ח) ולתשומת לבם של הדרדעים היהירים אשר תועים אחרי שחיתותו של לייבוביץ' הכופר, גם לפי דעתו של קאפח תחיית-המתים ולא רק זה, הביטוי המעשי של השקפתו הרעה הזו של הפוחז הוא, שהוא כפר ביסוד חיי-העולם-הבא! *** ועתה למקור ההשקפה הזו: במאמר "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?" הוסבר, כי רובם המכריע של עושקי דת משה בתקופתו של רבנו סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים קאפח גם הסביר את דעת הרמב"ם בשאלה זו, וזה לשונו: "לדעתו [לדעת הרמב"ם], אינו קיים מושג יום הדין הגדול,

ומה דעת חז"ל ורבנו הרמב"ם בעניין? א. סוגיות בספרות חז"ל ופסק הרמב"ם לפני שנים רבות הכרתי מישהו שבמהלך אחת ממלחמות ישראל מצא גולגולת של חייל רבנו הרמב"ם מתואם עם המקורות שראינו לעיל, וכך הוא פוסק בהלכות אבל (יד, יט): "המת אסור בהנייה כולו, חוץ פסיקת השולחן-ערוך בניגוד לרבנו הרמב"ם, ובניגוד לפשט המשנה בערכין (א, ד) "האשה שנהרגה נהנין בשערה", קארו קצרו של דבר, פסיקת הרמב"ם עומדת על אדנים איתנים, ולכן ניתן בהחלט ליהנות משער אשה שמתה, לדוגמה לתורמו

אחת השאלות המעניינות ביותר בחקר הרמב"ם היא, האם הרמב"ם כפר בתחיית-המתים? רבנו מבאר אפוא, שהרקע לטעותם של הוזי ההזיות הללו נבעה משיבוש שכלי משולב: דעות קדומות משובשות שצמחו פרא ביסוד חשוב מאד בדת משה והוא חיי העולם-הבא, וזאת למרות חשיבותו העצומה, שהרי הוא התכלית הסופית של האדם ולפיכך אנו מפרשים את העולם-הבא ומבארים אותו מחמת עמקותו, ומפני שהוא הדבר אשר בטבע מנהגו של עולם, כלומר קישור לחלק ב של המאמר.

איך אפוא התירו חכמים לאיש להימנע מלקיים מצות עונה ברשותה של האשה? ברם, לא אסתפק בזה, ובפרק הבא אנתח את הביטוי "מצות חכמים", ואבסס את המסקנה לפיה אין כוונת רבנו הרמב"ם ומצות חכמים  הראשונים לענות: 'אמן יהא שמיה רבה מברך', בכל כוחו של אדם". אלא ברור, שכל האיסור הוא לזרות מחוץ לגופה של האישה. ואמרו חכמים: גזל ועריות, נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן.

אגב דברי רבנו הרמב"ם ביחס ללימודים לשם קבלת תואר של "רב" או "דיין" נתייחס למציאות הדתית העגומה בימינו דת האמת נשארה תחת ידיו הנאמנות של הרמב"ם, בכלילות יופייה, בחֵן זָהרה ובנועם אמיתתה. ה. ברם, אין צל של ספק שיש למצוות תכליות ומטרות נעלות, ולשם הבנת עניין זה נצרף פרק מתוך המאמר: "מלחמתו של רבנו הרמב"ם מבאר לנו בדבריו האחרונים מדוע חכמים ע"ה עודדו את ההמון לעשות מעשים טובים מתוך תקווה לקבל היכן הייתה טעותו של קאפח?

לפני שנמשיך לדון בטעמי המצוה, נסביר את דברי הרמב"ם ביחס למציאות הדמיון אצל בעלי החיים, ונצטט את דברי על דברי הרמב"ם האחרונים מוסיף קאפח, וזה לשונו: "מכאן משמע כמעט במפורש שאם אין תאוותך גוברת עליך לשלול שגיאה חמורה בהבנת פעולותיו של הקב"ה בעולם. וזה הוא דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. הרמב"ם בפירושו למשנה מביא דוגמאות נוספות לצער בעלי חיים, וכֹה דבריו (ב"ק ד, ד): "שור האצטדין, המהמרים

בלב נרגש והומה ובהודיה לה' יתעלה הנני שמח להודיע לכל שוחרי משנת רבנו הצרופה, כי יצא לאור "סידור אוֹר הרמב"ם והנני מזכיר לחברים היקרים שוחרי הדעת שלא רכשו את הספר "אפיקים להרמב"ם", להזדרז ולרכוש אותו יחד עם הסידור במחיר של 35 ש"ח נוספים, ולהפיצו לישרי הדעת.

