אי זה הוא דורש אל המתים?

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).

במאמר שעוסק בעניין פולחן הקברים ('לא יפנה אדם לבקר הקברות') למדנו, שמתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה ואסור לקרוא בו קרית-שמע או להתפלל בו או לומר בו דברי-תורה, הואיל ויש איסור לעסוק בדברי קדושה במקומות של טומאה וטינוף. עוד למדנו, שאסור לבקר בבית-הקברות למעט למטרות מוגדרות ומצומצמות מאד-מאד, כי תורת-משה היא תורת-חיים אשר מטרתה להחיות את נפש האדם, להבריאהּ ולשׂמחהּ. לפיכך, נאסר עלינו לבקר בבתי-הקברות ולהתעסק במתים כדי שלא לעורר יגון ועצבוּת שיַקשו עלינו לחיות חיים תקינים ומאושרים. מאמר זה עוסק באיסור החמור שיש בדרישה אל המתים, וראוי לייחד לו מאמר נפרד מכיוון שהוא נוגע בציר המרכזי של תורת משה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה.

"הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ [...] אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (ישעיה סה, ד).

***

נחל אפוא בדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לח), וכֹה דבריו:

"והמצוה השמונה ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים, שמי שעושה כך ולובש כך יבואֵהו המת בשנתו ויגיד לו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]. ובגמרא סנהדרין [סה ע"ב]: דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית-הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, והעובר על לאו זה חייב מלקות".

כלומר, כל המבקש ליצור קשר עם המתים בכל אופן שיהיה, כגון המבצעים סיאנסים למיניהם, כל אלה עוברים על לאו מן התורה, ועתה נעבור לפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יז):

"אי זה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית-הקברות כדי שיבוא המת בחלום ויודיעוֹ מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו [כלומר, כדי שהמת ישיב לו על שאלותיו]. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה וישנים לבדם, כדי שיבוא מת פלוני בחלום ויספר עמו. כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעוֹ [דהיינו יגלה לו נסתרות ועתידות] – לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח]".

ועוון זה של דרישת המתים חמור מאד-מאד אף שאין בו סקילה, מפני שהתורה קראה לו בשם: "תועבה". וכאמור, בספר-המצוות אומר רבנו על דורשי המתים: "כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים", ואלו הרשעים שבחייהם קרויין מתים.

קושיה ממסכת תענית

בתלמוד הבבלי מסכת תענית (טז ע"א) נאמרו דברים אשר לכאורה מנוגדים לצו ה' יתעלה שלא לדרוש אל המתים, והנה הדברים המובאים שם: "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה ר' לוי ור' חמא בר חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו רחמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו קברי גויים". ובסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי (תענית ב, א) נאמר כך: "אמר ר' לוי: ולמה יוצאין בין הקברות? לומר: חָשְׁבֵינוּ [=ראה אותנו] כאילו מתים לפניך". נמצא, שבירושלמי כלל לא נזכרה סברת ר' חמא בר חנינא! כיצד אפוא יש להבין את סברתו של ר' חמא בר חנינא שבתלמוד הבבלי? וכי יעלה על הדעת שכוונתו היא לכך שיוצאים לבית הקברות כדי לדרוש מן המתים שיבקשו עלינו רחמים? ויתרה אף מזאת! בפנייה האמורה בבבלי כלל לא מדובר בדרישה אל המתים שמטרתה ידיעת הנסתרות וכיו"ב שעונשה מלקות, אלא מדובר לכאורה בדרישת מינות שמטרתה בקשת תועלת במצבינו בעולם-הזה!

וכֹה דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות תורתנו, בעניין האחרון:

"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".

והנה לפניכם גם כמה פסוקים מדברי התורה והנביאים, אשר מורים שאין לפנות למאומה זולת אל אמת, שאין עוד מלבדו ואין כיוצא בו, והנה הפסוקים לפניכם: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט), "אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא); "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב). וזה מן המפורסמות שאין צריך להאריך בו.

ואם יעלה על הדעת שמותר לפנות אל המתים כדי שישמשו מליצי יושר בינינו לבין בורא-עולם, הרי שמותר לפנות גם אל המלאכים והשמש והירח והכוכבים כדי שיליצו טוב בעדנו, ובקיצור, לזנוח לחלוטין את עבודת ה' יתעלה ולמצוא לנו אלוה מתווך... והדבר לא יעלה על הדעת! לפיכך, מן ההכרח לבאר, כי ר' חמא סבר שיש תועלת בטיפוח ההשקפה שהמתים יודעים את מצבנו. כלומר, חלילה מלסבור שכוונתו של ר' חמא הייתה שיפנו אל המתים, ובדבריו כלל לא נזכר שיש לפנות אל המתים, שהרי נאמר לעיל: "למה יוצאין לבית הקברות? [...] [ר' חמא] אמר: כדי שיבקשו עלינו רחמים", והיכן נזכר בדבריו שיש לפנות אל המתים? אלא, כוונתו הייתה שבני האדם יפנו אך ורק לה' יתעלה, אך הוא גם ביקש לטפח בקרבם את ההשקפה שהמתים יודעים את מצבם הקשה של צאצאיהם-החיים. כל שנותר לנו להבין הוא: מדוע?

