הייתכן שהרמב"ם שיבח את הפוחז?
נשאלתי בעניין איגרת שייחסו להרמב"ם, איגרת שנכתבה למתרגם-המורה שמואל אבן תיבון. כבר התייחסתי לאגרת זו, אשר אם לא זויפה כולה על-ידי המינים וצאצאיהם, הרי שהרמב"ם קרוב לוודאי חזר בו מן השבחים שכתב בה לאבן תיבון, ואף התאכזב ממנו מאד בהמשך. ולעיון נרחב בעניין זה, ראו נא: "תיאור כתבי-היד ותרגומי המורה", שם בפרק ב. ובאופן כללי עלינו לזכור תמיד שתשובותיו ואיגרותיו של רבנו זויפו באופן קשה ביותר, הרבה יותר מאשר משנה-תורה, ולכן יש להתייחס לאגרות ולתשובות שיוחסו לו בזהירות ובחשדנות רבה מאד-מאד.
ולאחר שאמרתי את כל זאת, הבה נעיין בראש האיגרת הזו (מהדורת שילת, עמ' תקל):
"הגיעו אלי, אני משה בר' מיימון הרב הספרדי זצ"ל, כל כתבי [...] ר' שמואל ש"צ בר' יהודה זצ"ל, ומקודם שנים שמענו [...] [על] החכם אביך ר' יהודה זצ"ל [...] גם אחד מטוליטולה בא הנה וסיפר לנו בכבודו נ"ע. וכן כשבא אצלנו ר' מאיר החכם היקר, שהיה למד אצל ר' אברהם הרב הגדול שבפושׂקיירשׂ, ואצל ר' יעקב הרב זצ"ל, ואצל ר' אברהם בן עזרא נ"ע [...] ברוך ששילם משכורת החכם אביך [...] חייך, שבעת ששמעתי דבריך, שמחתי ותמהתי: שמחתי למציאת בן חכם, ותמהתי היאך יהיה טבע בן שנולד בין העילגים כך, וירדוף אחר החכמות [...] ועוד היאך יבין דקדוקי הלשון ועניינים עמוקים, אין זה אלא כשורש מארץ ציה" וכו'.
ועל הקטע הזה נשאלתי: איך ייתכן שהרמב"ם ישבח ויפאר את "אברהם הרב הגדול" שהוא אולי הפוחז מפוסייקרא, אשר לא הצליח להסתיר את שחצנותו האירופית, ונקט בלשונות של גסות רוח כלפי הרמב"ם במשנה-תורה – והחמור מכל, היה למעשה "מסופק", דהיינו לא ידע אם יש לה' יד ורגל ועיניים ומעיים, או שאין לו, ועל כל זאת הרחבתי במאמרים לא מעטים, ראו נא למשל: "מי גדול ממי? (על הפוחז מפוסקיירא)", "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז".
ובכן, אין בליבי צל של ספק שהמינים וצאצאיהם שלחו ידם באיגרת זו (ואולי אף שמואל אבן תיבון בעצמו אשר היה מחובר למינים הצרפתים, והמחובר לטמא – טמא), ואם תשאלו: והיכן ראָייתי? ובכן, לא יעלה על הדעת שהרמב"ם ישבח ויפאר מסופקים אשר תועים המה יותר מן הבהמות, כלשונו ב"מאמר תחיית המתים", ולא ייתכן שהוא ישבח את חכמי צרפתֵּי המינים הארורים אשר השחיתו את יסודות תורתנו, וסטו אחרי ההגשמה והמינות ביד רמה. ולהבנתי יש ראיה לכך גם מעצם האמור באיגרת המזויפת הזו, שהרי בסוף האיגרת הרמב"ם מגלה את דעתו על חכמי צרפת באמרוֹ: "ותמהתי היאך יהיה טבע בן שנולד בין העילגים כך, וירדוף אחר החכמות [...] ועוד היאך יבין דקדוקי הלשון ועניינים עמוקים, אין זה אלא כשורש מארץ ציה".
מן הקטע הזה עולה בבירור, שרבנו סבר שחכמי צרפת הינם עילגים שאינם יודעים מאומה מן החכמות! ואין צורך לומר שאינם מבינים מאומה בעניינים העמוקים: "כשורש מארץ ציה". ולכן נראה ברור שאבן תיבון או זייפן אחר החדיר דברי הערצה לשיכנז, אשר ידועים בשחצנותם ובגסות רוחם עד עצם היום זה – וזאת כדי שדברי רבנו האחרונים לא יכוּם בסנוורי סדום.