[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עג, מנחם-אב תש"ם, עמ' 2–3].
ביום חמישי כז בתמוז שנה זו (11.7.80) נחתם בשעה טובה ומוצלחת הסכם-שכר-קיבוצי בין ההסתדרות לבין המעסיקים הממלכתיים והציבוריים. הסכם זה ערוך במתכונת ההסכם בין ההסתדרות לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שעיקרו תשלום שתי תוספות שכר בשיעור 7.5% – הראשונה באפריל, והשנייה במחצית השנייה של השנה. כן התחייבה נציבות שירות המדינה לעדכן את מדרגות-המס ארבע פעמים בשנה בשיעור של 100%.
לכאורה, הסכם טוב לשכירים – במיוחד במה שנוגע לעדכון מדרגות המס – דבר שמקבל משמעות מיוחדת בימים אלה של אינפלציה דוהרת. ברם, אם נתרגם את ההסכם לשפת היום-יום של השכיר הממוצע ושל זה שמתחת לממוצע, נבין עד כמה שההטבות כמעט ואינן מטיבות למיעוטי היכולת שבין המועסקים.
דוגמה א: מי שבחודש יוני קיבל 9,179 ל"י נטו יקבל בחודש יולי 11,181 ל"י נטו.
דוגמה ב: אם ביוני קיבל השכיר 28,879 ל"י נטו ביולי יקבל 39,181 נטו, תוספת של יותר מ-10,000 ל"י נקי ממס. אולם, מי שמשכורתם ביוני הייתה 12,929 ל"י נטו ביולי יקבלו 14,487 ל"י, תוספת של 1953 ל"י בלבד.
מי שיטען ששינויים אלו מוצדקים, הואיל והתוספות הן שוות ביחס לגודל המשכורת מַשְׁלֶה את עצמו או מנסה להטעות את הזולת, זאת משום שאם בעל ההכנסה הגבוהה צריך 5,000 ל"י נוספות כדי "לעבור את החודש", הרי שזה שהכנסתו נמוכה אינו צריך פחות מסכום זה? והוא אף זקוק ליותר, רק כדי לשמור על אותה רמת חיים שחי בה ותהיה נמוכה כפי שתהיה. זאת ועוד, יותר משבועיים ימים לפני ששכיר כלשהו יקבל את התוספת במשכורת יולי, באה הממשלה והעלתה את מחיר הלחם ב-116 אחוזים. במלים אחרות, את ה-2000 ל"י בערך שיקבל בעל ההכנסה הנמוכה במשכורת יולי הוא ייאלץ להוציא במלואה על הלחם בלבד!
לא יהיה מוצדק ואף לא נכון להאשים בכל זה רק את ממשל הליכוד הימני, כביכול. לאורך כל הדרך ובכל שלבי המשא והמתן על הסכם השכר החודשי, ההסתדרות – הארגון הפועלי הסוציאליסטי כביכול, היה שותף מלא, והיא-היא שברכה על ההסכם ועל השינויים. ואם צריכים הוכחה נוספת לחוסר רגישותה של הסתדרות העובדים הכללית למצבו של ציבור-העובדים מעוטי ההכנסה, מספיק לקורא להסתכל במדרגות המס האחיד, שארגון זה גובה מחבריו, אז יִוָּכַח לדעת, כי תקרת המס האחיד בימים טרופים אלה נשארה עומדת על שכר חודשי של 23,000 ל"י. הוי אומר, שזה שמקבל שכר העולה על סכום זה משלם להסתדרות כמס אחיד בדיוק את אותו הסכום שמשלם אדם ששכרו אינו עולה על אותו סכום.
***
תכליתם של דברים אלה – ושל תופעות דומות רבות שאין כאן המקום להזכירם – ידועה היטב לכלכלנים ולסוציולוגים למיניהם: העשירים ממשיכים להתעשר, בעת שמצבם הכלכלי של מעוטי היכולת ממשיך להחמיר.
וכל זה נעשה על-ידי נציגי ההסתדרות שחובתם הלאומית והארגונית להגן על השכבות המקופחות והיצרניות, ששכרן מתמעט, הולך ונשחק בטחנות האינפלציה.
אחת הסיבות העיקריות לתופעה חמורה זו היא, שמי שמחליט את ההחלטות הוא בדרך כלל זה שיושב למעלה – דהיינו זה שבדרך הטבע נחשב לבעל ההכנסה הגבוהה. וסוג אנשים זה מטבע הדברים דואג לעצמו יותר מאשר לבעל ההכנסה הנמוכה. בישראל המצב חמור במיוחד מנקודת ראו זו, והנהגת המדינה והחברה שוקדת שלא לפגוע בבעלי היכולת, מחשש שהם יחליטו ש"אי אפשר עוד", יארזו את חפציהם וירדו מן הארץ. גורם נוסף – העלייה והצורך להציע לעולם תמריץ מספיק כדי שיעלו – ובמקרה של עולי ברית-המועצות כדי שלא יִשְׁרוּ.
