגדה זו שלמה היה נאיבי עד כדי סכלות. כמו כן, וכי יש עצב או שמחה אצל מלאך המוות? וכי יש מקום שבו מלאך המוות אינו שולט בו? וכי שלמה המלך שולט בשדים? אלא ברור, שמטרת האגדה הזו ללמד, שאין מנוס מן המוות ואין שום אדם אשר יכול למלט את עצמו ממנו, ולכן על האדם לזכור תמיד שהוא לא יחיה לעולם, ושהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך-מלכי-המלכים. כמו כן, ניתן ללמוד מאגדה זו, על דרכי ההשגחה של הקב"ה, כלומר אם גזרה חכמתו שאדם מסוים ימות באופן מסוים ובמקום מסוים – "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ" (מש' כא, ל).


יד. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת תענית


דוגמה א


במסכת תענית כ ע"ב נאמר על רב הונא, שהיה תולה כד מים בפתח ביתו כדי שכל אחד יקח ממנו מים לרחוץ ידיו ולא יסתכן, ונאמר שם על מנהגו זה: "מילתא דשיבתא הוה גמיר". ורש"י פירש שם: "מילתא דשיבתא – מנהג שדים, שמזיקין למי שיאכל ואינו נוטל ידיו, דשיבתא כהך דגרסינן במסכת יומא [עז ע"ב]: אמר אביי משום שיבתא, והוה תלי ליה לההוא כוזא דמיא, כי היכי דלימשו ידייהו מינה".


וייתכן כמו שאמרנו לעיל בניתוח הסוגיה ממסכת יומא, שהיה חשש ממחלות מסוימות שנבעו מזיהום, ולכן הקפיד רב הונא לחנך את ההמונים לרחוץ ידיים, ואף הציע להם מים בפתח ביתו, כדי להזכיר להם לשטוף את ידיהם לפני כניסתם לבית. ובימינו החששות מזיהומים הינם חששות אמתיים, וגורם המוות מספר אחד היום בבתי החולים הוא זיהומים, ובכל מחלקה ומחלקה בבתי החולים בימינו, אפשר למצוא בכניסות למחלקות, ובכניסות לחדרי האשפוז, ואף במסדרונות – נוזלי חיטוי הקבועים בקירות.


דוגמה ב


במסכת תענית כד ע"ב נזכרה אמו של שבור המלך ושמה "איפרא הורמיז", ושם רש"י מפרש כך: "איפרא הורמיז – כך שמה; איפרא – חן יופי שדים היה לה". ולמדנו מפירושו זה שהשדות היו דוגמניות צמרת... ואיני יודע מנין לו שהיה לה "חן יופי שדים", וכי ראה שֵׁדוֹת בחייו? ובשום מקום בספרות חז"ל לא תואר יופייה של הורמיז או הושווה ליופי השדים, ונראה לי כי דמיונו הסוער והרוגש של רש"י עבד כאן שעות נוספות...


דוגמה ג


בהמשך סופר שם על הורמיז, שאמרה לבנה שבור המלך שהקב"ה שומע לתפילת היהודים, ובכל עת שהם מבקשים גשם – הקב"ה נענה להם ויורד גשם. בנה שבור המלך הקשה על אמו ואמר, אין זו חכמה גדולה לבקש גשם בחורף, שיבקשו עתה בתמוז ונראה אם ישמע לתפילתם וירד גשם. הורמיז שלחה לרבא ואמרה לו שיתפלל לגשם, רבא התפלל שירד גשם גדול, ואכן ירד. לאחר מכן בא אליו אביו בחלום, ואמר לו: האם ראוי להטריח את הקב"ה כל כך? עליך לשנות את מקומך. רבא כנראה ישן באותו לילה במקום אחר, ובבוקר ראה סימני סכינים על מיטתו.


רש"י פירש שם: "בסכיני – שרצו שדים להרגו וחתכו את מיטתו", ואיני יודע מאין הביא את השדים הללו שהרי הם לא נזכרו כלל בגמרא. זאת ועוד, אגדה זו לפי פשוטה תמוהה מאד על גבול ההגשמה, שהרי איך יעלה על הדעת שיש "טרחה" לפני הקב"ה? וכי יש דבר שקל לו לעשותו והוא אינו טורח בו, ולעומתו יש דבר שקשה לו לעשותו והוא בגדר "טרחה"? וכי יש הבדל בין קיץ לחורף לפני הקב"ה לעניין הורדת גשמים?


אלא נראה, שהמסר המרכזי העולה מן האגדה הוא, שלא להביא ראיה על מציאותו ואהבתו של הקב"ה לעם ישראל, בדרכי הטעיה והשאה, שהרי הקב"ה אינו עונה תמיד לעם-ישראל, אלא לפי מצבם ומעלתם וקרבתם לדרכי מישרים. ואם נגרום לגויים להאמין שהקב"ה שומע את תפילותינו תמיד ונביא מכך ראיה, במשתמע או במפורש, לכך שאנו העם הנבחר הרצוי והמרומם, ושיש להתייחס אלינו בכבוד ולסייע לנו בכל דרכי הסיוע – פתחנו פתח רחב לרשעי הגויים לנסות אותנו ולהתגולל עלינו ולהתנפל עלינו. וכבר לימדנו רבנו הרמב"ם במורה (ב, טז), שמי שמנסה להוכיח דבר-אמת בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל מאומה, אלא אף מחליש את אמיתת הדבר שרצה להוכיחו.



32 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!