טעמים אנושיים למצוות אלוקיות...?

בשמחה רבה, ובהצלחה בחקר האמת, אתה מוזמן תמיד לשתף אותנו.

ואשמח להמשיך ולעמוד לרשותך ככל יכולתי.

אין שום בעיה שכל אחד ימצא טעמים למצוות, וזו אחת המשימות הגדולות של האדם לידע את בוראו, כי מתוך לימוד מצוות התורה וטעמיהן, אנו מכירים את מי שאמר והיה העולם, כי מתוך פעולותיו וציוויו אנו למדים להכירו ולהשיגו.

ברם, לא הכל יכול להיות נכון, אלא הכל חייב להתאים ליסודות התורה ולכללי המחשבה היהודית, שהרי לא יעלה על הדעת שאדם יעלה על דעתו טעם אשר מתנגד ליסודות הדת, או מעודד עבודה-זרה, או שולל עקרונות מוסר וכיו"ב.

ואכן, הרעיונות הללו בעניין טעמי המצוות, הם באמת מחשבות אנושיות על ציוויים אלהיים, אך יש להם משמעות עצומה, כי באמצעות המחשבות הללו, כאמור, אנחנו מכירים את מי שאמר והיה העולם.

אין שום חוצפה כלפי שמיא בזה שאנחנו מחפשים טעמים למצוות, להיפך, אנחנו מחויבים לעשות כן, כי ככל שנמצא יותר טעמים הגיוניים ומוסריים למצוות, כך התורה תהיה נעלה ומוסרית ואלהית יותר בעינינו. ובמלים אחרות, ככל שנשכיל להבין את מצוות התורה וכיצד בדיוק מדובר ב"חוקים ומשפטים צדיקים" ולא בסתם גיבוב של חוקים, כך יותר ויותר נבין שהמקור למצוות ולחוקים הללו הוא מקור אלהי אינסופי, אשר תכלית וחקר אמיתתו לעולם לא תושג -- בבחינת "הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא". ושים לב, לא נאמר שלא ניתן להשיג מאומה, רק "תכלית שדי" לא ניתן להשיג, אך מה שבהישג ידינו אנחנו מחויבים לחקור ולהשיג, וזה בגדר מצות עשה הראשונה שנצטווינו עליה בהר סיני והיא "אנכי ה' אלהיך" והיא המצוה לידע את ה'. ועליך ללמוד היטב את מצות ידיעת ה', וכבר ביארתי אותה ככל יכולתי במאמרים הראשונים בסדרת "מצוות משנה תורה".

כבר השבתי לך מדוע אין "האנשה" במה שאנחנו מוצאים טעמים למצוות, עיין שוב בדבריי לעיל ותמצא שם את התשובה. ואדרבה, זו סכלות חמורה לסבור כן, כי סברה זו למעשה "זורקת את השכל" כי היא טוענת למעשה שאין לנו שום יכולת להבין מאומה ממעשיו ומפעולותיו של הקב"ה, וסברה זו למעשה מבטלת את מצות עשה הראשונה בתורה, וגם כופרת בתורה, שיש בה פסוקים רבים בחובת המצוה לידע את ה', וכמו שמשה רבנו ביקש "הודיעני נא את דרכיך". ואם תלמד יותר על מצות ידיעת ה' תבין יותר טוב את תשובתי כאן.

דברי הרמב"ם פשוטים, שהרי מי שסובר שאין טעמים למצוות יותר גדול מבוראו, שהרי כאילו רק האדם עושה ופועל כתוצאה מהשגה שכלית ושואף להשיג מטרות חיוביות וענייניות, אך הבורא כאילו פועל חלילה ללא דעת מחשבה וכוונה. ואף שאין שום דבר להשוות בינינו לבין בורא עולם מבחינת אמיתת עצמותו, מבחינת פעולותיו בהחלט יש מה להשוות או יותר נכון ללמוד ממנו, ולכן אמרו חז"ל מה הוא חנון אף אתה חנון וכיו"ב, ולכן נאמרו למשה רבנו י"ג מידות של רחמים, אשר מבטאות את האופנים המרכזיים שבהם מנהיג ראוי להנהיג את הציבור בדומה להנהגתו של הקב"ה את עם ישראל. וגם בעניין זה יש לרבנו פרקים מפורשים נרחבים במורה, ועליך ללמוד, קשה על רגל אחת להסביר הכל.

נכון שהיחס בין האדם לבוראו הוא עבד כלפי אדונו, אך גם משה רבנו שהיה עבד ה' ביקש לידע את פעולותיו ודרכי הנהגתו של בורא עולם, "הודיעני נא את דרכיך", ואפילו ביקש לידע משהו על אמיתת עצמותו באמרו: "הראיני נא את כבודך". והגישה הזו של הננו עבדים ללא מחשבה וללא תפישה היא גישה רעה מאד, גישה שיש בה כפירה מפורשת בתורה אשר מצווה עלינו לידע את ה' ולהשיגו כל ימי חיינו, "משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב".

