תה' טז, יא), וכאן משמעות המילה "ימינך" היא "אמיתתך" או "טובך", וברור כשמש שהשכר לחיי העולם-הבא אינו קשור

הוא מוצא "רפים ועיפים", הוא מוצא עשיר ובן-ריש אשר מקדישים את כל הונם במקח וממכר.

[חומש הוא מגילה שכתוב עליה חומש מחמישה-חומשי-תורה] וכן מהו לקרוא בספר-תורה שאינו עשוי כהלכתו, כגון שהיה ב) שנכתב על עור בהמה טהורה שאינו מעובד ["ככל הקלפים של היום לדעת רבנו" (קאפח)] [...] ואם רבנו היה חוזר בו ממה שהוא פסק ב"משנה תורה", והיה סובר שספר-תורה שאינו עשוי כהלכתו כשר לקריאה ולברכה דההוא [ספר תורה הפסול] לדעת רבנו, אין קורין בו כלל אף בשעת הדחק, והוא כחומש שאינו עשוי בגלילה וכדלעיל

עם-ישראל קשור אל ארץ זו, ארץ ציון וירושלים. ולא פחות מכך קשורה ארץ זו אליו, אל העם הזה. כי הבכי הזה איננו בכי של חוסר אונים, אלא הוא קשור אל דם החיים הנושא זרמי-מוות לאויב המעיק והמציק: בָּכִיתִי (שם) ושוב זיכרון של הוויה קדמונית: "אל מול שער טיטוס", גם זיכרון זה קשור בירושלים, ליתר דיוק בחורבן ירושלים

תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם,אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר היה עושר בימי חכמי המשנה והתלמוד? וכי הוא לא למד תלמוד מימיו?

שום תועלת, ולכן הוא אינו בגדר "כשר להצניע" והמוציאוֹ בשבת פטור מחטאת; אולם, לפי מר עוקבא, דם נידה כן עשוי הם נחשבים לשליחים של בנזייטן [כנראה אחד מן האלילים הרבים שביפן] ומאמינים שהם מביאים עושר. ובתשובת הגאונים מצאתי: שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר

והדובה הנפוחה ועסקניהם מתיימרים להיות יהודים, עליהם לדעת שפעולתם בשיטה האמורה היא כפירה ביסוד האחד-עשר בעניין שכר ועונש, והנה הוא לפניכם (פיה"מ סנהדרין י, א): "והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי זאת ועוד, אנו יודעים שכאשר הדבר קשור לשׂררה ולרדיפת הבצע נעלמת יראת-שמים, ואין מן הנמנע שהם יאמצו יסודות

אין להביא ראיה לאמיתת דרך מסוימת מריבוי ההולכים בה, אם כבר, אדרבה, דווקא מיעוט ההולכים בדרך מסוימת עשוי

עני תמיד, שהרי יקשה עליו עד מאד להוציא מִממונו עד שכאילו אינו בידו, וכבר הכרתי רב ממסדי שכיר ובכיר עשיר והכרתי פעם ר"ב ממסדי שכיר ובכיר עשיר גדול וצייקן עוד יותר גדול, אשר מתעטף בבית-הכנסת ובבית-המדרש בטלית אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (ב, ח): "ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק כלומר, אם יש צורך להציל עשוק מיד גוזל מותר לבוא בהרשאה.

והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו: "והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב בתרגמוֹ כן, אונקלוס מעורר ומחנך ליסוד משלושה-עשר יסודות דתנו, הוא היסוד האחד-עשר שהעתקנו לעיל מתוך דברי בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' וכן: 'וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ' [אס' א, ד], והכוונה בכך עשרו בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' וכן: 'וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ' [אס' א, ד], והכוונה בכך עשרו

ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים  [כלומר כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם היחס הנכון כלפי המפקפק ביסוד מיסודות דתנו: "וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר

לבנו דרך באמצעות הקניית דרך חיים מתואמת ומשוכללת, גם כאשר יעמדו בפני בנו פיתויי העולם המודרני, הוא עשוי

כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים ". ויתרה מזאת, כאשר הדבר קשור בשׂררתם, גם מן החמורות הם אינם נמנעים, ויראת השמים המועטה שלהם נעלמת לחלוטין את סכלותו וסיאובו של ממסד השׂררה הרבני בדורו של הרמב"ם: "ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור

נמצא שרבנו התעלם לחלוטין מן הטעם האגדי שהשיממון מכה את הבית כשור המנגח, ובחר בכלל ההלכתי של "זה נהנה לדידי חזי ליה ומנגח כתורא", פשט הדברים הוא שבנו של רב אשי מעיד שראה כיצד השיממון מכה בבית ומנגח בו כמו השור את העצים ואת הקורות קאמר, ודבר הבאי [=גוזמא] אמר [=מר ב"ר אשי] שראה שההפסד בבית הפסד גדול כאילו היה שור שמדובר במשל, ומכיוון שהעש או מזיקים אחרים, מכלים את הבית באופן כל כך קשה ומפליא, דימו את נזקם לנזק של שור הורסת את הבית, והוא שאמר רב אשי שהתבונן בדבר וראה שרבים נזקיה (למרות שאינה נראית כרגיל על-פני השטח) כשור

ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם

ושמעתי על רי"ש-בי"ת אחד, עשיר גדול, שיש לו מיליונים על גבי מיליונים בחשבון הבנק מהתורה שהפך לקרדום, אך לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" – מי שהתמכר לממון והפך אותו למקור של אהבה וסיפוק דמיוני חולני, ככל שהוא יהיה עשיר "נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ" (מש' כח, כב), כלומר העני המרוד עשיר תכונות נפשי אשר לא בהכרח יתפתח לכיוון מסוים, אך בבואו במגע עם נסיבות חברתיות ונסיבות חיצוניות אחרות, הוא עשוי

הסיבה ברורה: הסרט בא להראות דיכוי, מצוקה ועוני – ולא רווחה, עושר ותרבות.

