עצמאות פוליטית – ערובה לשוויון חברתי

[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עג, מנחם-אב תש"ם, עמ' 2–3].


ביום חמישי כז בתמוז שנה זו (11.7.80) נחתם בשעה טובה ומוצלחת הסכם-שכר-קיבוצי בין ההסתדרות לבין המעסיקים הממלכתיים והציבוריים. הסכם זה ערוך במתכונת ההסכם בין ההסתדרות לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שעיקרו תשלום שתי תוספות שכר בשיעור 7.5% – הראשונה באפריל, והשנייה במחצית השנייה של השנה. כן התחייבה נציבות שירות המדינה לעדכן את מדרגות-המס ארבע פעמים בשנה בשיעור של 100%.


לכאורה, הסכם טוב לשכירים – במיוחד במה שנוגע לעדכון מדרגות המס – דבר שמקבל משמעות מיוחדת בימים אלה של אינפלציה דוהרת. ברם, אם נתרגם את ההסכם לשפת היום-יום של השכיר הממוצע ושל זה שמתחת לממוצע, נבין עד כמה שההטבות כמעט ואינן מטיבות למיעוטי היכולת שבין המועסקים.


דוגמה א: מי שבחודש יוני קיבל 9,179 ל"י נטו יקבל בחודש יולי 11,181 ל"י נטו.


דוגמה ב: אם ביוני קיבל השכיר 28,879 ל"י נטו ביולי יקבל 39,181 נטו, תוספת של יותר מ-10,000 ל"י נקי ממס. אולם, מי שמשכורתם ביוני הייתה 12,929 ל"י נטו ביולי יקבלו 14,487 ל"י, תוספת של 1953 ל"י בלבד.


מי שיטען ששינויים אלו מוצדקים, הואיל והתוספות הן שוות ביחס לגודל המשכורת מַשְׁלֶה את עצמו או מנסה להטעות את הזולת, זאת משום שאם בעל ההכנסה הגבוהה צריך 5,000 ל"י נוספות כדי "לעבור את החודש", הרי שזה שהכנסתו נמוכה אינו צריך פחות מסכום זה? והוא אף זקוק ליותר, רק כדי לשמור על אותה רמת חיים שחי בה ותהיה נמוכה כפי שתהיה. זאת ועוד, יותר משבועיים ימים לפני ששכיר כלשהו יקבל את התוספת במשכורת יולי, באה הממשלה והעלתה את מחיר הלחם ב-116 אחוזים. במלים אחרות, את ה-2000 ל"י בערך שיקבל בעל ההכנסה הנמוכה במשכורת יולי הוא ייאלץ להוציא במלואה על הלחם בלבד!


לא יהיה מוצדק ואף לא נכון להאשים בכל זה רק את ממשל הליכוד הימני, כביכול. לאורך כל הדרך ובכל שלבי המשא והמתן על הסכם השכר החודשי, ההסתדרות – הארגון הפועלי הסוציאליסטי כביכול, היה שותף מלא, והיא-היא שברכה על ההסכם ועל השינויים. ואם צריכים הוכחה נוספת לחוסר רגישותה של הסתדרות העובדים הכללית למצבו של ציבור-העובדים מעוטי ההכנסה, מספיק לקורא להסתכל במדרגות המס האחיד, שארגון זה גובה מחבריו, אז יִוָּכַח לדעת, כי תקרת המס האחיד בימים טרופים אלה נשארה עומדת על שכר חודשי של 23,000 ל"י. הוי אומר, שזה שמקבל שכר העולה על סכום זה משלם להסתדרות כמס אחיד בדיוק את אותו הסכום שמשלם אדם ששכרו אינו עולה על אותו סכום.


***

תכליתם של דברים אלה – ושל תופעות דומות רבות שאין כאן המקום להזכירם – ידועה היטב לכלכלנים ולסוציולוגים למיניהם: העשירים ממשיכים להתעשר, בעת שמצבם הכלכלי של מעוטי היכולת ממשיך להחמיר.


וכל זה נעשה על-ידי נציגי ההסתדרות שחובתם הלאומית והארגונית להגן על השכבות המקופחות והיצרניות, ששכרן מתמעט, הולך ונשחק בטחנות האינפלציה.


אחת הסיבות העיקריות לתופעה חמורה זו היא, שמי שמחליט את ההחלטות הוא בדרך כלל זה שיושב למעלה – דהיינו זה שבדרך הטבע נחשב לבעל ההכנסה הגבוהה. וסוג אנשים זה מטבע הדברים דואג לעצמו יותר מאשר לבעל ההכנסה הנמוכה. בישראל המצב חמור במיוחד מנקודת ראו זו, והנהגת המדינה והחברה שוקדת שלא לפגוע בבעלי היכולת, מחשש שהם יחליטו ש"אי אפשר עוד", יארזו את חפציהם וירדו מן הארץ. גורם נוסף – העלייה והצורך להציע לעולם תמריץ מספיק כדי שיעלו – ובמקרה של עולי ברית-המועצות כדי שלא יִשְׁרוּ.