אמונתו של רש"י בשדים – חלק ד

ו. שדים בפירוש רש"י לכתובים


1) "לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ" (תה' עב, ט) – רס"ג פירש שם: "לפניו יכרעו אפילו אנשי המדברות והציה", ומָרי מוסיף שם: "כי בדרך כלל נוודי המדברות אינם כבולים תחת שלטון ולפיכך אמר בהם אפילו". ברם, רש"י מפרש שם: "צִיִּים – כתות של שדים, כדמתרגם [אונקלוס:] וְצִים מִיַּד כִּתִּים – וְסִיעָן יִצטָרְחָן מֵרוֹמָאֵי [במ' כד, כד]".


ואיני יודע מדוע רש"י תולה את שֵׁדָיו בתרגום אונקלוס? שהרי מתרגום אונקלוס עולה במפורש שמדובר בגדודים שייצאו מארץ אדום. וכן נאמר בסנהדרין (קו ע"א) במפורש, שמדובר בגדודים שייצאו מאדום: "וצים מיד כתים – אמר רב: ליבין אַספַּר", ומסביר שם שטיינזלץ: "[ליבין=]ליגיון [...] היא היחידה הצבאית הגדולה בצבא רומי ואשר מנתה כשלושת אלפי איש. [...] אספר, ייתכן [...] שמקורה ביוונית [...] יחידה צבאית יוונית".


2) "אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת" (תה' עג, יט) – רס"ג פירש שם: "וייאמר עליהם איך היו לשמה כהרף עין וספו ותמו מבלהותם", ומבאר שם מָרי יוסף: "תרגם בלהות – 'דהש' [ובאיוב (יח, יא) מָרי מבאר מילה זו: "בַלָּהוֹת – 'דהשאת', הפתעות בלתי נעימות כמו בהלות"], כלומר בהלה. לעומתו, רש"י פירש: "מִן בַּלָּהוֹת – מן שדים", כלומר השדים יכריתו את הרשעים ברגע אחד. וגם בחלקו השלישי של המאמר (בנקודה 3), רש"י פירש "בלהות – שדים הבאים על האויב ומבהלין אותו", ועקביות הסכלות אינה עקביות חיובית.


3) "שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת" (תה' עו, ד) – רס"ג פירש שם: "כי שיבר שם מרשפי הקשתות", וביאר מָרי שם: "תרגם רשפי 'להיב' – להבות, והכוונה על החצים אשר ראשיהם דומים ללהב הסכין". ורש"י פירש שם: "שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת – של סנחריב ואוכלוסיו; [...] ורשפי קשת – לשון 'וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף' [דב' לב, כד] [...], 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' [איוב ה, ז] [...], וכן ובני רשף בני עפיפה הם שדים יגביהו לעוף, אף זה לשון חצים המעופפים כענין שנאמר: ומחץ יעוף יומם, שמה שבר רשפי קשת חצים שהקשת מעופף, וכל המזמור הזה מדבר במפלת סנחריב".


רש"י מסביר כי "רִשְׁפֵי קָשֶׁת" הם החיצים המעופפים, והקב"ה שיבר בירושלים את חיצי סנחריב. פירוש זה דומה לפירוש רס"ג, אך רש"י הוסיף דימוי שהחצים מעופפים כמו השדים אשר מגביהים לעוף. ולעיל בחלקו השני של המאמר (בנקודה 7), רש"י אומר: "וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – השדים נלחמו בהם [בעם ישראל], שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' [איוב ה, ז], והם שדים". ולפי רש"י השדים אינם מבחינים בין טוב לרע ונלחמים בכל הנקרה בדרכם, כי לעיל ראינו שהם נלחמים באויבי ישראל וכאן בעם-ישראל.


4) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲו‍ֹנָם" (תה' פט, לג) – רש"י פירש שם: "כך אמר לו נתן הנביא על שלמה: 'אֲשֶר בְהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִיו בְשֵבֶט אֲנָשִים' [ש"ב ז, יד] – זה רזון בן אלידע שעמד לשטן לו, 'וּבְנִגְעֵי בְנֵי אָדָם' [שם] – זה אשמדאי שהשדים בני אדם הראשון היו". וכבר ביארתי בהרחבה עניין זה בראש חלקו השלישי של מאמרי זה.


5) "לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם" (תה' צא, ה) – רש"י פירש שם: "לֹא תִירָא – אם תבטח בו [=בה' יתעלה]; מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם – שד המעופף כחץ". המקור להזייתו זו הוא באגדה שמובאת במדרש, והנה אגדה זו כפי שהיא מופיעה במדרש תנחומא (נשא, סימן כז): "אמר רבי ברכיה הכהן: יש מזיק שהוא פורח כעוף, וקושט [=ומפלֵּח] כחץ".


