לאחרונה (נכתב באדר תשע"ח) אנו שומעים רבות באמצעי התקשורת על-כך שהמשטרה חותמת הסכמים עם עדים בפרשיות שונות, כדי שישמשו כ"עדי-מדינה". הם מצידם מוסרים למשטרה את כל המידע שברשותם, ותמורה לכך בתי-המשפט מרכּכים את עונשם. בדרך-כלל, עדי המדינה מוסרים מידע משמעותי שמביא להפללת אנשי ציבור רמי-דרג.
אותם אנשי ציבור בכירים שאנשי אמונם פונים עתה כנגדם, יוצאים למלחמה תקשורתית כדי להשחיר את פניהם של חבריהם לשעבר עדי-המדינה. נכון הדבר שעדי המדינה אינם אנשים ישרי-דרך, אך אחת הדרכים המרכזיות להשחרת פניהם שגויה מאד. כוונתי לכך שמציירים אותם כ"מלשינים", ואף מצטטים את נוסח ברכת המינים בתפילת שמונה-עשרה: "ולמלשינים אל תהי תקוה" וכו'.
כלומר, פוליטיקאים אינטרסנטים מגייסים את חז"ל למלחמותיהם הבזויות, ובצטטם את חז"ל שתיקנו ברכה זו, הם מוכיחים כביכול שגם חז"ל בכבודם ובעצמם מגַנים את עדי המדינה. להאשמת עדי-המדינה ב"מלשינות" יש משמעות מיוחדת כאשר עד-המדינה הוא אדם שמוגדר כדתי והוא ובני משפחתו נמנים על קהילה דתית, מפני שכוחה של האשמה זו נובע כביכול מהנורמות המוסריות שחז"ל תיקנו לנו בעזר אלהי.
כלומר, שימוש בנוסח התפילה שתיקנו חז"ל לצורך התקפות פוליטיות אינטרסנטיות חמור ביותר, מפני שהוא מציב כנגד עדי המדינה האשמה קשה: הם לא רק פוגעים בנורמה חברתית כביכול שאסור "להשטנקר", אלא אף בנורמה דתית ומוסרית אלהית, שהרי אלהים העניק לחז"ל את הסמכות להסדיר את חיינו המוסריים בהוראות ובתקנות, ונוסח התפילה מלמד אפוא לא רק על רצונם של חז"ל אלא על רצונו של אלהים חיים, מלך-מלכי המלכים.
נמצא כי לפי נוסח התפילה "ולמלשינים אל תהי תקוה", אסור להעיד כנגד אדם מושחת שהרי זה בכלל "הלשנה". מכאן אף התפתחה נורמה חברתית-מוסרית שמי שמלשין באופן כללי הוא בגדר "שטינקר" בזוי, שלא הייתי רוצה שיתחתן עם הבת שלי כדברי הפוליטיקאים.
במאמר זה נראה, כי נוסח התפילה "ולמלשינים" וכו' הוא שיבוש מכֻוון, ואל נא נזלזל בנוסח התפילה ונאמר: ומה בכך? שהרי כפי שראינו לעיל ונלמד עוד להלן, שיבוש זה גרם לצמיחת נורמה חברתית-מוסרית שגויה, ואף עיוות יסוד חשוב בדת משה והוא: חובת הגדת העדות.
א. חובת הגדת העדות
נוסח התפילה "ולמלשינים" מתנגש התנגשות חזיתית עם יסוד חובת הגדת העדות. לפי התורה, חובה על כל אדם שיודע עדות בדיני-ממונות ונתבקש להעיד, לבוא לבית-דין ולמסור את כל המידע שיש לו בעניין, וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות עדות (א, א): "העד מצֻווה להעיד בבית-דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה חברו, בין בעדות שיזכֵּהו בו. והוא שיתבענו להעיד בדיני-ממונות, שנאמר: 'וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' [ויק' ה, א]".