אמנם, כניעה ואפסות כלפי בורא עולם היא נכונה, אך היא לעולם לא תהיה אמיתית ללא ידיעת ה', כי ללא לימוד פעולותיו בהבנת טעמי המצוות ובהבנת מדעי הטבע, וללא הבנת שכלול בריאתו וחכמתו בהנהגת העולם והאדם, ללא ידיעת ה' והבנת אחדותו, לעולם האדם לא יצליח להתרומם למעלה של עבד ה'. הוא אולי יהיה עבד ה' בשפתיו, כי הוא ידקלם כמו תוכי שהוא עבד והקב"ה בוראו, אך הוא לא יבין ולא יידע כלל את מי הוא עובד, ומה הריחוק האמיתי והבלתי נתפש שבינו לבין בוראו.

לגבי מצות שילוח הקן, אינך צריך לכוון לשם כך, השאלה אם מצוות צריכות כוונה היא שאלה בתחום ובמישור אחרים לגמרי. אלא, כאשר אתה לומד על מצות שילוח הקן אתה צריך ללמוד את טעמיה כדי להבין משהו על האידאלים שחשובים לפני ה' יתעלה, על מוסריות התורה, על טהרתה, יושרתה, ואנושיותה.

וכמו שכבר אמרתי בתשובתי לעיל, כאשר אתה מקיים את המצוה אתה מקיים אותה לשם שמים מתוך אהבה אמיתית לבורא עולם, וללא שום כוונות זרות. אף שאם כוונתך גם להיטיב את מידותיך אין זה בגדר כוונות זרות, ואין זה גורע מאומה מעשיית המצוה לשם שמים, כי הטבת המידות ושכלולן זה בגדר עשייה לשם שמים, כי הטבת המידות ושכלולן הכרחית כדי לידע ולהשיג את בורא עולם.

וחלילה לומר שכל תועלת רוחנית פסולה, שהרי אם אדם מקיים מצוה במטרה לידע ולהשיג את בוראו או כדי לשכלל את מידותיו כאמור כדי לאזנן לעבודת ה' יתעלה, וכדי להשיג טוב יותר את המושכלות כדי לידע ולהשיג את בוראו -- אין זה בגדר תועלת אישית, אלא מילוי חובתו וייעודו עלי אדמות, והרי זה בגדר לשם שמים.

רק מחשבה על שכר בחיי העולם הבא היא בגדר מחשבה שלא לשמה.

ואוסיף הערה, אל תחשוב שתבין מדבריי כאן את כל קושיותיך ללא לימוד מקיף ומעמיק. ואחד היסודות החשובים במחשבה שרבנו מלמד אותנו הוא, שעלינו לעתים קרובות לאמץ דעה או השקפה מבלי להבין אותה על בוריה, כדי שהיא תהיה בסיס להשקפה אחרת אשר תוביל אותנו בהמשך הדרך להבין גם את ההשקפה הראשונה על בוריה, והדברים עתיקים וארוכים, ואין כאן מקום לומר את הכל.

וסליחה שאיני יכול להתעלם מן השאלה: "טעמים אנושיים למצוות אלוקיות...?", כי לא נכון לסלף ולשבש את שמו של הקב"ה, באות קו"ף ובשום אות, אלא חובה לומר את שמו של הקב"ה ככתבו וכלשונו, ואין בזה שום איסור, אדרבה, שיבוש שמו של הקב"ה הוא חירוף וגידוף. ורק עבודה-זרה חובה לשבש את שמה לגנאי, והתורה ציוותה אותנו: לא תעשון כן לה' אלהיכם.

ואין לי ספק אייל ידידי, שלא התכוונת לכך כי כבר כבשו אותנו ליסטים, אך חשוב מאד ללמד זאת, ולהתרחק מדרכיהם של צאצאי המינים.

זאת ועוד, לגבי החובה לקיים את המצוות מפני שה' ציווה בהן, החובה הזאת לא נאמרה כדי ללמד שאין טעמים למצוות, אלא כדי ללמד שעל האדם לקיים את המצוות מאהבת ה' יתעלה בלבד, ולא כדי להשיג תועלת כלשהי.

לדוגמה, אם אדם רוצה לתת צדקה, הוא צריך לשאוף לקיים את המצוה לשם שמים, כי זו האמת האלהית, ולא כדי לקבל כבוד או חנופה או הנצחה וכיו"ב, ואפילו לא כדי לקבל שכר בעולם-הבא. ואיני יודע מדוע הציווי לקיים את המצוה הזו בשלמות סותר את היסוד שיש טעם למצוה הזו.

