אמונתו של רש"י בשדים – חלק י

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

י. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת פסחים – המשך


דוגמה א


במסכת פסחים קיא ע"א נאמר כך: שתי נשים אשר יושבות בפרשת דרכים, האחת בצד זה והאחרת בצד השני, ומכוונות פניהן זו לזו – ודאי בכשפים הן עוסקות. מה יעשה אם נקלע אדם לאותה פרשת דרכים? אם יש דרך אחרת – ילך בה, ואם אין דרך אחרת: אם יש עוד איש עמו – יאחזו ידיים ויעברו בפרשת הדרכים, ואם אין איש אחר עמו – יאמר כך: "אגרת אזלא אוסיא בלוסיא מתקטלא בחיק קבל". ורש"י פירש שם: "אגרא אזלת אוסייא בלוסייא – אותן שדים שאתם מתעסקות בהן, מתקטלי בחיק קבל – כבר הן הרוגים בחיצים".


וברור שזו עוד סוגיה מאותן הסוגיות אשר אין להתייחס אליהן כפשוטן, ואולי אפילו יש לדחותה כליל, שהרי כבר ראינו (לעיל, בחלק ח-1) כי אמירת "לחשים" מתוך מחשבה שהם מועילים או מזיקים היא איסור תורה שיש בו נגיעה רחבה בענייני עבודה-זרה.


זאת ועוד, לדעת רבנו כל ענייני הכישופים הם הבל מהובל, וכבר הוכחתי זאת במאמרי: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם", והאמונה באמיתתן גובלת אף היא בעבודה-זרה, שהרי איך יעלה על הדעת שיש כוח בידי בשר ודם שאינו נביא לשנות את הטבע נגד רצון הבורא יתעלה שמו? וכי יש אלוה מבלעדי אלהינו? כמו כן, האמונה בשדים היא עבודה-זרה לדעת רבנו, ואין לשום ישות בעולם יכולת להיטיב ולהרע באופן על-טבעי מבלעדי ה' יתעלה, וכבר ביררנו זאת בחלקו הראשון של המאמר.


מִסיבות אלה סוגיה זו לא נפסקה להלכה, ואינה אלא שטות מוחלטת לפי פשוטה, ולפי דעתי אינה אלא השפעת התרבות הבבלית האלילית שחדרה לתלמוד הבבלי ומילאה אותו במשלי הזיות ודמיונות וגם בשיבושים רבים. ברם, ניתן ליישב את הסוגיה הזו באופן של משל ונמשל ולומר, שכוונת מי שאמר את המאמר הזה היא, להזהיר את האדם מפני אותן הנשים הזנותיות אשר עומדות בפרשת הדרכים ומקבלות אתנן בעבור פתחיהן. ולכן נאמר בסוגיה שהנשים הללו יושבות בפרשת דרכים, וכך היה מנהג היצאניות באותם הימים וכמו שתיארה התורה את מקום עמידתה של תמר כלתו של יהודה: "וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה. [...] אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ" (בר' לח, יד-כא).


כמו כן, לא לחינם נאמר ששמה של השדה הוא "אָגְרַת", וכבר הסברנו בחלקו השישי של המאמר (דוג' א), שכוונת חכמים לרמוז לאותן הנשים שלוקחות אתנן, שהרי "אגר" בארמית הוא שכר. והכשפים שנזכרו כאן אינם כשפים במובן המאגי, אלא הכוונה לתחבולות הנשים ולתככיהן, וכמו שאמרו חז"ל באבות (ב, ז): "מרבה נשים מרבה כשפים" – וכי כל הנשים עוסקות בכשפים? אלא ברור שכשפים הם משל לצרות הנשים.


אולם, רש"י לא ידע ולא הבין, וחשב באמת כי מדובר בשדים דמיוניים, ושהכשפים מסוגלים לשנות מסדרו של עולם ומטבעו שטבע בו ה' יתעלה שמו. וסכלותו גררה וגוררת את עם-ישראל לטמטום, לבורות ולבערות. ושוב אנו רואים מדוע אסור למי שלא למד השקפות נכונות ודעות ישרות ללמוד תלמוד בכלל, ותלמוד עם פירוש רש"י בפרט.


דוגמה ב


במסכת פסחים קיא ע"ב, מובאת סוגיה ארוכה ומוזרה מאד, ובה נאמר שיש חמשה סוגי אילנות אשר הצל שלהם מזיק לאדם, כנראה מפני שהשדים שוכנים בעצים מסוימים. הסוגיה ממש עוסקת בשדים ובקמיעות כדבר מצוי ומועיל. סוגיה זו לא נפסקה להלכה כמובן, וברור שהיא השפעה חיצונית של התרבות הבבלית על עם-ישראל.


לא אעסוק כאן בסוגיה זו, וציינתי זאת רק כדוגמה נוספת מדוע אסור ללמוד תלמוד ללא השקפות ודעות ישרות. כמו כן, אין צורך לומר שרש"י פירש סוגיה זו כפשוטה, וראה בכל ענייני השדים והקמיעות למיניהם כדבר שקיים במציאות. מכל מקום, ייתכן שדברים אלה משובשים מיסודם ואין להתייחס להם כלל, אך גם ייתכן שיש בדברים הללו רמז לעובדי עבודה-זרה אשר היו מתקבצים סביב האשרות ושאר עצים שיש להם צל גדול, כדי לעבוד עבודה-זרה, והשדים שנזכרו בסוגיה הם רמז לעובדי האלילים המשולים לשדים המזיקים.