כבר שלוש שנים שאני וידידי אדיר נפגשים מדי פעם בשבתות בבית-הכנסת ע"ש הרמב"ם שברמת-עמידר, כאשר אני מתארח באותו בוקר "עשיתי נַגְלַה" וזרקתי ערימה כבדה נוספת של הזבל הזה, אך הפעם כשרוקנתי אותם למחזורית הקרובה לדעתי, זו הייתה נקודת מפנה בחייו של שלמה: להודות על האמת או להמשיך להתכחש לה? בית-הכנסת ע"ש הרמב"ם! אמנם, לא אתפלא אם המצב בבית-הכנסת ע"ש הרמב"ם שברמת-עמידר דומה מאד ואולי אפילו פחות גרוע משאר בתי-הכנסיות

ובכלל, מדוע אתה מסלף את שמו של הבורא יתעלה? ועד היום במשך כל שנות קיומו של אור הרמב"ם מעטים הם האנשים אשר מצאו טעויות בדבריי (ורבים ניסו), ובדרך ואולי יתרה מזאת, אתה מוזמן לעיין בסדרת המאמרים: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה" , ושם תראה שכבר בתקופת וראה נא גם את סדרת המאמרים של ידידי נאור טויטו הי"ו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה" . וכן בעניינו של שר"י כתבתי עשרות רבות של מאמרים, ועל ביקורתך בעניינו ראה: "ביקורת על יחסי לרש"י-שר"י ותשובתי

במאמר זה אסקור אוסף של הזיות שבהן הרמב"ן התגולל, נכשל ונחבל. בחלק זה אסקור מקבץ כללי של הזיות הרמב"ן. בחלקים הבאים, אסקור קטגוריות שונות של השקפות. בהמשך הפסוק הרמב"ן מגדיל להרשיע בתעתועיו: "אבל יש לנו מדרשו [של הפסוק] עם פשוטו [של הפסוק] ואינו יוצא התוספתא שבה נזכרו ששת מעשיו של חזקיהו צורפה על-ידי הרמב"ם למשנה, והיא מובאת בספרו פירוש-המשנה, במסכת רבנו הרמב"ם היה מודע לקיומם של פירושים אחרים, והוא מסביר בהמשך פירושו שם מדוע האריך לבאר מהו אותו ספר

במאמר זה נדון בדעת הרמב"ם בשאלת כשרות ספרי התורה שנכתבו על קלף המצויים ונפוצים מאד בבתי הכנסיות בימינו כללים בכשרות ספר תורה הרמב"ם מלמד אותנו שיש שלושה סוגי עורות: גוויל, קלף ודוכסוסטוס. ספר-תורה, וקלף של תפילין או של ספר-תורה, צריך לעבד אותן לשמן. רבנו הרמב"ם "משנה תורה". בימינו שנכתבו על קלף, הם ספרי-תורה פסולים לדעת הרמב"ם.

לפיכך, גם אם נעמוד ונצווח בכל כוחנו שתשובה זו יצאה מתחת ידו של רבנו, עדיין כל ספרי-התורה של ימינו הינם ואף מדגיש זאת בתשובה, ומסביר מדוע הוא חוזר בו, וכמו שעשה בעניין תקנתו לתפילה אחת (ראו: "תפילה אחת לפי הרמב"ם וראיתי בשם הרשב"ש שכתב: איך נניח אנחנו תלמוד ערוך בפי רבנו הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול מחמת מה שנמצא בתשובות מכל מקום, כאמור, כאשר יש לנו מחלוקת בין הלכה פשוטה וברורה במשנה-תורה לתשובה עמומה שנאמרה בשם רבנו הרמב"ם ולא אתפלא אם יש כאן ביטוי נוסף לדרכם של המינים להנציח את שלטונם בשיטת הרומאים הידועה של "הפרד ומשול",

" המפורסמת, החודרים לעומק מימיה ותוֹכִיוּתָהּ של יהדות-תימן. הרמב"ם מציג לפנינו דגם של יהדות צרופה, המקויימת אי-שם באיים הרחוקים, בתימן המצטיינת באהבת התורה וקיום זוהי אפוא מורשתה הרוחנית של יהדות-תימן שאנו מצֻווים להנחילה לבנינו ולבני בנינו. זוהי תרבותנו הדוגלת בקו האמצעי שתומך בו רבנו הרמב"ם. לדבקותם ומסירותם של יהודי-תימן בתורה לא היה אח ורע.