ואיני יודע איך הגיעו מכך שאין טעמים למצוות, ונראה לי שמדובר בהזיה מוחלטת.

אייל היקר,

שים לב, דברי חז"ל "כל האומר הקב"ה וותרן -- יוותרו חייו [או בגרסה אחרת מעוהי]" לא נועדו ללמד מאומה על טעמי המצוות או להרחיק את האדם ממחשבה, ההיפך הגמור! מדובר באמרה מאד מאד מחשבתית, ולפיה, הקב"ה שופט בצדק מדוקדק ונוקב את האדם על כל פעולותיו ומעלליו, אין פעולה אחת אשר הקב"ה לא ישלם לאדם עליה בטוב או במוטב.

ובמלים אחרות, האמרה הזו נועדה לחזק את היסוד התורני החשוב מאד: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא.

זאת ועוד, ההשקפה הזאת נאמרה כנגד סוברי הגשמות ועובדי האלילים למיניהם, אשר סוברים שניתן "לשחד" את הקב"ה בבכי ובנהי ובריבוי דברים, כמו שמשחדים את האלילים, והוא יוותר לנו על עוונותינו, כאילו אם נבוא לבית-הכנסת ביום הכיפורים, ונצעק ונבכה: "אל רחום וחנוך ארך אפיים ורב חסד" וכו' שוב ושוב כמו מנטרה אלילית, הוא בסוף "יישבר", וימחק לנו את העוונות מספרו...

לפיכך חז"ל הזהירו אותנו, שלא נחטא במחשבה שניתן אחר-כך למחוק...

לגבי טעמי המצוות בעניין השחיטה, חז"ל הרחיקו אותנו מלסבור שהקב"ה מרחם על בעלי-החיים מכיוון שסוף-סוף הוא התיר לנו לשחטם, ולא בגלל רחמיו עליהם הוא ציווה עלינו לנהוג כלפיהם ברחמים, אלא הקב"ה רצה באמצעות כללי השחיטה ואיסור אבר מן החי ועוד מצוות, ללמד אותנו את מידת החמלה והרחמים, אתה מוזמן לקרוא על כך במאמרי: "מצות שילוח הקן לפי הרמב"ם".

אין לנתק משפט אחד של חז"ל וללמוד ממנו השקפות, כגון: "וכי אכפת לו להקב"ה" וכו', אלא להתבונן במכלול הדברים, כי לעתים קרובות חז"ל משתמשים במשפט מסוים כדי לבטא השקפה שאינה נכונה במטרה לחדד את הנכונה, או לשאול שאלה רטורית שהתשובה עליה ברורה, והיא תשובה בכלל הפוכה, וכיו"ב.

ועליך ללמוד הרבה בעניין טעמי המצוות, ראה לדוגמה: "מדוע נאסרו המאכלות האסורות", ואולי מאמר זה יהיה לך שער לכל הנושא כולו.

לגבי המשך דבריך, עצם הדברים שהקב"ה פועל בחכמה אין בה כדי להגשים חלילה, אלא ללמד שהוא ברא את העולם הזה וקבע לנו את המצוות באופן שיתאימו לשכלנו ולטבענו האנושי. ואם הוא היה קובע מצוות ובורא את העולם באופן אחר שאינו מתאים לנו באופן מושלם, היה זה מגרעת גדולה והעדר חכמה, ודבר שלא יעלה על הדעת. ודווקא אם הוא היה פועל בדרך זו היה בזה הגשמה, כי חסרון ומגרעת יש רק לבני האדם.

איני יודע מה זה "נטיעת מחשבה אנושית באלהים", וכל המושגים "הפילוסופיים" ההזויים הללו מבית מדרשו של ישעיה אחר מאד זרים ונגעלים בעיניי, ואיני יודע איך אפשר לטעת מחשבה באלהים, לא במעשה ולא בדמיון. וכאמור, וכי בריאת העולם ונתינת המצוות באופנים משוכללים מעידים על שכל אנושי? או על דמיון כלשהו לבני האדם? אדרבה, ההתבוננות בבריאה ובטעמי המצוות מעידה על נתינתם בכוח אלהי, שהרי כולם חוקים ומשפטים צדיקים ישרים ומאוזנים בחכמה מופלאה. ולא לחינם חז"ל אמרו: שמתוך כך אתה בא להכיר את מי שאמר והיה העולם.