ובכן, ר' חמא סבר, שידיעת החיים שהמתים מודעים למצבם הקשה עלולה לעורר את החיים לתשובה, שמא האדם, שנדמה לו שאבותיו יודעים ומתבוננים במעשיו, עשוי להתעורר לדרכי יושר. כלומר, ר' חמא סבר שהשקפה זו עשויה לעורר את הקשר הרגשי בקרב בני האדם לאבותיהם ולזקניהם, להזכיר לבני האדם את מעשיהם הטובים ולעוררם ללכת בדרכיהם. ברם, לדעת רבנו ולדעת חכמי הירושלמי, לא רק שדעה זו דחויה, אין לה מקום כלל הואיל והיא טומנת בחובה סכנה ברורה ומיידית – מפני שההשקפה שהמתים יודעים, הינה כפסע מן ההזיה שראוי לפנות אל המתים ולהפוך אותם למליצים ולמתווכים בינינו לבין בורא-עולם.

והמציאות הוכיחה את צדקת דרכם של רבנו וחכמי הירושלמי, שהרי רבים-רבים הם מקרב הטמאים הוזי ההזיות אשר מוכיחים מתירוצו של ר' חמא – שיש מצוה לפנות אל המתים.

זאת ועוד! הואיל ומדובר בחכמי ארץ-ישראל: ר' לוי ור' חמא, גרסת הירושלמי, דהיינו התלמוד הארץ-ישראלי, היא הנאמנה יותר בעניינם. לפיכך, כלל לא אתפלא אם המינים האירופים שלחו את ידם בתלמוד הבבלי, וזייפו אותו כמנהגם כדי שיתאים להזיותיהם. ועל זיופי המינים הארורים אשר השחיתו את ספרות חז"ל, תוכלו ללמוד במאמר: "מסכת סופרי המינים".

סוף דבר

אצרף למאמר זה את דברי ויטאל הסכל והנבל (שער הייחודים ד, ד):

"נבאר עניין ההִשתטחות על קברי הצדיקים הנזכר ב[ספר-האופל] פרשת אחרי-מות [...] אם כן, כאשר האדם התחתון מייחד יחוד העליון כראוי וכו', ויכוון גם כן לדבק נר"ן [=להתדבק בנשמה רוח ונפש] של הצדיק ההוא [=המת], ואז בלי ספק נדבק נפשו בנפשו ורוחו ברוחו [...] ואז ישיג האדם השגה עצומה עד להפליא [...] וכן תלוי בחסידות האדם ובמעשיו: כפי גודל חסידותו כן תגדל השגתו והִתדבקותו [...] וכאשר תשתטח על קברו, תכוון כי על-ידי השתטחותך עליו בפישוט ידיים ורגליים [...] ואז על-ידי התפשטות נפשו בעצמות, יהיו כאילו הם בחייהם, ואז יוכל לדבר עמך כל אשר תשאל ותחפוץ [...] ובהיותך משתטח עליו [על קבר המת] בכוונה הנ"ל, תייחד הייחוד שתרצה ואז יתפשט נפשו בעצמותיו לפי שעה ויגיד לך תעלומות חכמה, וגם אפשר שיתדבק ויתעבֵּר בך תמיד להועילך ולסייעך בתורה ובמצוות".

מדברי ויטאל עולה, שעל-ידי פעולת ההִשתטחות "בפישוט ידיים ורגליים" על קבר המת, האדם יכול לדבר עם המת ולקבל ממנו ידיעות בעניינֵי הנסתרות, ואף יותר מכך: ישנה אפילו אפשרות מאגית-פגאנית שהמת יתעבֵּר באדם לסייעוֹ בעבודת ה', ולדעתי זה כבר בגדר כישוף שחייבים עליו סקילה – שהרי פעולת ההִשתטחות מורידה לאדם שפע ופועלת נפלאות בעצמותו!

ואחתום בדברי ידידי ור' נאור טויטו, מתוך מאמרו: "ודורש אל המתים", וכֹה דבריו:

"נמצא אפוא, שכאשר מאן דהוא יטען: 'איך אתה מעז לומר שקבלת הזוהר היא המצאה חדשה ומאוחרת והרי חז"ל חתומים עליה?'; נשיב לו: 'מי העיד שאֵלו חז"ל באמת?', והוא יענה: 'האר"י הקדוש', ואז נשיבוֹ: 'ומי העיד שהאר"י היה קדוש?', ועל כך יענה בוודאי: 'המהרח"ו', ואז ראוי לחתום לו בתשובה הבאה: 'לך ותתהה על קנקנו של חיים ויטאל ותבין את הכל'".

אי זה הוא דורש אל המתים.pdf

הורידו את PDF • 148KB