אחת ההזיות המזיקות ביותר שהחדירו המינים וצאצאיהם לעם-ישראל היא אמירת "כל נדרי". הנזק של ההזיה הפרו-נוצרית הזו פשוט בלתי נתפשׂ: בִּמקום שבני האדם יכו על חטא, הם מגיעים למועדון בית-הכנסת כדי לקנות תעודת ביטוח להמשיך וללכת בדרכי תעתועים!
ואסביר: לא רק שהטקסט הזה מסית ומדיח את המחשבה מעיקרו של יום-הכיפורים, שהוא הכנעת הלב ותשובה כֵּנה לפני ה' יתעלה בלב נשבר ונדכה, אלא שהנוסח הזה מחדיר להמון את ההזיה שהם רשאים לשקר ולרמות, להבטיח הבטחות, להישבע לשקר, ובעיקר למלא את פיהם בהטעיות כזבים ותעתועים – ובשיאו של יום-הכיפורים הם ימחקו את כל מעלליהם וכזביהם במועדון בית-הכנסת – ולאחר-מכן הם אף יוכלו להמשיך להבטיח להישבע ולתעתע, שהרי יש להם תעודת ביטוח אורתודוקסית: מיום-הכיפורים שעבר ועד יום-הכיפורים הבא...
ובמלים אחרות, במקום לחנֵּך את בני האדם לערך העליון של מוצא שפתיך תשמור ועשית, וליושר המחשבה והדיבור שיהא מה שבליבו הוא מה שבפיו, פותחים להמון פתח רחב כאולם להמשיך ולכזֵּב בחייהם היומיומיים – שהרי בשיאו של יום-הכיפורים יש באפשרותם למחוק הכל ולפתוח דף חלק, שלאחריו הם ימשיכו במעלליהם באישורו של המקום-ברוך-הוא...
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה, כי עזיבתו היא השער והמבוא לדרך האמת. וביתר ביאור: הזיית "כל נדרי" שנאמרת בשיאו של יום-הכיפורים מרוצצת במגפיים מסומרים את דרך האמת מפני שהיא שומטת את היסוד המרכזי שעליו נשענת דרך האמת: חינוך לאמירת דברי אמת ישרים והתרחקות מן השקר והתעתועים. נוסח הדברים של "כל נדרי" מזהם את מחשבתו של ההמון בהזיה שתרבות התעתועים והנכלולים (השטיקים והטריקים) היא דרך לגיטימית בדת שקיבלנו ממשה בהר סיני, וכך, בהחדרת השקר והחיצוניוּת, דרכי ההבל פורחות ומשגשגות.
יש להדגיש שכל זה לא נאמר בתפילה זניחה במהלך יום-הכיפורים, אלא הזיה זו היא שיאו של יום-הכיפורים, ועיני הכל נשואות אל מעמד "כל נדרי", כאילו המצוה המרכזית של יום-הכיפורים היא התרת נדרים דמיונית, ומחקו בזה את מטרתו האמיתית של יום-הכיפורים: תשובה וחרטה ובכי וספיקה-על-ירך שבסופם האדם יתוודה על מעלליו בלב נשבר ונדכה.
"תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא. וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [סילוף התורה, זיופה ועיוותה נועדו להנציח את דת השקר האורתודוקסית הפרו-נוצרית]" (מלאכי ב, ו–ט).
"וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ [...] מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְיָ" (יר' ט, ד–ה). ועל היחס הנכון לעשרת-ימי-התשובה ולראש-השנה וליום-הכיפורים בפרט, ראו נא את דברי רבנו הרמב"ם המפורסמים בהלכות תשובה (ג, ז):
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל [בדרכי ההבל ההזיות והמינות, ברדיפת הבצע והתאוות השׂררה והכבוד]. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה".
