תוצאות החיפוש

והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו: "והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב בתרגמוֹ כן, אונקלוס מעורר ומחנך ליסוד משלושה-עשר יסודות דתנו, הוא היסוד האחד-עשר שהעתקנו לעיל מתוך דברי בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' וכן: 'וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ' [אס' א, ד], והכוונה בכך עשרו בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' וכן: 'וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ' [אס' א, ד], והכוונה בכך עשרו

וזו מסקנתו של ארבל מן הגמרא שם: "זה שיושב בראש הישיבה צריך שיהיה עשיר מכולם  ולכן הוא יכול לקחת בידו, וסוף סוף ראינו שהוא מקבל אספקה מכספי הציבור עבור זה שהוא יושב בראש הישיבה". וארבל מביאים ראיה שלישית ממדרש תנחומא (ראה, יח), וכך נאמר שם: "'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' [דב' יד, כב] – עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי-ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה".

הפרט הוא עשיר או עני, קונה מכל-הבא-ליד או מי שאין-ידו-משגת לקנות אף פת-לחם לביתו. הדלים הם כחושים, עור ועצמות.

כמו כן, האדם המבולבל עשוי לפתח רצון לפצות על "רשעותו" ולהשיב את הכף חזרה אל הזכות, למרות שמדובר באשליה רבנו כותב ב"ספר המצוות", בכלל הראשון מתוך ארבעה-עשר, שאין ראוי למנות בין 613 המצוות של התורה את המצוות

ודבר אחר נעקר מן העולם" (סנהדרין סג, א); אותם פתאים גם הוזים לחשוב שרשב"י באמת אכל חרובים במשך יותר מעשור במצעד הגאווה; כי הסוטים המקובלים הללו מוסיפים מתחפשים לכהנים ונביאים. *** עוד נאמר שם (דף ו ע"א): "שור שור הוא צד הדין הקשה, והוא נדבק בצד הקדושה. זוהי עבודה זרה מכוערת – שעל-ידי זיווג של שור וחמור ניתן להוריד רוע לעולם. מנסה לתת תוקף לדבריו וטוען שיעקב תכנן לפגוע בעשו באופנים מאגיים בעת פגישתם המפורסמת, בכך שהוא ייתן לו שור

עבור הרמב"ם איוב היה אדם לא חכם ואולי אף טיפש! לא פחות! כך הוא כותב במורה הנבוכים בהתייחסותו לאיוב. האדם הוא רק בשר ודם, חומר עכור, היום כאן מחר בקבר… וכבר זעק המשורר הגדול: "זכור אני מה חלד (אני זמני, שנית, כתבת שדוד ומשה והנביאים שהטיחו דברים קשים עשו זאת מתוך "מר לבם" כלשונך או "חלשה דעתם לרגע קט" וכל מצָרינו, כי הִכנענו את לבנו. *** עוד כתב חיים הבהמי: "שנית, כתבת שדוד ומשה והנביאים שהטיחו דברים קשים עשו

ונותן כוח לעשות חיל ולצבור הון ולכנוס עושר ומזון. במצות הבורא אותו לשרתו כעבד לפני אדון.

אדם יכול להעלות בדמיונו את תמונתו של חברו בעודו ער, וכן בעת השינה כוח הדמיון עשוי להעלות את תמונתו של אדם כזה, שהגיע לשלמות המעלות השכליות והמידותיות, בעת שתיפול עליו תרדמה הוא עשוי לקבל שפע רוחני לכוח השכלי

כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים ". ויתרה מזאת, כאשר הדבר קשור בשׂררתם, גם מן החמורות הם אינם נמנעים, ויראת השמים המועטה שלהם נעלמת לחלוטין את סכלותו וסיאובו של ממסד השׂררה הרבני בדורו של הרמב"ם: "ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור

ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים  [כלומר כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם היחס הנכון כלפי המפקפק ביסוד מיסודות דתנו: "וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר

בין העדות בקרב העולים בשנות 1948–1954 איננו מצטמצם, ואילו הפער בקרב הוותיקים (שעלו עד 1947) נעשה כפול בעשור

גם המנהג הזה קשור לאותה סיבה: ילדים קטנים הם טהורים ונקיים מחטאים, ולכן יש להם "כוח רוחני" גבוה מאוד, במקרים רבים ביקשו הורי הילדים להעניק את כבוד הסנדקות לאדם רב השפעה או עשיר, כדי שהילד ייהנה מהשפעתו/מעושרו

ויתרה מזו, נפשו העכורה תורגל לשקר ולכזב, וכפי שכותב הרמב"ם ב"ספר המצוות" ביחס לאיסור להניח מכשול לפני עיור

לשימושו, ואם באופן עקיף – לשמירה על איזון אקולוגי, על מגוון הצמחים ובעלי-החיים, על עולם טבע נפלא ומופלא, עשיר