יא. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת ראש השנה


במסכת ראש השנה כח ע"א נאמר: "התוקע לשיר – יצא", כלומר מי שתקע רק כדי ליהנות מקול השופר – יצא. ברם, בסוף הסוגיה נדחה מאמר זה מן ההלכה, ולכן רבנו פוסק בהלכות שופר (ב, ד–ה), שרק אם התוקע התכוון להוציא והשומע התכוון לצאת – יצאו ידי חובתם. רש"י בפירושו שם, התייחס להלכה הדחויה הזו ואמר כך:


"התוקע לשיר – לשורר ולזמר, כך שמעתי מפי מורי הזקן, וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי: התוקע לשד – להבריח רוח רעה מעליו". ואף שלא נאמר בגמרא "התוקע לשד", רש"י החדיר שדים נוספים לגמרא, כאילו לא די בשדים שכבר חדרו לגמרא, וכנראה מרוב אהבתם של חכמי אשכנז למאגיה, שינו את הגרסה ובמקום "לשיר" החליפו "לשד".


ואגב למדנו עוד דבר על תפישתו של רש"י את השדים, שניתן לפי חוסר דעתו "לגרש" אותם באמצעות תקיעת שופר. ואולי זהו המקור לכל ההזיות האליליות שאומרים לפני תקיעת שופר כנגד כל ה"המשטינים והמקטרגים", ותקיעה בשופר כדי לגרש שדים ומזיקים הינה עבודה-זרה מובהקת, שהרי אנו נוקטים בפעולות מעשיות כדי לגרש שדים... מעבר לסכלות החמורה במחשבה שמצוות התורה נועדו לגירוש שדים או לתועלת מאגית – וזו לדעת רבנו הרמב"ם אף כפירה בתורה, כי מי שעושה את מצוות התורה לרפואה או לתועלת מאגית – הוא כופר בתורה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו), והרחבתי בעניין זה במאמרי: "מטרת המזוזה ותכליתה לדעת הרמב"ם (ביקורת רבנו הרמב"ם על רש"י)".


ואם אכן אגדה זו נתנה השראה לבעלי הדמיונות וההזיות לייסד את האמירות המוזרות לפני תקיעת שופר, יש לנו כאן דוגמה מובהקת לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן אשר מובילה לעבודת אלילים חמורה, ועוד ביום ראש השנה הקדוש והנורא.


יב. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת יומא


דוגמה א


במסכת יומא עז ע"ב נאמר: "תנא דבי מנשה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת, וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיים. מאי טעמא? אמר אביי: משום שיבתא".


רש"י פירש שם: "מדיחה את ידה – לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידיים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא". כלומר, לפי רש"י הרוח הרעה של שחרית נקראת "שיבתא", וכדי לסלק את נזקה יש ליטול ידיים. שטיינזלץ מעיר שם: "בתשובות הגאונים ובספריהם מתוארת ה'שיבתא' כמחלה שנפגעים ממנה בעיקר תינוקות וילדים צעירים, ולפי ההסברים היא מחלה הנובעת מזיהום ובפרט מזיהום מאכל על-ידי מגע בידיים בלתי נקיות".


מכל מקום, לפי רש"י נטילת ידיים של שחרית היא כדי לסלק נזק של שד דמיוני, וכבר עסקתי בהרחבה בנושא זה במאמרי: "מדוע מברכים על נטילת ידיים לאחר הנטילה?", ושם הוכחתי כי נקיטת פעולה שנועדה להרחיק נזקי שדים היא בגדר עבודה-זרה לכל דבר ועניין, ואוי ואבוי לדת משה שספר הפסיקה הנפוץ ביותר בימינו פותח את הלכותיו בעבודה-זרה.


דוגמה ב


במסכת יומא פד ע"א הובאה ברייתא בעניין כלב שוטה: "חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו מונח על ירכותיו ומהלך בצדי דרכים", ושואלים שם כיצד הפך להיות כלב שוטה: "רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו". ומוסיפה הגמרא לשאול: מה ביניהם? ומשיבים, שלדעת שמואל יש להרוג אותו דווקא על-ידי זריקת חפץ ולא במגע קרוב.


עוד נאמר שם בגמרא, שמי שמתחכך בו מסתכן, ומי שהכלב הזה נושך אותו מת. ומה יעשה האדם שכלב כזה התחכך בו? ומשיבים, שיפשוט את כל בגדיו וירוץ עירום בשוק, ואף מסופר על רב הונא בריה דרב יהושע שהתחכך בו כלב שוטה בשוק, ופשט את בגדיו ורץ, ואף נאמר שם שהוא אמר לאחר מכן: "קיימתי בעצמי 'הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ' [קה' ז, יב]".


עוד נאמר שם