א. נוסח "כל נדרי"
נוסח "כל נדרי" הינו מפירותיהם הבאושים של המינים האירופים הפרו-נוצרים. באלף השנים האחרונות חכמי-יועצי-אשכנז תעו ולעו בהשקפות מינות והמיטו עלינו כליה ושואה רוחנית. שואת מינות כֹּה נוראה עד שבּיזו ואף תיעבו את ארץ-הקודש והמקדש, וסופה של ההליכה בדרכי עדת-המרגלים הארורים הייתה שואה מחרידה שהתקיימו בה כל קללות התוכחה.
וזהו נוסחו של "כל נדרי":
"בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום-ברוך-הוא ועל דעת כל הקהל-הקדוש-הזה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים.
כל נדרי, ואסרי, ושבועי, ונידויי, וחרמי, וקונמי, וקונחי, וקונסי – די נדרנא, ודי אשתבענא, ודי נדינא, ודי חרמנא, ודי אסרנא על נפשתנא, מיום-הכיפורים שעבר עד יום-הכיפורים שיבוא אלינו לשלום – נדרנא לא נדרי ושבוענא לא שבועי, וחרמנא לא חרמי, ונידויינא לא נידויי, ואסרנא לא אסרי, כלהון אתחרטנא בהון. יהא רעוא דיהון שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין. ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה".
בנוסף לרעות שתוארו לעיל בעניין ההזיה הזו, אמירתה שלוש פעמים הופכת אותה גם למנטרה פגאנית, בדומה לטקסי גירושי שדים ושאר כישופים, אשר נאמרים שלוש פעמים. כן דומה הדבר לטקסי הנצרות הכעורה אשר מקדשת את המספר שלוש ועשיית דברים ואמירת עניינים שלוש פעמים דווקא, מתוך מטרה להחדיר את השקפותיהם בעניין השילוש הטמא.
ב. הכלמת הפושעים שמבקשים לשוב בתשובה
בראשו של "כל נדרי" נאמר כך: "בישיבה-של-מעלה ובישיבה-של-מטה, על דעת המקום-ברוך-הוא ועל דעת כל הקהל-הקדוש-הזה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". ושאלה גדולה קמה וניצבה: האם מותר להכלים פושע שמבקש לשוב בתשובה? ובכן, מי שמבקש לשוב בתשובה אסור באיסור חמור להזכיר את פשעיו ומעלליו, אלא חובה לקרבו ברצון באהבה ובכבוד, וכל-שכן שאסור לקרוא בפרהסיה לציבור שלם שבאים לשוב בתשובה: "עבריינים".
והנה לפניכם כמה מפסקי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (א, ח; ג, כד; ג, כז):
"התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שֵׁם רשעוֹ [אין קוראין לו בשם שהשתמש בו בעת שהיה רשע, וכל-שכן וקל-וחומר שאסור לקרוא לו עבריין], שנאמר: 'וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ' [יח' לג, יב]".
"ויש עבירות קלות מאלו ואף-על-פי-כן אמרו חכמים שהרגיל בהן אין לו חלק לעולם-הבא, כדי להתרחק מהן ולהיזהר מהן, ואלו הן: [...] והמלבין פני חברו ברבים" וכו'.
"כל הרשעים והפושעים והמשומדים [למעט המינים] וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין שחזרו במטמוניות, מקבלין אותן, שנאמר: 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים' [יר' ג, כב], אף-על-פי שעדיין שובב הוא, שהרי בסתר בלבד חוזר ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה".
והנה לפניכם גם פסקי חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, י–יא):
[י] "המוכיח את חברו, תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז], כך אמרו חכמים: יכול את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים".
[יא] "אף-על-פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם-הבא. לפיכך צריך להיזהר בדבר זה שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול. ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו".
וכן פוסק רבנו בהלכות חובל ומזיק (ג, ח): "אף-על-פי שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין, עוון גדול הוא; ואינו מחרף ומגדף לעם ומביישן, אלא רשע שוטה".
