טעמי הדלקת נר של שבת

מהו הטעם שלפיו חז"ל חייבו אותנו להדליק נר של שבת? ובכן, בספר "משנה תורה" שחיבר רבנו הרמב"ם לאור התורה-שבעל-פה אנו מוצאים שלושה טעמים שונים: א) "ויהיה נר דלוק [...] לכבוד שבת" (הלכות שבת ל, ה); ב) "הדלקת נר בשבת [...] חובה [...] שזה בכלל עונג שבת הוא, וחייב לברך [...] מדברי סופרים" (שם ה, א); ג) "נר ביתו [...] משום שלום ביתו" (הלכות חנוכה ד, יד). שלושת הטעמים לפי רבנו הרמב"ם הם אפוא: כבוד, עונג, ושלום.

ברם יש לשאול, מהו הטעם המרכזי שעמד לנגד עיני חז"ל בתקנם להדליק נר-של-שבת, או שמא כל שלושת הטעמים הללו עמדו יחד לנגד עיניהם? ואם כל הטעמים שווים בחשיבותם, מדוע רבנו הרמב"ם לא ציין את כולם במרוכז, ואחד מהם אף צוין רק בהלכות חנוכה?

הטעם המרכזי להדלקת הנר

תשובה: מעיון בהלכות עולה, כי הטעם המרכזי שלפיו חכמים הורו להדליק נר-של-שבת הוא כדי שיהיה אור בבית, וזאת עולה מדברי רבנו לעיל שפוסק: "ויהיה נר דלוק", משמע שיהיה אור בבית. ומסיבה מרכזית זו נגזרים שלושת הטעמים שהזכיר הרמב"ם, כלומר: א) חובה שיהיה אור בבית מפני שבאוֹר אנו מכבדים את השבת, כמו שמכבדים את בית-הכנסת שמתקינים בו אורות נאים: "בָּאֻרִים כַּבְּדוּ יְיָ" (יש' כד, טו); ב) חובה שיהיה אור בבית מפני שהאור הוא עונג שבת, שבו אדם רואה מה הוא אוכל, מעיין בספרים, משוחח עם בני ביתו, וכיו"ב; ג) חובה שיהיה אור בבית מפני שהאור משכין שלום בין איש לאשתו, כיוון שאם הבית חשוך ואדם נתקל בדבר מה, נופל ונחבל, על מי יוציא את כעסו? על בני ביתו, על בניו שהשאירו את המשחק במסדרון שגרם לו ליפול, וכיו"ב. לכן נראה אפוא, שחכמים חייבו אותנו בהדלקת נר כדי שיהיה אור בבית, מפני שהאור בבית מביא לכל שלושת הטעמים שצוינו בהלכות.

אמנם, יש טעם נוסף להדלקת הנר אך הוא איננו מפורש בדברי רבנו. בהלכות שבת פרק ה קאפח מעיר (אות א), שרבנו ראה בהדלקת הנר גם פעולה כנגד הקראים, שכידוע סברו שאסור ליהנות מֵאוֹר בשבת. ברם, לא התייחסנו לטעם הזה הואיל ומטרתנו לדון רק בטעמים המפורשים בדברי רבנו, וכן אין כיום קראים שטוענים שחובה לשבת בשבת בחושך.

ברם, למדנו מהטעם הזה עניין חשוב, והוא, שאחת המטרות של הדלקת נר-של-שבת היא לעקור דעות משובשות, ובימינו, במקרים לא מעטים, הדלקת נרות שבת גורמת דווקא לאימוץ דעות משובשות, מפני שקושרים סגולות אליליות והזיות מאגיות שונות להדלקת נרות שבת. נמצא לפי הגיונו של הטעם הזה, שראוי היה לבטל את הדלקת הנר בימינו, מפני שממילא יש כבר אור בבית, וכן מפני שהדלקת הנר גורמת לאימוץ הזיות ודמיונות ולשקיעה בהשקפות מהובלות, כגון בייחוס כוחות מאגיים להדלקה או בהזיה שיש שעות מיוחדות שהן "שעות רצון" לפני ה' יתברך, בעוד שלפי האמת הכל תלוי בהכנעת הלב של האדם לפני בורא-עולם.