רש"י הבין אגדה זו כפשוטה ולכן פירש שהחץ האמור בתהלים הוא שד מעופף. ויש כל כך הרבה מזיקים בעולם שניתן לתלות בהם אגדה זו ולבארה על דרך המשל, והמזיק הגדול ביותר הוא אולי הפרשן ההוזה המפורסם בחכמתו כביכול, אשר מתעה את עם-ישראל אחר ההבל וההזיות – שדבריו פורחין כעוף, כלומר מופצים בכל בית ופינה כדברי אלהים חיים, והזיותיו האליליות הנחלות מפלחות ומבתרות את הדעת ומכלות כל חלקה טובה.


6) "מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (שם צא, ו) – רש"י פירש שם: "מִדֶּבֶר, וּמִקֶּטֶב – שמות שדים הם, זה מזיק בלילה וזה מזיק בצהרים". וכי יעלה על הדעת להבין שֶׁדֶּבֶר לפי הפשט הוא שם של שד?! וכבר ביארנו את ענייני השדים הללו בחלקו השני של המאמר (בנקודה 7), וכאן נוסיף התייחסות להמשך האגדה שהחלנו בה בנקודה הקודמת:


"מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם – זה קטב מרירי, שכל מי שרואה אותו אין לו חיים בעולם בין אדם בין בהמה ובין חיה, כיצד עשוי? ראשו דומה לעגל, וקרן אחת יוצאה מתוך מצחו, והוא שולט משבעה-עשר בתמוז עד תשעה-באב, לפיכך כתיב: מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם".


ואיני יודע כיצד ניתן להבין לפי הפשט שיש שד ששולט בזמנים מסוימים? וכי עזב ה' יתעלה את הארץ, והפקיר אותה בשלושת השבועות לשד שראשו דומה לעגל? והלא יִרְאָה ממזיק דמיוני כזה היא עבודה-זרה לכל דבר ועניין, ויש להיזהר מאד באגדות ומן הסוברים שהן כפשוטן עוד יותר, וכפי שביארתי במאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם".


7) "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ" (תה' צא, ז) – רס"ג פירש שם: "לֹא יִגָּשׁ – לא יגשון", כלומר הפחד, החץ, הדבר, והקטב (=המוות) שנזכרו בפסוקים הקודמים שם, כל אלה לא יהיו מנת חלקו של הבוטח בה' יתעלה. רש"י לעומת זאת פירש: "מִצִּדְּךָ – משמאלך יחנו אלף שדים ואליך לא יגשו להזיק". מדהים לראות כיצד פסוק פשוט מעוקם ומעוקש לכיווני עבודה-זרה, ולאחר בקשת הסליחה מן החמורים צריך להיות חמור גרם כדי לעוות פסוק פשוט כזה להזיה אלילית. כמו כן, יש "להשלים" לפי דמיונו את פירוש המשך הפסוק: "וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" – אלף שדים יחנו משמאלך, ורבבה של שדים יחנו מימינך, ופירושו לוקה בהיפר-אינפלציה של שדים.


8) "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם" (איוב ג, ה) – רס"ג פירש כך: "וימלאו מקומו [את מקום האור] החושך והצלמוות [=האפלה], ותשכון עליו עננה ויארעו בו כמו החום הלוהט של היום". רס"ג פירש אפוא "כִּמְרִירֵי יוֹם" – החום הלוהט של היום. רש"י לעומתו פירש: "כִּמְרִירֵי יוֹם – שדים המושלים בצהרים, כמו קטב מרירי והוא מושל בצהרים שנאמר ומקטב ישוד צהרים", וכבר התייחסנו לעיל לקטב המרירי (בנקודה 6).


9) "סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו" (איוב יח, יא) – רס"ג פירש שם: "מכל סביביו יארעוהו הבהלות עד שיפיצוהו על רגליו". רש"י לעומת זאת פירש שם: "בַלָּהוֹת – שדים; וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו – יחבטוהו [השדים] על הארץ", וכיצד למד שלשון "וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו" הוא לשון חבטה על הארץ? וכבר ביארנו לעיל בנקודה 2 את המלה "בַלָּהוֹת".


10) "יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת" (איוב יח, יד) – רס"ג פירש שם מלשון כיליון: "וְתַצְעִדֵהוּ – ויצעידהו אל שר הכיליון", ומוסיף שם מָרי ואומר: "כלומר מבטחו והדבר שהיה משענו ומסמכו נהפך לו לרועץ [...]. ומלך כינוי למקור הרע כדרך שאומרים: שׂרא דעניותא".