חובה אפוא לפרש, שנוסח התפילה "ולמלשינים" מתייחס אך ורק אל אותם מלשינים יהודים שמוסרים מידע לגויים על רכוש או נפשות יהודים, וגורמים לגויים לחמוס ולגזול או אף לרצוח ולטבוח בבני-עמם. ברם, לא מובן מדוע חז"ל יתקינו ברכה בלשון שעלול להתפרש כאיסור להפליל את המושחתים שגורמים נזק לחברה? וכפי שאכן משתמשים בלשון זה בימינו.
כמו כן, לא מובן מדוע חז"ל לא השתמשו במלה "מוֹסרים" במקום המלה "מלשינים"? והלא בכל רחבי המשנה והתלמודים, המלים "מלשינים" או "להלשין" אינן מופיעות כלל! לעומת זאת המלה "מוסֵר" להטיותיה השונות מופיעה מאות פעמים. ובכמה מקומות היא אף מופיעה בדיוק בהקשר של מסירה למלכות, כלומר לשלטונות הגויים. הנה שתי דוגמאות:
א) "אמר לו: אם אין אתה מלמדני – אני אומר ליוחַי אבא ומוסרך למלכות" (פסחים קיב ע"א).
ב) "פגע ביה אליהו, אמר ליה: עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?" (ב"מ פד ע"א).
לשתי התמיהות שהזכרנו לעיל (הובאו בפסקות הקודמות והודגשו במלים "לא מובן") נוסיף ונערום תמיהות נוספות על נוסח "ולמלשינים" אשר עולות מעיון במקורות התלמוד.
ב. המקור לברכת המינים
טרם שנציג את המקור לברכת המינים, עלינו להגדיר מיהם המינים, וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו):
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
המשותף לכולם הוא שיבוש במושגי ידיעת ה', כלומר, כל שתעייתו קשורה במושגי יסוד של ידיעת ה' הוא בגדר מין. המינים הללו הרֵעו מאד לישראל לאחר חורבן בית-שני, ולכן התעורר צורך גדול להוסיף ברכה לתפילת שמונה-עשרה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילה (ב, א):
"בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל, והיו מצֵירין לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית-דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה [=בקשה] מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל".
נעבור עתה להתבונן במקור של דברי הרמב"ם הללו בתלמוד הבבלי (ברכות כח ע"ב):
"אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תקנוה [...] שמעון הפקולי הסדיר שמונה-עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה".
נמצא אפוא, שבתלמוד נקראה ברכה זו בשם "ברכת המינים", וכאמור, בכל התלמודים כלל לא נזכרה המלה "מלשינים".
ג. ברכת המינים בימינו
פתיחת ברכת המינים המפורסמת בימינו היא כאמור: "ולמלשינים אל תהי תקוה", ולא רק בתלמודים, גם בפסקי הרמב"ם לא נזכרה המילה "מלשינים", אלא "מינים". וזה נוסח הברכה לפי הרמב"ם: "למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי שובר אויבים ומכניע זדים".
עתה עלינו להבין מיהם המשומדים שנזכרו אף הם בברכת המינים, וכבר נאמר באופן כללי שמדובר במי שהמירו את דתם לדת אחרת, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, יח):
"שניים הם המשומדים: המשומד לעבירה אחת, והמשומד לכל התורה כולה. המשומד לעבירה אחת, זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עברה בזדון ונתפרסם בה והורגל אפילו הייתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז, או להקיף פאה, ונמצא כאילו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה משומד לאותו דבר, והוא שיעשה להכעיס. והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד, וידבק בהן ויאמר: מה בצע לו להדבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שידבק באלו שידן תקיפה – הרי זה משומד לכל התורה כולה".