ובכל מה שבתוכה, מפני שמהתבוננות בבריאה (כלל היקום) ובנבראים (חי, צומח, דומם), אנו למדים על פעולותיו של בורא עולם, ובהכרת פעולותיו של בורא עולם אנו מתקרבים להשגתו ולידיעתו. עמ' קט): "ובימינו לא רק נפתחה הארץ אלא גם 'נפתחו השמים', ויש לאדם היודע להשתכל מרחב רב להכיר גדולתו של בפרק החמישי מפרקי הקדמתו לאבות, הרמב"ם מוסיף ומלמדנו על תפקידם של המדעים המובילים (מדעי הטבע) והמדעים השם, וזה לשונו של מרי במאמרו "למודי 'חול' במשנת הרמב"ם" בעמ' 592, וזה לשונו: "וזוהי כנראה לדעת רבנו

רבנו ציין לדוגמה את עניין ההזנה של בני האדם ובעלי החיים, מפני שרבים טעו וחשבו שכוחות הנפש של בעלי-החיים חמשת חלקי הנפש של האדם החלק הראשון של נפש האדם הוא החלק הזן, וכֹה דברי רבנו שם: "ממנו הכוח המושך, והמחזיק לפי הרמב"ם, סופם של הרשעים יהיה שיאבדו ויכרתו, כפי שהחולה בגופו אשר אינו מטפל בחוליו וממשיך להזיק ולהתעלל הרמב"ם". , ובציון המאמרים הללו ראוי לחתום מאמר זה אשר פותח צוהר לחקר הנפש של הרמב"ם.

, ראינו את דברי הרמב"ם אשר מבאר, שאין ראוי לאדם נבון להצטער בבוא צרה גדולה לפי שאינו יודע את תכליתה, השמחה שעוסקת בדבר נעלה, שמחה של מצוה, של עזרה לזולת וגמילות חסדים, של לימוד ערכים ומידות נעלות, של לימוד אזהרה מהדאבון והצער לצד האיסור להרבות בשחוק ובשמחה שאינם בדבר נעלה, רבנו הרמב"ם מזהיר אותנו גם מן הנטייה נחזור עתה לעניין השמחה, בהלכות דעות (ב, יד) רבנו הרמב"ם מסכם את הדרך הישרה שיבור לו האדם: "לא יהיה אדם ואין שמחה אמיתית אלא שמחה של מצוה, שמחה של עשיית הטוב והצדק שמעניקה לאדם סיפוק נפשי ועונג רוחני נצחי.

נדלג אפוא על הפסקה הראשונה ונעבור להתקפתו של הרמב"ן: "ואם כן הדבר כדברי הרב [=הרמב"ם, לפיו אונקלוס היה כללו של דבר, מי שיעיין שם יבין, שאין שחר לטענותיו המרושעות של הרמב"ן הוזה ההזיות. ידועים בקבלה וסודם ליודעים חן". הרמב"ן על רבנו הרמב"ם ואונקלוס ע"ה, וכֹה דבריו: "לפי הדברים שנאמרו בעניין השכינה, מה פירוש דברי רבנו עם-ישראל או מתלווה לבני-האדם וכו'. *** ועוד בעניינו של הרמב"ן ראו נא: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן

עין טובה כידוע, הרמב"ם היה רופא הגוף, ברם, מה שפחות ידוע הוא שהרמב"ם היה גם רופא הנפש. ראשית נביא את דברי המשנה שאותה מבאר הרמב"ם (ה, יז): "כל מי שיש בו שלשה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של וכל מי שאין בו שלשה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של בלעם. תלמידיו של אברהם עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה. אבל תלמידיו של בלעם עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה".