רש"י לעומת זאת פירש כך: "יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ – מאשתו; מִבְטַחוֹ – שהיא בטוחה בו, מִבְטַחוֹ – מבטחת שלו שהיא בוטחת עליו; וְתַצְעִדֵהוּ – והיא תצעידהו ותשלחהו מעליה לקבר מלך השדים". רש"י מתאר אדם שהתנתק מאשתו שהייתה בוטחת בו, והיא כנקמה אכזרית על כך שהתנתק ממנה, תצעידהו לקבר מלך השדים. מדבריו עולה שיש לשדים בתי קברות, וכנראה מי שמשולח לקברים הללו חלה עליו פורענות קשה ונוראה. ואם לא אמר שהשדים חיים וקיימים מעופפים ומזיקים, ואם לא היה מצהיר במפורש שפירושו הוא על דרך הפשט, אולי היה מקום להבין את דבריו בדרך משל.


11) "כִּי יַחְדָּו בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת כִּי יַכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת" (איוב כד, יז) – רס"ג פירש שם: "והם [הרשעים שנזכרו שם] הבקרים אצלם כצלמוות, כך הכירו את הנזקים והצלמוות", ובפירושו הארוך הוסיף שם: "וסיפר כי הלילה והיום אצלם שווין, רוצחים וגונבים ומרשיעים בהם יחד", נמצא שרשעותם הגדולה ביום ובלילה לימדה אותם היטב להזיק ולרצוח.


רש"י לעומת זאת פירש שם כך: "כִּי יַחְדָּו בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת – שביום היו נסגרים [הרשעים] ובלילה היו הולכים למחתרתם [להזיק לזולתם] ולא היו יראים מן המזיקים [=השדים] כלל; כִּי יַכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת – מכיר היה כל אחד [מאותם הרשעים את] השדים המבהילים ולא היה ירא מהם". ואיך יעלה על הדעת שדווקא הרשעים הארורים מחוסנים מפני השדים? והלא לעיל אמר (בנקודה 7) שרק הצדיקים הבוטחים בה' יתעלה מחוסנים מפני השדים: "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ" – השופט כל הארץ לא יעשה משפט?


12) "תַּשִּׂיגֵהוּ כַמַּיִם בַּלָּהוֹת לַיְלָה גְּנָבַתּוּ סוּפָה" (איוב כז, כ) – רס"ג פירש שם: "וישיגוהו הבלהות [=הנזקים והכיליון] במהירות כמים, וכאילו רוח סערה לקחתו בלילה". רש"י לעומת זאת פירש שם: "בַּלָּהוֹת – שדים; גְּנָבַתּוּ סוּפָה – ותשליכהו לדראונים". כלומר, לפי פירושו השדים ישיגו אותו במהירות כמהירות המים, והסופה תשליך אותו לדיראון. ורש"י לא ידע ולא הבין כי דיראון אינו שם מקום אלא שם עצם מופשט, ומשמעו: בושה, כלימה וביזיון – "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר" (יש' סו, כד).


13) "הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת תִּרְדֹּף כָּרוּחַ נְדִבָתִי וּכְעָב עָבְרָה יְשֻׁעָתִי" (איוב ל, טו) – רס"ג פירש שם: "ככה התהפכו עלי הבלהות [=הנזקים], וכבר נרדפו כרוח כל נדבותי [=זכויותיי] ועברה כענן ישועתי". רש"י לעומת זאת פירש שם: "הָהְפַּךְ עָלַי – נהפך עלי; בַּלָּהוֹת – שדים; תִּרְדֹּף כָּרוּחַ – רעה; את נְדִבָתִי – רוח נדיבה שהיה שורה עלי מתחלה". לפי רש"י השדים סובבים אותו, ורוח רעה רודפת את הרוח הטובה שהייתה שורה עליו מתחילה.


14) "תִּשָּׂאֵנִי אֶל רוּחַ תַּרְכִּיבֵנִי וּתְמֹגְגֵנִי תּוּשִׁיָּה" (איוב ל, כב) – רס"ג תרגם שם: "ואז תשאני ועל הרוח תרכיבני ותטרפני בתושיה", ומָרי הוסיף וביאר: "כלומר שהוא מייסרו בתושיה שאינו מאבדו ומכלהו בייסוריו", נמצא שהרוח שנזכרה הם הייסורים אשר באים על האדם. רש"י לעומת זאת פירש: "תִּשָּׂאֵנִי אֶל רוּחַ – שדים", כלומר לפי רש"י הקב"ה מזמן לאדם שדים שייסרו אותו, והמשך פירושו לא ברור לכן לא הבאתיו.


