"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? [...] וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל" (במ' לב).
מן המפורסמות בחברת המינות החרדית היא ההשקפה שלימוד תורת המינות שבידם מועיל לשמירה על מדינת ישראל, לא פחות ואף הרבה יותר מאשר פעולתם של חיילי צה"ל וזרועות הביטחון. כמובן שההזיה הפגאנית הזו נועדה לפטור אותם משירות בצה"ל מֵחַד, ומאידך להצדיק מתן תקציבי מדינה ליושבי הישיבות מקופת הציבור – כאילו יש לעגֵן את התקציבים להוזי ההזיות הפרו-נוצריים הללו בתקציב הביטחון! ולא רק תקציבי מדינה מן הקופה הציבורית, הזיה זו גם נועדה לשכנע את התורמים, שבתרומתם ליושבי הישיבות הוזי ההזיות – תופשי אגדות חז"ל כפשוטן ורוויי המאגיה והשקפות המינות – הם מקיימים מצוה גדולה שתציל אותם מדינה של גיהינום, וכל זאת כדי לפטם את מפלצת המינות האורתודוקסית.
לאחרונה (חנוכה תשפ"ג) ראיתי כתבה מטעם ארגון שנקרא "שובה ישראל" בראשות אחד מראשי העולם התחתון, הלא הוא הסנדק יאשיהו פינטו שר"י. בכתבה זו טוען אחד מהכומרים של פינטו שיש הוכחה מחנוכה לכך שלימוד התורה מגן על עם-ישראל. וכבר הרחבתי בעניין השקפה רעה זו, כאילו מצות לימוד התורה נועדה לשם טובת הנאה חומרית, ושם גם ראינו שזו כפירה מפורשת וחמורה בתורה, ואף הפיכתה לקורדום לתעתע ולשדוד בו את הקופה הציבורית, וכן לגנוב בה את לב הגבירים שמבקשים לתרום את כספם לצדקה (כדי להשקיט את מצפונם על רשעם ומעלליהם, וכדי ל'סדר' לעצמם מקום ב'מזרח' בעולם-הבא), ראו: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?", "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות", ועוד.
נחזור לכתבה שהזכרנו (כאן), כותרתה הוא: "ההוכחה שלומדי התורה שומרים גם על החיילים בזירה", כלומר, הם לא רק שומרים על כל עם-ישראל, הם "שומרים גם על החיילים".
וכך אומר הכתב דוד ברגר שמתאר שם שיעור שמסר החוצב שי טחן, וזה לשונו:
לכבוד החנוכה, הרב שי טחן, ראש כולל "שערי עזרא" וראש בית הוראה "ארזי הלבנון" [כאילו היושבים שם הם 'ארזי הלבנון'], התייחס לכך שה' הציל אותנו למרות העובדה שהיינו חלשים מול גיבורים, צדיקים מול רשעים ועוסקי תורתך מול זדים [והנה דבריו של טחן החוצב]:
"בימים אלו, ימי החנוכה, אנו מוסיפים בתפילת שמונה עשרה את תפילת 'על הניסים' שבה אנו מודים לקב"ה על הניסים שעשה עימנו בימי החשמונאים [...] 'וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ'. [...] מוסיף הרב טחן: שחכמים הדגישו לנו שהניצחון הגיע בזכות אלו שלמדו ועסקו בתורה ולא רק בזכות החיילים בזירה. וגם בימינו אנו אנחנו צריכים לזכור שלומדי התורה מעניקים הגנה ומסייעים לנצח במלחמות". עד כאן מתוך הכתבה הממומנת של דוד ברגר.
ובכן, החוצב שי טחן למד מן הנוסח של "על הניסים": "וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ", שהקב"ה נתן את הזדים ביד "עוסקי התורה" דווקא, דהיינו שלימוד התורה הוא זה שהביא לפי דמיונם לנתינת הזדים בידי עם-ישראל, ובמלים אחרות, "העיסוק בתורה" בזמן המלחמה עורר את ה' יתעלה ופעל "גדולות ונצורות" בשמים, כדי להנחיל ניצחון לעם-ישראל על היוונים.
ברם, הנוסח שבידיו של טחן הוא נוסח מזויף, וכך הוא הנוסח המקורי שבסידור הרמב"ם:
"עַל הַנִּסִּים וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַפְּדוּת וְעַל הַפֻּרְקָן שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמָן הַזֶּה. בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוּנַּאי וּבָנָיו, כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרִשְׁעָה עַל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְבַטְּלָם מִתּוֹרָתֶךָ [בהמשך נתייחס גם לביטוי הזה ולכן הדגשתיו] וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, וְדַנְתָּ אֶת דִּינָם, וְרַבְתָּ אֶת רִיבָם, וְנָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם, וּמָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וּפוֹשְׁעִים בְּיַד עוֹשֵׂי תוֹרָתֶךָ. וְעָשִׂיתָ לְּךָ שֵׁם גָּדוֹל בְּעוֹלָמֶךָ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ פֶלֶא וְנִסִּים. כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת כָּךְ עֲשֵׂה עִמָּנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת בָּעֵת וּבָעוֹנָה הַזֹּאת, וְעַל כֻּלָּם ייי אֱלֹהֵינוּ אָנוּ מוֹדִים לָךְ".