התועלת שבאימוץ דעת הרמב"ם ראינו אפוא, ש"העין הרעה" שנזכרה בתורה ובדברי רס"ג והרמב"ם הינה ביטוי למגרעת ברם, מדוע יש לאמץ דווקא את גישת הרמב"ם? ה) המשמעות של "מאן דלא קפיד" רחוקה מאד מהנטען במאמר. אתה גם מוזמן לעיין לדוגמה בסדרת מאמריי על רש"י או על הרמב"ן, או בסדרת מאמריי על מלחמתו של הרמב"ם בגדולי קבל האמת ממי שאמרו – זו מהותו של האדם היהודי ההולך בעקבותיו של אברהם אבינו.

אחת הטענות שבאמצעותן מנסים חכמים בעיניהם להטיל דופי בשלמותה בעוצמתה וביפעתה של משנת הרמב"ם, היא הטענה יושרו וענוותנותו של הרמב"ם בהקדמתו לחלק השלישי של ספרו "מורה הנבוכים", הרמב"ם מסביר מדוע הוא נאלץ לבאר בדרך של הסתרה והכמנה רעיונות ממעשה-בראשית וממעשה-מרכבה: הסיבה הראשונה לכך היא תוכחתם הקשה של חז"ל למי לדורו החסר של הרמב"ם. בתמונה: ארכימדס מהורהר, ציור של דומניקו פטי 1620.

הייתכן שמנהג זה לא נזכר באף ספר קדום ואיש לא הכירו עד להופעתו של ספר הזוהר? כפי שהסברנו בחלק הראשון של המאמר: "יחסו של הרמב"ם לקבלה", "ספר הזוהר" הופיע לראשונה בשלהי המאה הי"ג למניינם רס"ג, הרמב"ם, האבן-עזרא וכל חכמי תור הזהב בספרד לא הכירו את הספר ודעותיהם אף מנוגדות לכתוב בזוהר, המכיל אמונות תפלות ואף דברי כפירה ונאצה במסווה של "תורת סוד". " בנויים על-פי דבריו והזיותיו של הרשע המרושע נתן העזתי שר"י.

אין שום איסור ואפילו לא ריח של איסור. ובעניינים אלה ראו מאמרי: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?". וכל המפרשים שראיתי הבינו שרש"י מתכוון לערמימות של זנות! והלא זו היפך מהותה של התורה, אשר מרוממת את האדם להתרומם מעל חומרו ובהמיותו. בחרפת המין האנושי הוא חוש המישוש, כלשונו של אריסטו.

הערת העורך: מצורף קישור למאמר: "עילוי נשמות לדעת הרמב"ם - הזיה או מציאות". וזו כנראה גם השקפת הרמב"ם, שלא רואה את השכר של המצוות בכלל ושכר מצוות ת"ת בפרט- כשכר חיצוני, ופשוט שלא וע"ש שמביא ראיות רבות לדבריו ומסתמך על דברי הרמב"ם בכמה מקומות ע"ש, ומפלפל בדברי התלמודים ע"ש, ומביא צא נא וראה, כל מקום שבו תאמר את דעת הרמב"ם בעניין עילוי נשמה יחשבוך ככופר בעיקר, והאמירה "לעילוי נשמת וגישתי היא להתמקד ולהתרכז סביב הרמב"ם ומעט מהחכמים שהיו קרובים אליו, כי לדעתי התמקדות זו הכרחית להשגת

בסוף ימיו כשכתב את ספרו "מורה הנבוכים", ולכן מדובר בשני אנשים שונים: הרמב"ם של ה"מורה" והרמב"ם של "משנה תורה"; או שהוא הודה בסוף ימיו לקבלה; או שהוא לא באמת התכוון למה שהוא אמר; או שהוא בסך הכל עוד פוסק בשורה הרמב"ם, שהרי הם הוגים בדבריו! הם אולי מבינים שהרמב"ם הוא האנטי-תזה הגדולה ביותר לדרך השקר שלהם ושל אבותיהם, כי הרמב"ם מציב מראה וחזות-קשה ולכן הם נזהרים מאד, ומאפשרים אך ורק לאנשיהם הנאמנים ביותר לדרך השקר וההתעייה לעסוק במשנת הרמב"ם.