מכל מקום, ברכת המינים במקורה לפי הרמב"ם, עוסקת בכל אויבי ישראל למיניהם, מבית ומחוץ, ונזכרו בה: המשומדים, המינים, מלכות זדון, אויבים, וזדים. נמצא, שלפי נוסח חז"ל והרמב"ם המקורי והקדום אין שום מקום לטעוֹת ולחשוב שאסור להעיד בבית-דין כנגד רעך, אלא המלשינות שנאסרה היא מלשינות המוסרים, כלומר היהודים שנשתמדו ומוסרים לשלטונות מידע, שיאפשר להם לגזול את רכוש בני עמם או אפילו ליטול את נפשותיהם.
ברור אפוא כי נוסח הברכה המקורי שובש, הושמטו ממנו "המינים" שעל שמם נקראה ברכה זו "ברכת המינים", והמשומדים הפכו למלשינים (="ולמלשינים אל תהי תקוה וכל הרשעה כרגע תאבד" וכו'). בעקבות שיבושים אלה, רבים חושבים בטעות שלהעיד בבית-דין כנגד רעך הוא דבר מגונה ביותר, ואולי אף אסור מהתורה. בעוד שלפי האמת ההיפך הוא הנכון, אסור מן התורה לכבוש עדות, וחובה על כל אדם שיודע עדות בעניין מסוים ונתבקש להעיד, ללכת לבית-הדין ולספר את כל מה שהוא יודע במדויק, כדי לסייע לדיינים להגיע לחקר האמת.
נמצא אפוא, ששיבוש נוסח ברכה אחת מברכות התפילה גרם לשיבוש חמור בהשקפה.
ד. הסיבות המסתברות להשמטות
לא אתפלא אם הסיבה המרכזית שבגללה האשכנזים מחקו את המלה "מינים" היא הקרבה היתרה שהייתה בין יהדות אשכנז לגויי אשכנז, וכמו שכותב הטור בשם אביו הרוֹש, וזה לשונו (יו"ד, שפז):
"וכתב א"א הרא"ש: ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה [לאבלים] לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם".
כלומר, ראשוני אשכנז ביטלו דין תלמודי בגלל שלא נעים להם מהגויים (ואין זה הדין התלמודי היחיד שביטלו בגלל תחושות אי נעימות מהגויים, ראו מאמרי בעניין דיני האבילות, בפרקים על עיטוף הראש וחליצת כתף).
קרבתם המידותית וההשקפתית של האשכנזים לגויים ולכנסיה הנוצרית, גרמה לראשוני אשכנז להשתבש ביסודות הדת ובמושגי האלהות ולמחוק את המלה "המינים". כמו כן, אולי גם לא היה נעים להם מחבריהם הגויים הנוצרים, שהרי המינות והגשמת הבורא נחשבות ביהדות לטומאה חמורה, וייתכן שהדבר אף היה פוגם בקשרי המסחר עם הגויים וגורם להם לנזקים כלכליים. ואחד מהדברים הראשונים והמרכזיים שהם למדו מהנצרות והכנסייה הוא שברגע שהדבר נוגע לכיס ולתאוות השונות – הדת נגמרת, שהרי היא רק קורדום בעיניהם.
חייהם המשותפים והמעורבים באירופה עם הגויים השפיעו עליהם רבות בתחומים שונים. ראו נא את מבנה בתי-הכנסת של יהדות אשכנז (ובימינו כולנו הושפענו מסידור זה): ספסלי העץ המסודרים ביישור זה אחר זה כמו בכנסיות, חלונות זכוכית מעוטרים בציורים צבעוניים, ניגוני התפילות שמזכירים את האופרות הנוצריות (קוראים לזה בשקר "נשמה יהודית"), מגבעות קוזקים, וכן לבוש החזנים, גלימותיהם וכובעיהם שמזכיר מאד את לבוש הכומרים.