חז"ל ואור החשמל

קרוב לוודאי שאם בימי חז"ל היה אור חשמל בבתים, הם לא היו מחוקקים תקנה המחייבת להדליק נרות שבת, מפני שאור החשמל הרבה יותר חזק, ומשׂיג בקלות את כל המטרות שהזכרנו לעיל בהלכות. ויתרה מזאת, מה תועלת יש בו באור הנר כאשר אור החשמל מאיר בעוצמה? וכפי שאמרו חז"ל בעצמם במסכת חולין (ס ע"ב): "שְׂרַגָּא בְּטֵיהְרָא לְמַאי מְהַנְּיָא?" – נר בצהריים למה הוא מועיל? והייתי מוסיף שיש גם סכנה בנר, ובכל מקום שניתן להימנע מהדלקת נרות – יש להימנע, כי סכנתם גדולה ובמיוחד במקום שמתרוצצים ילדים קטנים.

במאמר מוסגר אספר, ששמעתי לאחרונה סיפור מזעזע, אשה זקנה נהגה להדליק נרות רבים מדי ערב שבת, כנראה שגתה בכל מיני הזיות מאגיות של המקובלים הארורים שהתעו אותה אחרי ההבל. בערב שבת אחד היא הדליקה "נרות נשמה" רבים כמנהגה, ולאחר מכן הושיטה את ידה להדליק את נרות השבת שהיו מרוחקים מעט מ"נרות הנשמה". דא עקא, היא הושיטה את ידה מעל "נרות הנשמה" והאש שלהם תפסה את שרוול בגדה. אותה אשה חיה לבדה והיא בערה כולה עד שבאו לחלצה. לאחר שני ימי ייסורים בבית-החולים נפטרה.

נחזור לדיון, יש להוסיף ולשאול: אם היה חשמל בבתים בימי חז"ל, האם הם היו מורים להדליק את אור החשמל בברכה? מדברי רבנו עולה שלא, כי מההלכות עולה שחובה שיהיה נר דולק ("ויהיה נר דלוק"), ואם כבר יש נר דולק אין צורך לברך עליו לפני כניסת השבת. והוא הדין לאור החשמל, אם אור החשמל דולק בבית לפני כניסת השבת, אין עוד צורך לברך עליו, שהרי הוא כבר דולק. וברוב הבתים לא מדליקים את אור החשמל דווקא בסמוך לכניסת השבת.

זאת ועוד, לפי רבנו הרמב"ם, כאשר אדם מברך ברכה לבטלה הוא עובר עבירה חמורה: על מצות לא תעשה שנזכרה בעשרת הדיברות: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". ולכן, אם הייתה בימינו סנהדרין שממנה יוצאת הוראה לכל עם-ישראל, אין צל של ספק שהם היו מורים להדליק נרות שבת בלא ברכה, שהרי יש כאן חשש ברכה לבטלה, שהרי בדרך כלל יש כבר אור בבית (אור החשמל) – והכלל בכל מקום הוא, כאשר יש ספק בעניין ברכה לבטלה, יש לקיים את המצוה בלא ברכה. במיוחד יש לשים לב, כאשר מספר נשים מדליקות בבית אחד או במקום שסועדים בו רבים (בבית מלון לדוגמה), שאף אם לא היה אור החשמל מאיר, רק על הראשונה חל חיוב לברך על הנרות, ועל כל שאר הנשים להדליק בלא ברכה. והאובססיה בימינו להדלקת נרות שבת בברכה גם במקום שאין בהם צורך, נוגעת לדעתי בעבודה-זרה.

ויתרה מזאת, אם הייתה בימינו סנהדרין שממנה יוצאת הוראה לכל עם-ישראל, קרוב לוודאי שהם היו מבטלים לחלוטין את מצות הדלקת נר של שבת משום הסכנה שכרוכה בכך.

קצרו של דבר, לדעתי אין להדליק בימינו נר של שבת כלל ועיקר משום הסכנה שיש בכך, שהרי בתינו דליקים בהרבה מבתי אבותינו הצנועים והפשוטים – ואף שעדיין אין בימינו סנהדרין אמת, מדובר בסכנה גדולה כמו שראינו לעיל, ובמקום של סכנה אין חשש לזלזול בחכמי האמת – וזו האמת לאמיתה, ואף שהנני יודע שקשה הדבר מאד לנשים וגם לגברים.