15) "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו" (רות ג, ח) – רס"ג תרגם שם "וַיִּלָּפֵת" – ויפן, כלומר הפנה את עצמו ממנה מבושה ויראת שמים. רש"י לעומת זאת פירש שם: "וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ – כסבור שד הוא ובקש לזעוק, והיא אחזתו ולפפתו בזרועותיה; וַיִּלָּפֵת – ואחז כמו 'וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן' [שו' טז, כט]; והנה אשה – נתן ידו על ראשה והכיר שהיא אשה". כלומר, לפי רש"י בועז חשב שרות היא שד וביקש לזעוק, היא לפתה אותו בזרועותיה, והוא מצדו נתן את ידו על ראשה והכיר שהיא אשה ולא שד.


יסוד פירושו של רש"י במדרש תנחומא (בא, סימן טז):


"וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וגו', שעמד לעסוק בתורה. וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת – בא לצעוק מיד אחזה בו, ואין הלשון הזה אלא לשון תפיסה, שנאמר 'וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן'. מהו וַיֶּחֱרַד? סבר שמא רוח הוא או מזיק, נתן ידו על ראשה ומצאה אשה, כי השדים אין להם שיער".


כידוע, רש"י תפש את אגדות חז"ל כפשוטן וראה בהן תורה מסיני, אות באות מפי הגבורה, ולכן לא הרגיש שום זרות לפרש את פשט הפסוק לפי מדרש זה. ואין מדרש זה מתאר אלא את המתרחש מבעד לעיניו של מחבר המדרש. מכל מקום סיפור זה תמוה מאד, כי מעבר לשדים שנזכרו שם שהם עבודת אלילים, וייחוס אמונה בהבל לבועז, יש שם עוד כמה קשיים: איך יעלה על הדעת שרות לפתה את בועז בזרועותיה? וכי היא הייתה אשה חצופה ועזת פנים? ואם בועז חשב שהיא שד, כיצד העז לתת את ידו על ראשה? וכי לא חשש שהשד יקטע את ידו או לכל הפחות את אצבעותיו?


והחמור ביותר, מדרש זה מתעלם מהעיקר, כאשר ראה בועז את רות הוא נחרד מאד כי חשש מיצרו אשר תקפו בראותו אשה צעירה ויפה שוכבת לרגליו באמצע הלילה והם לבדם! ברם, בועז הצליח להתגבר על יצרו, ולא נגע בה עד אשר נשאהּ לאשה בחופה וקידושין. ומדרש משובש זה מטשטש מאד את גבורתו של בועז, ואף מציג אותו כפחדן כסכל, כפחדן – שחושש מן השדים ולא מה' יתעלה, וכסכל – שנתן את ידו על ראש השד לבדוק אם שד הוא.


ויתרה מזאת, לפי מדרש זה רות ובועז התחבקו והתגפפו בטרם חופה וקידושין, וזה נגד פשט הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו", כלומר גם לאחר שנחרד מאד, עדיין רות הייתה רק שוכבת למרגלותיו ולא נגעו זה בזה. ברור אפוא שמדרש זה משובש מיסודו, ויש להרחיקו לחלוטין מן הפשט, ואף לדחותו כליל לפי דעתי.


16) "רְאֵה ה' כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי, מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת" (איכה א, כ) – רס"ג תרגם שם כך: "בַּבַּיִת כַּמָּוֶת – והיה בפנים כמוות", ומָרי ביאר שם: "מרוב הצרות היו בעיניהם חללי חרב כאילו מתו באופן טבעי". רש"י לעומת זאת פירש שם: "בַּבַּיִת כַּמָּוֶת – בתוך הבית הייתה אימת שדים ומזיקים ומלאכי מות, ומחוץ חרב האויב משכלת". אימת השדים מבפנים והאויב מבחוץ, וכל המתיירא מן השדים עובד אלילים, מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, יתעלה ויתרומם מכל הבלי שר"י.


"יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲו‍ֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ" (איוב כ, כז) – ותרגם שם רס"ג: "לפיכך יגלו אנשי השמים [=המלאכים] עוונו, ואנשי הארץ יתקוממו נגדו", ועוד יקומו רבים ויתקוממו נגד פירושי רש"י, ויהודי תימן הכירו היטב פסוק זה ולכן היו מסתפקים באמירת "יְגַלּוּ"...



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!