ולא רק בהיבטים החיצוניים, יהדות אשכנז הושפעה מאד גם בהיבטים מהותיים, כגון הפוליטיזציה של הדת ומסחורה, וזאת כאמור למדו מהכנסייה הנוצרית שהפכה את מסחור הדת לאמנות. וכן ריבוי השיטות והפסיקות והרחבתן המופקרת, גם כן נובע לדעתי מחיקוי ריבוי השיטות והכיתות שבכנסיה הנוצרית, שהרי אם הדת היא קורדום לחציבת טובות הנאה, ברור שיקומו חוצבים רבים שיקימו לעצמם חצרות ושיטות כדי למשוך יותר ויותר לקוחות. כמו כן, האמונה בגדולים שהם "בני האלהים" שלעולם אינם טועים וכל דבריהם דברי נביאות נשגבים, גם כן נובעת לדעתי מהשפעת הנצרות, שרואה את ישו ושליחיו כבניו של אלהים.
קרבתם לכנסיה הנוצרית הכחידה מהשקפת עולמם רבים מיסודות דת משה, ולכן לא נמצא אצלם כמעט שום התייחסות ליסודי התורה והשקפותיה המחשבתיות, כמו שאנו מוצאים לדוגמה אצל הרמב"ם בספר המדע, ואף לא קרוב לכך. ריבוי העיסוק בענייניה הטכניים של הדת (אסור ומותר וכיו"ב) וכן בפלפול הגמרא, נובע מבריחה מעיסוק בהשקפות ובדעות שהיה מציב מראה עגומה ביותר כנגד פניהם, ומאפיס את אשליית הגדולה והרוממות ששקעו בה. זאת ועוד, ריבוי העיסוק בענייניה הטכניים של הדת, גרם ברבות השנים לעיסוק-יתר שהוביל לתמורות חריפות, כך שגם עולמם ההלכתי שובש סולף זויף ועֻוות לבלי היכר.
ברם, קרבתם לכנסיה הנוצרית פגעה בעיקר ביראת השמים שלהם, ואהבת האמת בקרב רבים מהם – נעדרת, רובם המכריע לא יבינו את התימני הקטן המסתפק במועט ועובד את ה' באהבה ובתמימות, ואף ינצלו אותו ויזלזלו בו על-כך שאינו מפיק רווחים וטובות הנאה מן הדת. מזלזלים הם בעבודת כפיים שחז"ל כה שיבחו כגדר ליראת שמים. סכלותם גרמה להם להתרחק מן האמת עד-כדי-כך, שאינם מבינים את העונג שבמושגי האמת וידיעת השם, ולא את העונג שבקיום מצוה או לימוד תורה רק מתוך אהבת השם ותו לא.
נראה שגם החלפת המלה "משומדים" נובעת מקרבתם לגויים ולכנסיה. בשל חייהם המשותפים עם הגויים לא היה נעים להם לקלקל את יחסיהם עמם, ולכן שינו את המלה "משומדים" ל"מלשינים", שמא יאמרו הגויים שהם מתפללים להכרתת כל מי שהמיר את דתו לדתם הנוצרית. וברבות הימים גרם שיבוש נוסח התפילה לשיבוש השקפתי חמור מאד שפוגע בחברה ובעקרונות הצדק והיושר.
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).
סוף דבר
נחתום מאמר זה בפסק רבנו בהלכות תפילה (י, ג), וכֹה דבריו:
"שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה [=זמן מה שיש בו כבר טורח ציבור] – יעמוד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו שמא מינות נזרקה בו, והוא שלא התחיל בה" וכו'.
ואם מי שרק טעה בברכת המינים כבר נחשד במינות ומיד מורידין אותו מדוכן שליח הציבור, מה נאמר על ראשוני אשכנז שביטלו את ברכת המינים לחלוטין במחיקת המלה מינים? ומה נאמר על המינים האירופים שסילפו את כל ההלכות במשנה תורה אשר נוגעות למינים?
בעניינים חמורים כאלה אין רק חשד שמא הם התבלבלו או נבהלו מאימת הציבור, אלא ברור כשמש שמדובר במינים גמורים ומוחלטים, אשר מורידין ולא מעלין, וכל ספריהם לשריפה.
"למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו ברוך אתה יי שובר אויבים ומכניע זדים" (נוסח חז"ל ורבנו לברכת המינים).