בסוף דבריו זבלשטיין קובע שיושבי הישיבות למיניהם מתפללים ולומדים תורה עבור החיילים.

בהמשך דברי רבנו שם הוא מפרט את אופני בניית המשלים ושזירת הנמשלים בהם: "וברובם עשו שיהא העניין שהמטרה ויהיה ניתן לכונן באמצעותן חברה בריאה ומתוקנת, שהרי רק עתה האדם מכיר במציאות המצַווה וברוממותו, ואף עשוי

לשימושו, ואם באופן עקיף – לשמירה על איזון אקולוגי, על מגוון הצמחים ובעלי-החיים, על עולם טבע נפלא ומופלא, עשיר

ודבר אחר נעקר מן העולם" (סנהדרין סג, א); אותם פתאים גם הוזים לחשוב שרשב"י באמת אכל חרובים במשך יותר מעשור במצעד הגאווה; כי הסוטים המקובלים הללו מוסיפים מתחפשים לכהנים ונביאים. *** עוד נאמר שם (דף ו ע"א): "שור שור הוא צד הדין הקשה, והוא נדבק בצד הקדושה. זוהי עבודה זרה מכוערת – שעל-ידי זיווג של שור וחמור ניתן להוריד רוע לעולם. מנסה לתת תוקף לדבריו וטוען שיעקב תכנן לפגוע בעשו באופנים מאגיים בעת פגישתם המפורסמת, בכך שהוא ייתן לו שור

ולאו מלתא היא, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלי חֻפנאי מיא, ויהבו לי מלי חֻפני טיבותא [רב חסדא היה עשיר]; [ "והנה הפתי, כאשר שומע את הדברים הללו או מקצתן או יותר מהן, יימשך אחריה, ואינו יודע כי הימשכותו היא כשור

גם המנהג הזה קשור לאותה סיבה: ילדים קטנים הם טהורים ונקיים מחטאים, ולכן יש להם "כוח רוחני" גבוה מאוד, במקרים רבים ביקשו הורי הילדים להעניק את כבוד הסנדקות לאדם רב השפעה או עשיר, כדי שהילד ייהנה מהשפעתו/מעושרו

ונותן כוח לעשות חיל ולצבור הון ולכנוס עושר ומזון. במצות הבורא אותו לשרתו כעבד לפני אדון.

הקודש לאחֵר, ובעשרת ימי תשובה הרבו ימי מבוכה ומשובה להתפלל לאחד נברא ולאחרים למטה ממנו; בשאר ימות השנה עשו שישית וכך נאמר ב"הלכה" הזו: "ראיה לדבר [שהעולם נברא ברצפי אותיות] עדים נאמנים: עולם שנה ונפש, שנים עשר שכל שנים עשר, בעולם ובשנה ובנפש, הם למטה מן השבעה, והשבעה למטה מן השלושה [כלומר, לעולם המספר שנים עשר ההוכחה בהן ומשפטיהן [השפעתן על העולם לפי האסטרולוגיה] למטה [מהשפעת] שבעת הכוכבים; ובשנה – הרי שנים עשר איברים המנהיגים שבגוף [שנים עשר איברים אשר לפי דמיונו הם המנהיגים את הגוף ויפורטו לקמן בפרק שישי] למטה

הפרט הוא עשיר או עני, קונה מכל-הבא-ליד או מי שאין-ידו-משגת לקנות אף פת-לחם לביתו. הדלים הם כחושים, עור ועצמות.

כמו כן, האדם המבולבל עשוי לפתח רצון לפצות על "רשעותו" ולהשיב את הכף חזרה אל הזכות, למרות שמדובר באשליה רבנו כותב ב"ספר המצוות", בכלל הראשון מתוך ארבעה-עשר, שאין ראוי למנות בין 613 המצוות של התורה את המצוות

אדם יכול להעלות בדמיונו את תמונתו של חברו בעודו ער, וכן בעת השינה כוח הדמיון עשוי להעלות את תמונתו של אדם כזה, שהגיע לשלמות המעלות השכליות והמידותיות, בעת שתיפול עליו תרדמה הוא עשוי לקבל שפע רוחני לכוח השכלי

: "כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו כנו, ואת זאת בדיוק עשה קאפח בהכחשתו הרפה: מצד אחד  הוא טשטש את הודאתו בעבודה-זרה ובכך סתם צוהר שהיה עשוי ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם

ויתרה מזו, נפשו העכורה תורגל לשקר ולכזב, וכפי שכותב הרמב"ם ב"ספר המצוות" ביחס לאיסור להניח מכשול לפני עיור