ומי שאינו מסוגל לשכנע את אשתו לנהוג כפי דרך האמת, או שהוא עצמו מתעקש להדליק, לכל הפחות שלא יברכו בשם ומלכות, מפני שכבר יש אור דולק בבית הוא אור החשמל, וראינו לעיל שכאשר יש כבר אור דולק אין לברך על הדלקת הנר. ומה שאמרנו: "אין לברך" אין זו המלצה אלא אזהרה, שהרי ברכה לבטלה היא מן החמורות ובגדר נשיאת שם שמים לשווא! כמו כן, לביטול הברכה על הנר יש תועלת מצד נוסף, והיא עקירת ולוּ מקצת משלל ההזיות והדמיונות והתפילות האליליות שסופחו להדלקה, וכיערו והרסו את המצוה לחלוטין.

אור החשמל ואור הדעת

אוסיף עתה הערה שנוגעת לבדיקת חמץ בפסח, קשה לי להבין את כומרי ההוראה שמורים שיש לכבות את האורות בבית בעת בדיקת החמץ. והלא הנר הוא רק אמצעי למטרה שהיא לחפש את החמץ ולבערו מבתינו, מדוע אפוא אנחנו מכבים את האורות? ואם בימינו יש אמצעים אחרים טובים עשרות מונים, מדוע אפוא לא ניעזר בהם? האם תורת ישראל היא תורה ללא היגיון? והאם בכלל בימינו יש לבדוק חמץ לאור הנר? שהרי אין ספק שאם היה חשמל בבתים בימי חז"ל, הם לא היו מורים לבדוק את החמץ לאור הנר, שהרי לא רק שהוא אינו מאיר כאור החשמל יש בו גם סכנה. כמו כן, הוראת חז"ל לבדוק את החמץ לאור הנר אינה בגדר תקנה לדורות, שהרי חכמים הוסיפו וציינו שאור הנר טוב לבדיקה, משמע באופן ברור שאם יימצא אור שהוא טוב מאור הנר – מצוה דווקא לבדוק בו, כי המטרה, שהיא מציאת החמץ, תושג באופן טוב יותר באמצעות האור החדש שיימצא לבדיקה, כגון אור החשמל.

וכאשר אני רואה שוטים שבודקים את החמץ בבתיהם בחושך, מגששים באפלה ומאמצים את עיניהם למצוא לאור הנר את הפתיתים שפיזרו נשותיהם – שטומטמו באופן מחריד בהזיות ובאמונות התפלות – נזכר אני באפלת הדעת שמקיפה אותנו מכל עבר... והנני בודק את החמץ לאור החשמל, ולא לאור הנר, ואיני מכבה לא את אורות החשמל, ולא את אורות הדעת.

ושמעתי פעם מליצת טעם, שמי שיתבונן בה לעמקה ימצא בה רעיון נפלא: מדוע טוענים שבתימן היו שדים, אך בארץ-ישראל אפילו הוזי ההזיות מסכימים שאין שדים? התשובה, מאז שהדליקו בארץ את אור החשמל, הוא הבריח את כל השדים. והנמשל, כאשר מדליקים את אור החשמל, אור המדע, אור הדעת – כל השדים, ההזיות, ואמונות ההבל, כולם כָּלים ומתבערים מאליהם, ואור המדע והדעת מאיר את שכל האדם באור נגוהות נפלא ומופלא.

"לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (יש' מב, ז), ושם תרגם יונתן: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת" – "לְפַתָּחָא עֵינֵי בֵית יִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן כִּסְמַן מִן אוֹרָיתָא".

ודומני שראוי לחתום מאמר זה בחתימתו של רבנו למורה, וכֹה דבריו:

"והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו [ה' יתעלה] בו [=שנזכה במהרה בימינו לגאולה רוחנית]: 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה] [ושם תרגם יונתן: "בְּכֵין יִתְפַּתְּחָן עֵינֵי בֵית יִשְׂרָאֵל דְּאִנְוּן כִּסְמַן מִן אוֹרָיתָא וְאֻדְנְהוֹן דִּכְחַרְשִׁין לְקַבָּלָא לְמִלֵּי נְבִיַיָּא יַצִּיתָן"], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [יש' ט, א]".

טעמי הדלקת נר של שבת

.pdf

Download PDF • 145KB