אור הרמב"ם

נשאלתי כך: מהו המקור למנהג לערוך סעודה כאשר מסיימים ללמוד מסכת? במסכת שבת (קיח ע"ב) נאמר כך: "ואמר אביי: תיתי לי [=ישולם לי שכרי], דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה – עבידנא יומא טבא לרבנן". האם זהו המקור שממנו הגיעו למסקנה שיש לערוך סעודה כאשר מסיימים לימוד מסכת? מדוע מכנים זו סעודת מצוה? כיצד יש להסביר ולבאר את הקטע שהצגתי? וכיצד יש להסביר את האמור לפיו רבא היה עושה "יום טוב"? תשובה:

בתלמוד שם מתוארים מנהגים שונים שנהגו חכמים יחידים, מנהגים שלא נפסקו להלכה. מן הדברים עולה שאותם חכמים ראו במנהגים הללו מעלה, ואף-על-פי-כן המנהגים הללו לא נפסקו להלכה. ברור אפוא, שאין שום חובה לעשות סעודת מצוה או כל ציון לשבח אחר כאשר התלמיד הגיע לשלב מסוים בלימודו כמו סיום מסכת. אמנם, לעתים יש צורך לעודד את התלמידים להתחזק בלימודם ובדרך ה' ואז המורה יכול, לפי שיקול דעתו, לבחור ולציין את הישגי התלמידים בסעודה או בכל אירוע משמעותי אחר (כגון…

האם ניתן לסמוך על כשרות הבשר בימינו?

שלום, בעירי שואפים להקים עוד בית חסרי בינה ודעת (חב"ד), ויש על כך מהומות בפייסבוק, מישהו הגיב לאחד התומכים להקמתו: "ברוך ה זו התשובה לשונאי היהדות שמביאים את אירופה האנטישמית לכאן".

אז הגבתי לו: "האמת היא שיהדות אירופה היא יהדות המינות שאלוהים הכה בשואה, דווקא בפולין ובליטא, מחוז החרדים. וחב״ד עובד את השיקוץ מנדל ולא את ה׳ אלוהים אמת, וזהו ארגון שמטרתו הפקת טובות הנאה מהדת, והם למדו מהנוצרים את כל השיטות לנצל את הפתאים ולהשׂתרר על הבריות. ומצווה חובה ומעלה לשנוא את הדת האורתודוקסית שמחללת שם-שמיים".

מישהו אחר הגיב לתגובתי: "שכחת להזכיר את התורה שבעל פה שהיא בולשיט וגם את התורה שבכתב כי היא עברה במסורת דרך תנאים ואמוראים שפירשו אותה כמו שהם רצו וכנראה גם כתבו אותה..".

עניתי לו כך: "מסורת נשמרה ותודה לתימנים על כך, אך על-ידי האשכנזים כמו חב"ד היא הושחתה וזויפה רבות. ואתה בן-אדם גס ושחצן".

הוא ענה לי: "אתה יכול להוכיח שהתימנים שמרו מסורת…

האם

כתבת היכן שהוא על דיני מקלחת בשבת בדוד שמש, על כל השאלות שיש בזה

ועל סלסול פיאות בשבת, אי יש בזה בונה

ועל ג'ל בפיאות אם מותר?