על שדה איש עצל עברתי...
"בשביל 200 שקל אני לא קם מהמיטה", את זאת שמעתי מס' פעמים לפני תקופת הקורונה, מאנשים אשר נראה בעיניהם מיותר לצאת ליום עבודה עם כל מה שכרוך סביבו בשביל סכום כזה. אולם, מאז שהגיעה מחלת הקורונה נשארו מובטלים רבים בביתם שכנראה כבר חושבים אחרת. כאשר הנני צופה היום בפועלי האשפה הנני שואל את עצמי האם יש אשר מקנאים בהם או שהדבר עדיין נראה כבזוי? הלא מנגנוני המדינה מלאים במשרות אשר לא יועילו, וכבר כתב יוסף דחוח-הלוי ז"ל עשרות מאמרים בהאשמה ותהייה לאן זורמים כספי הציבור. ברם, תמיד יש צורך בעבודות הבסיסיות ואפילו ראש הממשלה נצרך בסופו של יום לפועלי האשפה שיפנו את פחיו. כשסגרו את המקומות שאינם מוגדרים כמקומות עבודה חיוניים ואת החיוניים השאירו – נחשפנו אל אמת המשקפת חוסר תועלת מול תועלת בתחומים השונים, ואף בתחומים התורמים – ישנם עובדים שהתגלו כמיותרים ופוטרו.
הדתיים התירו לגנוב מהגויים?
גיליתי לאחרונה ששני חבריי הטובים עובדים בחברת מניות אשר עובדת בשיטת זיופים של דיאגרמות, מניפולציות, שיטות שכנוע, התחזות ועוד. אחד מהם עבד בחו"ל תקופה מסוימת והיה קרוב להיעצר על-ידי הבולשת, אך הוא הצליח לברוח ארצה. השני הוא זה שסיפר לי על התרמיות, הוא גם סיפר לי על חבר לעבודה דתי, אשר טען שמותר לגנוב מהגויים, אף שבהלכות גניבה (א, א) הרמב"ם מלמד: "כל הגונב ממון משווה פרוטה ומעלה – עובר על לא תעשה [...] ואחד הגונב ממון ישראל, או הגונב ממון גוי עובד עבודה-זרה". עוד איסור הנוגע לכך נאמר בהלכות דעות (ב, ו): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו, והעניין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי [...] אפילו מילה אחת שלפיתוי ושלגניבת הדעת אסורה".
הבל ורעות רוח
מצער אותי מאד כשאני שומע את רמת החיים העלובה שבבתי-האבות, גם בתחום הבנייה התוצאות בשטח מעידות על איכות עבודה נמוכה ומזלזלת, יש המתעדים את שלל הביזיונות ואנשים רבים משתדלים לשתף את האירועים ברשתות החברתיות, לצאת להפגנות, לשוחח על-כך בבתי הקפה וכו', אך מי זה אשר מוכן להתמודד עם העבודה הקשה?
נראה שהעולם פועל כיום באמצעות ניתוב קהלים וכוחות תקשורתיים, אך בעיני זו "רעות רוח" (דבר שאין בו ממש) ואסביר את טענתי: ישנם מעטים אשר פועלים וקובעים עובדות בשטח, דוגמה טובה לכך היא הדעה הרווחת שקונגרס באזל הינו הקונגרס הציוני הראשון ובזכות הרצל אנחנו כאן, אך כיצד יעלה על הדעת שהרצל ישב עם הסולטן הטורקי והפלא-ופלא נבנתה המדינה? היו מאות-אלפים של ישראלים מכל העולם אשר פעלו ביגע וחירוף נפש; חלקם בקונגרסים וחלקם פעלו בשטח: נטעו עצים, בנו מבנים, סללו כבישים וחפרו בורות מים. דעו שהמציאות לא השתנתה מאז ועד היום, כי הצורך באנשי עבודה במקצועות בסיסיים עדיין קיים, והממשלה מעודדת צעירים ומעניקה מלגות וסיוע.
רבים אינם מצליחים להאשים את המדינה בדברים מסוימים ומדויקים, כולם דורשים שהכול יעבוד בצורה מושלמת, אך גם המדינה סובלת ממחסור בכוח אדם בסיסי והיא זועקת לאזרחים אשר יסייעו לה בהמשך התפתחותה. הארץ מלאה בעובדים נרפים שעליהם נאמר: "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית" (מש' יח, ט). לעומת-זאת, ישנם עובדים טובים אשר מעצם התנהלותם הראויה חושפים את אותם עובדים מושחתים, וזאת באמצעות דוגמה אישית ופקיחת עיניו של בעל-הבית אל התועלת מול החוסר תועלת.
"כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט מכאן ומעט מכאן, ומוציא כל היום במארה [קללה, כלומר בגלל שהוא פושע וגוזל את מלאכת בעל הבית, לא תהיה ברכה במעשיו, כי הוא ייתן עליהם את הדין, וסופו שכל עמלו ורווחיו ילכו לתוהו ולאבדון], אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן מלאכה" (הלכות שכירות יג, ז); וממשיך הרמב"ם ואומר שם: "הרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית שלברכת המזון שלא יברך אותה [אלא יברך בקיצור], וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: 'כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן' [בר' לא, ו]; לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר: 'וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד' [שם ל, מג]" (שם).
נסיים עם משל שמקורו אינו ידוע לי:
בארץ רחוקה היה שביל שבו היה עובר מדי יום מר שמיל,
מדי יום היה נופל מאבן גדולה שנחה לה מעבר לפינה,
הבטיח לעצמו שממחר, לא יחזור בחושך מאוחר,
אך היותו זהיר לא הועיל למרות שהיה היום בהיר,
הכריז בכעס: "אבן מטופשת! ממחר אנצל מן הבושת",
לכן כשיצא אל השביל למחרת, לא הסיר את עיניו מן האספלט.
אך מישהו הזיז אותה ממקומה, והדבר פקח את עיניו בתובנה...
בתמונת שער הרשומה: אחיות מחלקת העיניים בבית החולים בתל השומר, 1948.