כלומר, חכמים ע"ה בחרו להדגיש לנו דווקא בנוסח של "על הניסים" שלא העיסוק בתורה הוא זה שנוצח במלחמה, אלא קיום מצוות התורה באמת ובלבב שלם, דהיינו ההליכה המעשית בדרך ה' ובדרך האמת, ההליכה בתמימות וביושר עם בורא-עולם, והעשייה לשם-שמים מתוך אהבה טהורה לה' – היא זו שמרוממת ומחזקת את רוחו של האדם, היא זו שמצדיקה את דינו לפני בורא-עולם, ובזכותה גם מתלווה לאדם או לאומה סיוע אלהי במלחמה: "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ" (תה' צא, ז). קצרו של דבר, העיסוק בתורה הוא לא התכלית, העיסוק בתורה הוא אמצעי כדי ללמוד מה הן הפעולות ואורחות החיים הנדרשות מאיתנו.
אולם, המינים וצאצאיהם הפכו את לימוד תורת המינות שבידם לתכלית, כאילו העיסוק בתורה עצמו פועל "גדולות ונצורות" בשמים, וכל זאת כאמור כדי להפוך את התורה לקורדום, ולשכנע את עם-ישראל שהם ראויים ליחס מועדף, לתקצוב ולשלל טובות הנאה מקופת הציבור. קצרו של דבר, לפי המינים וצאצאיהם, אין צורך במאומה, לא בצבא, לא במדע, לא בכלכלה, לא במלאכה, לא בפרנסת הבית, לא בלימודי ליבה, לא בלימוד השקפות נכונות, ואפילו לא בלימוד תנ"ך, רק לגרוס פרוטוקולים בארמית, שרובם דחויים, ודי בזה כדי להשיג מעלה גדולה.
ויתרה מזאת, כבר הוּכח שגם עיסוקם הדמיוני של צאצאי המינים בתורה אינו עיסוק אמיתי, אלא עיסוק פרו-נוצרי דמיוני מלא וגדוש בהזיות, שתכליתו המרכזית היא הפקת רווחים וטובות הנאה. וכיצד הם הגיעו למצבם הפגאני הנחות? בדיוק בגלל פרשנותם שנזכרה לעיל, דהיינו בגלל שהם ביטלו את חשיבות הקיום והעשייה ורוממו את העיסוק בלבד! ובמלים אחרות, עיסוק בתורה ללא קיום ועשייה, מוביל קל מהרה לעיוות הדת ולסילופה, אשר ידרדר בהמשך המדרון החלקלק גם למינות לאפיקורסות ולחילול-שם-שמים. וכמו שאירע לאירופים.
אגב, היה חבר שהעיר הערה נכונה לדעתי והיא, שיש ביטוי נוסף שהמינים סילפו, במקום לומר: "לְבַטְּלָם מִתּוֹרָתֶךָ", הם זייפו לומר: "לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ", וכך השבתי לאותו חבר:
נראה שהצדק עמך, והביטוי "לְבַטְּלָם מִתּוֹרָתֶךָ" עוסק בעיקר בביטול קיום המצוות המעשיות, שהרי בהמשכו נאמר: "וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ". לעומת זאת, הביטוי: "לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ" מבטא בעיקר עניינים שקשורים לזכירת התורה וללימודה. כלומר לא לקיומה המעשי.
זיופם זה קרוב בעיניי לפעולתה המרכזית של הנצרות, שהרי למיטב ידיעתי הנצרות היא זו שהפכה את המצוות המעשיות לעניינים אלגוריים, ולא לעניינים שיש לקיים בפועל, כדי שלא להגביל את עצמם ולא למנוע מעצמם את שלל תאוותיהם הנלוזות. ובמלים אחרות, יהדות אשכנז האירופית קידשה את העיסוק בתורתם הדמיונית והפגאנית, כדי לפטור את עצמם מקיום מצוות מעשיות, כגון: פרנסה, שירות בצבא, לימוד מדעים, ציונות ואהבת הארץ, ועוד. וחמור מכך, הם מתירים לעצמם לעשות עבירות חמורות, מתוך ההזיה שהעיסוק בתורה מצדיק ומכשיר אותם, כגון חילול-שם-שמים, גניבת דעת ואף גניבה ממש, שקר ורמאות, ועוד. המטרה מקדשת את האמצעים, כלומר, המטרה, דהיינו לימוד התורה הדמיוני שלהם מצדיק עשיית עבירות חמורות ביותר, ואף "מכפר" על עוונות קשים בחדרי חדרים, בדיוק כמו בנצרות. נמצא אפוא, כי העיסוק בתורתם הדמיונית אינו אלא כלי להכשיר ולהצדיק את תאוותיהם.
"בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְיָ" (ש"א ב, יב).
סוף דבר
אסיים במקבץ מתוכחות הנביאים ודברי הכתובים:
"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב); "וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (יר' ה, ד–ה); "הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְיָ" (יר' ח, יב); "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ, כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְיָ" (יר' ט, ב).
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח); "צֹפָיו [=המנהיגים הארורים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ, הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם" (יש' נו, י).
"לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל אֱלֹהֵיהֶם כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת יְיָ לֹא יָדָעוּ" (הושע ה, ד).
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה).
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט). "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).
ואחתום בנחמה: "וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" (יש' מב, טז).
בתמונת שער הרשומה: סלקציה ברציף הרכבת במחנה אושוויץ-בירקנאו, 1944.