ולאו מלתא היא, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלי חֻפנאי מיא, ויהבו לי מלי חֻפני טיבותא [רב חסדא היה עשיר]; [ "והנה הפתי, כאשר שומע את הדברים הללו או מקצתן או יותר מהן, יימשך אחריה, ואינו יודע כי הימשכותו היא כשור

ומפטם אותם, לחמור שמגן ושומר עליהם, לחמור שמרפא אותם מחולאיהם, ומרומם ומפאר ומעניק לכומריהם הפגאניים עושר

בסוף דבריו זבלשטיין קובע שיושבי הישיבות למיניהם מתפללים ולומדים תורה עבור החיילים.

בענייני הרשות, וכך פוסק רבנו שם (ט, ד): "וכן אם ציוונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו וכן למדנו מחכמים הראשונים מפי השמועה, בַּכֹּל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה, כאליהו בהר הכרמל, שמע וכמו שפירש רס"ג במשלי (יח, כג): "אבל הראוי הוא שיהא בעל האמת מדבר בתוקף, בין שהיה עשיר או עני. ואפילו אם אותם "גדולים" עשו אות ומופת או שהפיצו עליהם סיפורי נסים ונפלאות שעשו בכוח "גדולתם" – אין להאמין

אך אין מה להתפלא על אמנון רודף הבצע, כי מטרתו של אמנון לוי היא להזין את חשבון הבנק שלו, והרייטינג קשור

היו עובדים בעבודות כפיים קשות מאד, וחיים במצוקה כלכלית נוראה, אשר לעומתה המצוקה הכלכלית של ימינו הינה עושר אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם המלאכה והעשייה, ובצדק גמור, כי העיסוק ביישובו של עולם, ובמלאכה אשר מפרנסת את בעליה, ואפילו לשם חיי עושר תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם', ואמרו על זה [חכמים]: משום שר' טרפון עשיר

מאיר גם נאותה לומר, שאין היא מכחישה את קיומה של הבעיה שנקראת "הבעיה העדתית", והיא אף דיברה על עוני ועל עושר

: "כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו כנו, ואת זאת בדיוק עשה קאפח בהכחשתו הרפה: מצד אחד  הוא טשטש את הודאתו בעבודה-זרה ובכך סתם צוהר שהיה עשוי ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם

בשבועות האחרונים עדים היינו למחול שדים משונה, אשר אילולא היה קשור באישיות נכבדה ובמוסד נכבד, הכנסת, היינו מספרים על עשו כי היה "יודע ציד", במה יודע ציד?

[ט] "הוא שירמיהו אומר בתשובתו לחנניה בן עזור, כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו ירמיה: חנניה דברי רבנו שם בפירושו למשנה (עמ' ו–ז), רבנו מרחיב בתיאור הדין והדברים שהיו בין ירמיה הנביא לחנניה בן עזור המדומות שהבטיח בהן חנניה: "ועל היסוד הגדול הזה [שנבואה לטוב אינה חוזרת] רמז ירמיה במחלוקתו עם חנניה בן עזור וחנניה בן עזור היה מתנבא לטוב ושיחזרו לירושלים כלי בית ה' שנלקחו לבבל, ולכן אמר לו ירמיה בהתווכחו עמו

פורסמה בעיתון "הארץ", ביום שישי יא בסיוון ה'תשנ"ב 12.6.92] המאורע שעיצב את הווייתו של יוסף דחוח-הלוי קשור שנה תמימה עשו חמשת האחים ואימם את הדרך ברגל, על גב חמור, ולבסוף במונית.

ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם

והוסיף החבר על דבריי וזה לשונו: כמות המקורות המדעיים שהוא מביא בהרצאותיו ובספריו הם יחסית רבים עבור חסר

(ר"ה א, א) במחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי לגבי זמנו של ראש השנה לאילן – באחד בחודש שבט או בחמישה-עשר באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרין בחמשה עשר בו". ואף-על-פי-כן, אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בערלה או ברבעי, עד חמישה-עשר יום בשבט – שהוא ראש השנה לאילן לא יביא מפירות שחנטו קודם חמישה-עשר בשבט , על פירות שחנטו אחר חמישה-עשר בו". ומעשר שני בפרי העץ (הלכות מעשר שני ונטע רבעי א, ב): "וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה-עשר

המעשיות ויהיה ניתן לכונן באמצעותן חברה בריאה ומתוקנת, שהרי רק עתה האדם מכיר במציאות המצַווה וברוממותו ואף עשוי

בימינו, שהרי הדיינים, כמו רבני הערים הממסדיים, זוכים למשכורת שמנה ולִשלל טובות הנאה, שמבטיחות להם חיי עושר