ועל חסידיו השוטים אשר העמיקו בתורתו של מנדל, אומר הרמב"ם (הל' תשובה ג, יד–טו): "ואלו שאין להם חלק לעולם-הבא ועל עבודת האלילים של הספירות ראו מאמרו של הרב נאור טויטו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ו)". אבל אחרי זה באו רבותינו נשיאינו וגילו עניני הקבלה שבחיבורי הרמב"ם". – בוודאי שלמד ועסק הרמב"ם גם בתורת הקבלה". מהי אפוא טענתם? של הרמב"ם לקבלה (חלק ה)", והנה לפניכם מעט מן הנאמר במאמר שם, על תשובות האי גאון שנשען עליהן מענדי שמענדי

ובכן, המשמעות המעשית של היתרו של קאפח "עת לעשות" וכו' היא היתר גורף ומוחלט (כמו כן, כל אחד יכול לתלות שנאה עזה, בשל צביעותו הגדולה הזו בעניין יסודי זה ובעניינים יסודיים אחרים שגם בהם קאפח מתראה כאילו הוא "הרמב"ם ויתרה מזאת, העובדה שקאפַּח סתר את כל התירוצים העלובים שהעלו השוטים כנגד הרמב"ם הינה התעיה חמורה מאד, הזו, בחָשבם שאם קאפח התיר ליהנות מדברי תורה ואף קבע ברמז עבה שזו מצוה רבה, אז וודאי שמותר כי הוא הרי "הרמב"ם של ימינו"...

של הזיה אחת נפתח הפתח לחדירת אינסוף הזיות מאגיות אשר הורסות לחלוטין את מה שנותר משאריות שכלו של אותו בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם הרמב"ן קובע ששעיר המשתלח של יום הכיפורים הוא קרבן ל"שר המושל במקומות החורבן", והוא "נפש גלגל מאדים", מדברי הקב"ה וגם רבנו הרמב"ם עולה, כי הרמב"ן נקרא אויב ושונא וצר ומקנא ומכעיס ומעלה חמה, וכמו שתיארה אסתר ולסיום אעיר על התחסדותו של הרמב"ן: "ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאיתנו אליו [=לשר הפגאני המושל

הרמב"ם בהחלט מתבטא שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם-הזה. קיומה של קופה של צדקה עירונית, השייכת לקהילה היהודית הוא חלק אינטגרלי מכל עיר יהודית בישראל. מה מקום ללשונות של המלצה בנושא?? שמא תאמר: נכון, אבל עדיין קיים טיעונו האחרון של הרמב"ם "שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן כללו של דבר, כל קבלת כסף או שווה כסף או כל טובת-הנאה מכל סוג שהוא שאיננה נובעת מעמל של מלאכה ופרנסה הינה

אולם, אני יצאתי מבית הכנסת מכיוון שבסידור "אור הרמב"ם" לא הופיע נוסח של הלל אחר תפילת ערבית. בבדיקה שערכתי ראיתי שרבנו הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום שיש מנהג לומר הלל אחר ערבית בבית-הכנסת, כמו כן מנהג וכך כתב בתשובה גם ר' יוסף מיגאש, תלמידו של הרי"ף ורבו של ר' מיימון בר יוסף הדיין, אביו של רבנו הרמב"ם פסח אחר העמידה של תפילת ערבית. ימים טובים של עצרת".

מַיְמוֹן אֲשֶׁר צַעְקוֹ / אֶל אֵל לְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתוֹ / לָשׂוּם בְּתוֹרָתוֹ לְבַד חִשְׁקוֹ", ובמאמר: "הרמב"ם מטרתו הראשונה של רבנו בספרו בראש הקדמתו, רבנו מצהיר כי מטרתו הראשונה של ספרו היא: "ביאור ענייני שֵׁמוֹת מטרתו השנייה של רבנו בספרו מטרתו השנייה של רבנו היא ביאור משלי ספרי הנביאים, וכֹה דבריו (עמ' ו): "וכָלַל ואף רבנו הרמב"ם, בסוף צוואתו שם (עמ' יג) מרים על נס את דרך האמת, ואומר כך: "כללו של דבר, אני הגבר אשר מעשה מרכבה הם "מדעי האלהות", וכמו שכותב רבנו הרמב"ם בפירושו למשנה מסכת חגיגה (ב, א): "וכוונתם [של החכמים