אולם, כל זה לא היה גורם מכריע נגד מעוטי היכולת אילו היה להם מי שייצגם וידבר בשמם ובשם העניינים החיוניים להם. לצערנו, במצב הקיים אין להמונים אלה כל ייצוג אמיתי-אותנטי – לא בכנסת, לא בממשלה, לא בהסתדרות ולא במה שנקרא "המוסדות הלאומיים" כמו הסוכנות היהודית והארגונים הציוניים למיניהם. קומץ האנשים הנמצאים בממשלה, בכנסת ובהסתדרות, שהם מבני יהדות-המזרח ושהיו צריכים לייצג את השכבות הנמוכות, אינם יעילים לחלוטין לשמש כדובריהם של המקופחים.
חברי הכנסת המזרחיים שנבחרו ברשימות כמו הליכוד והמערך, הבוסים הפוליטיים שלהם כופים עליהם סייגים למיניהם, והם פשוט אינם חופשיים לבטא את אשר עם לבם, אפילו אם הם היו חיים את חיי בוחריהם וחשים ומרגישים בסבלותם...
כאמור, מה שנאמר בהקשר לממשלה ולכנסת כוחו יפה גם בהקשר להסתדרות, לסוכנות היהודית ולשאר מוסדות שאין בהם ייצוג ממשי והולם מן השכבות האלה, שכמעט כולן בני יהדות המזרח. בטורים אלו הזהרנו וחזרנו והזהרנו מן הסכנות החברתיות-העדתיות-המדיניות העלולות לנבוע ממצב חברתי לא טבעי זה. אנו מודאגים מסכנת הניכור, מהפילוג העדתי, מרגש הזרות התרבותי שמצב עניינים זה עלול להביא, אך הממסד נשאר שאנן, וממשיך לחיות בהרגשה, שדבר אינו משתנה ושהמקופחים ימשיכו לשתוק.
אין זאת אלא אשליה מסוכנת, ומה שראינו בתחילת שנות השבעים תופעות מתופעות שונות – הפנתרים השחורים וההפגנות האלימות – אינו אלא קצהו של הקרחון. אילו היה הממסד על כל גווניו, יודע לקרוא את הכתובת על הקיר, היינו כיום עדים לשינויים דרסטיים בגישתן של המפלגות והמוסדות הממלכתיים. במה דברים אמורים? הם אינם מתייחסים לתופעה החברתית הכלכלית והתרבותית שאת עיקרה ראינו במאי 1977, עת החליט רוב גדול של בוחרים מבני יהדות המזרח לבחור בליכוד. כל מי שעיניו בראשו וליבו עמו צריך להיות ברור לו שבבחירות של 1977, הציבור המזרחי בישראל נתן ביטוי ברור לאי-שביעות רצונו מהממסד החברתי-מדיני שהיה מיוצג על-ידי "המפלגות הפועליות", שהתלכדו ברשימת המערך. ומה שקרה במאי 1977 אפשר ואף מוצדק לראותו בראש ובראשונה כמהפך חברתי-כלכלי. אנו בטוחים שמה שהבוחר המזרחי רצה בבחירות היה לא פחות מאשר להכריז על מרד נגד הממסד של המערך. הטעות הגדולה שלו (של הבוחר המזרחי) הייתה אי-יכולתו להבחין, שגם הליכוד הוא חלק בלתי נפרד מהממסד הציוני המזרח-אירופי ששלט וממשיך לשלוט במדינה ובענייניה החיוניים. ממסד זה הוא-הוא שהביא למצב העניינים, שנפער בו הפער הכלכלי-החברתי-העדתי בין המזרחים לאשכנזים. ולמרות האירוניה שבדבר, ממסד זה הוא-הוא שאומר עכשיו שהדברים אינם פשוטים כלל וכלל, שהפער הכלכלי-חברתי לא ייעלם במשך שנים ואף לא בעשרות שנים, אלא עניין לדורות. במלים אחרות: גם רצחת וגם ירשת!
אין אנו מקלים ראש בכובד הבעיה, אף-על-פי שאנחנו יודעים מי גרם ליצירתה ואיך ומדוע. ברם, אין אנו מיואשים ואף לא פסימיים במיוחד. הבוחר הישראלי – אפילו בשיטת הבחירות הקיימת, האומרת דרשני מבחינת האופי הדמוקרטי שלה – אפילו בשיטה זו הוכיח בוחר זה שהוא מסוגל להביא למהפך. אם בשנת 1977 נעשתה טעות וחלק מן הממסד הוחלף באחר מאותו ממסד, אין זה בהכרח שהבוחר יחזור על אותה שגיאה גם בבחירות הבאות עלינו לטובה. רוצים אנו לומר, שאין זו גזרה מן השמים, שקיימים רק שני גופים פוליטיים, שהבוחר חייב לבחור ביניהם – ליכוד או מערך [ובימינו: ימין או שמאל]. לפי מצב העניינים, כפי שאנו רואים אותו היום, קיימים סיכויים לא מבוטלים, שבבחירות הבאות תקום סוף-סוף תנועה מדינית-חברתית אותנטית, שתשכיל לבטא את מאווייהם ודרישותיהם המוצדקות של מעוטי היכולת ובעלי ההכנסות הנמוכות, שסבלו במשך למעלה משלושים שנה מממשל עדתי שוביניסטי מובהק, הטוען שהוא כלל-לאומי וכלל-יהודי.