נראה, כי השיבוש של ישעיה אחר נובע מההשקפה השגויה, שאם יש משהו בעולם שאנו מסוגלים להבין ולידע במציאותו ובפעלו של אלהים, זה מעיד באופן מיידי שהוא דומה לנו. ואין זה נכון כלל, אלא הקב"ה ברא את העולם הזה כדי שנלמד ונשיג אותו כפי יכולתנו האנושית, ולא חלילה שנזרוק את השכל כמו שישעיה אחר למעשה אומר, בטענה שכל הבנה וידיעה ביחס לפעולותיו של בורא עולם היא פסולה ומעידה על הגשמה.

לגבי דברי הרמב"ם במורה שציטטת (ג, מח): "כי זו אחת משתי הסברות אשר הזכרנום, כלומר השקפת מי שסובר שאין טעם למצוות אל אלא הרצון המופשט, ואנו הלא הלכנו אחרי ההשקפה השנייה", אני פשוט נדהם מדבריך כי איני רואה כאן שום קושי! ואם על זה ישעיה אחר בנה את כל בניינו הוא הרבה יותר סכל ממה שחשבתי, כי כוונת רבנו ברורה ופשוטה לומר שהוא נמשך אחרי הדעה השנייה שיש טעמים למצוות. וזו אי הבנה פשוטה של קריאת הטקסט -- ובמלים אחרות הבנת הנקרא!

לגבי רש"י, איני יודע איך אתה מסוגל בכלל לדון ברצינות ובכבוד בדברי המין והסכל הזה, אשר נדמה לו שאלהים ברא את האדם בדיוקנו, ולנסות להביא ממנו ראיה כלשהי, אבל נדון אותך לכף זכות שלייבוביץ' עיוור את עיניך, והנה שוב דברי רש"י:

"מידותיו - מצוותיו, והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חוקי גזירותיו להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזירות וחוקותיו".

ועזבתי את השטן האלילי והנוצרי שרחש בדמיונו של רש"י לרגע, רק כדי להראות לך שלדעת רש"י אין טעמים למצוות, שהרי מדברי רש"י עולה במפורש, שהקב"ה "לא לרחמים עשה", כלומר, לא לרחמים כלפי בעלי החיים, אלא "להטיל על ישראל חוקי גזירותיו" -- משמע בבירור שהם ללא כל טעם ומחשבה, אלא "להודיע שהם עבדיו".

וחבל שלא קראת את ספרי "אפיקים להרמב"ם" (עמ' 111-110), ושם ציטטתי את דברי רבנו במורה (ג, לא) בעניין טעמי המצוות, והנה הם לפניך:

"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".

רבנו סובר שכל מצוות התורה נובעות ממקור חכמה, ויש להן תכלית ומטרה:

"כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: "חֻקִׁים וּמִׁשְּפָטִׁים צַדִׁיקִׁם" [דב' ד, ח], "מִׁשְּפְּטֵׁי ה' אֱמֶת צָדְּקוּ יחְּדָו" [תה' יט, י] [...]. ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציוה בהן.

וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: "לְּטוֹב לָנוּ כָל הַיָמִׁים לְּחַיֹּתֵׁנוּ כְּהַיוֹם הַ זה" [דברים ו, כד], ואמר: "אֲשֶר יִׁשְּמְּעוּן אֵׁת כָל הַחֻקִׁים הָאֵׁלֶה וְּאָמְּרוּ רַק עַם חָכָם וְּנָבוֹן הַגוֹי הַגָדוֹל הַזֶה" [שם ד, ו], הרי באר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו ה 613- מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".

עד כאן דברי רבנו.

וראה כמה הייתי צריך לטרוח כדי לנסות ולתקן את נזקיו של ישעיה אחר, ואת ההזיות שהוא טפל על רבנו, ולא לחינם הנני תוקף אותו בחריפות, והרבה יותר קל ללמד מישהו שלא למד מאומה, מאשר ליישר דעות עקומות ועקומות, ובמיוחד קשה עד בלתי אפשרי לתקן דעות עקומות ועקושות שלייבוביץ' החדיר לתלמידיו, כי רבים מהם, ואיני מתכוון אליך כלל, כי אתה חפץ באמת, אבל רבים מהם נדמה להם שהם כוכבים בשמים.

ואף שאיני בא אליך בטענות, שים לב עד כמה דבריך משובשים לאורך כל הדרך. ויותר ממה שכתבתי היו עוד שיבושים בדבריך, אלא שכבר הארכתי והרחבתי, ועליך לבוא בטענות לישעיה אחר על השגיאות שהוא הנחיל לך. והנני מציע לך לשכוח כל מה שלמדת אצל ישעיה אחר, ולהתחיל מחדש, בדרך הזו יהיה לך גם יותר קל וגם יותר מועיל וגם יותר מהיר להגיע לחקר האמת. וליבון ההזיות של לייבוביץ' עלול להפסיד את חיי העולם הבא.

ראה בספר המדע הלכות תשובה פרק י׳