הראינו לדעת, כי רשעות וסכלות גדולה היא לקרוא לציבור בפרהסיה: "עבריינים", כל-שכן וקל-וחומר בבתי-כנסת שמתמלאים ביום-הכיפורים בציבור שמגיע לעתים רק פעם אחת בשנה לבית-הכנסת, ובוודאי שאסור באיסור חמור לכרוך את ה"היתר" הזה ב"דעת המקום-ברוך-הוא" כאילו הקב"ה הורה לנו לבזות את הבאים לבית-הכנסת ולדקלם הבלים.
ומי החליט שאסור לצרף למניין כשר אפילו אלף עבריינים? כמו כן, ראו נא את דברי רבנו בעניין היחס הנכון לפושעים שבאים לבית-הכנסת (סוף 'מאמר קידוש השם'):
"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל שהפושע, אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית-הכנסת להתפלל מקבלים אותו [ואין צורך בשום 'היתר' הזוי על דעת 'ישיבה' דמיונית של מעלה ולא ישיבה של מינים למטה], ואין נוהגים בו מנהג ביזיון [ואין להתנשׂא ולהשׂתרר עליו, ולא לקרוא לו 'עבריין' עד שכאילו אי-אפשר להתפלל עמו עד שיעשו היתר חמור ומיוחד על דעת 'ישיבה של מעלה' ו'ישיבה של מטה' ועל דעת הקב"ה], וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר: 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב' [מש' ו, ל], אל יבוזו לפושעי ישראל כאשר הם באים בסתר לגנוב מצוות".
ג. בחינה הלכתית של "כל נדרי"
כבר ראינו כי מבחינה מחשבתית ומוסרית הזיית "כל נדרי" הינה סכלות חמורה ומזיקה מאד, ולכן, לפי האמת כלל אין צורך בבחינה הלכתית של ההזיה הזו, דהיינו אין צורך לבדוק האם היא שרירה וקיימת מבחינת התרת הנדרים – שהרי ברור שהזיה כזו לעולם לא תועיל להתרת נדרים ואפילו אם מבחינה הלכתית יבשה היא עומדת לכאורה באי-אלו תנאים הלכתיים.
ברם, לצערי הזיה זו הפכה לשיא השיאים של יום-הכיפורים, ולכן ראוי לבחון אותה מכל בחינה שהיא אשר עשויה להחליש במשהו את אחיזתה המסוכנת בליבו של עם-ישראל.
נשים לב, כי התרת הנדרים חלה לפי נוסח הטקסט: "מיום-הכיפורים שעבר עד יום-הכיפורים שיבוא אלינו לשלום", כלומר, הזיה פרו-נוצרית זו מתיימרת לבטל את כל הנדרים והשבועות שהאדם נדר ונשבע בשנה שעברה וכן את כל הנדרים והשבועות שהוא ידור ויישבע בשנה הבאה. והשאלה היא: האם ניתן מבחינה הלכתית-משפטית לבטל כך נדרים ושבועות?
ביטול שבועות ונדרים למפרע
ובכן, הדרך היחידה לבטל נדרים ושבועות למפרע, היא ללכת לחכם או לשלושה הדיוטות והם יתירו את הנדר או השבועה, ושום תפילה, ואפילו תיאמר אלף פעמים, אינה מתירה נדרים ושבועות למפרע, ואפילו אם נחליט שהיא על דעת ישיבה-של-מעלה וישיבה-של-מטה ואפילו שנחליט שהיא על דעת המקום-ברוך-הוא, יתעלה ויתרומם מהזיות חכמי-יועצי-אשכנז.
וכך פוסק רבנו בהלכות נדרים (ד, ה):
"מי שנדר וניחם על נדרו – הרי זה נשאל לחכם, ומתירו. ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות: שאינו מתיר אלא חכם מובהק או שלושה הדיוטות במקום שאין חכם" וכו'.
ואולי יתרה מזאת, הזיית "כל נדרי" מבטלת למעשה לחלוטין את מטרת התרת הנדרים! כלומר, מטרת התרת הנדרים אשר נעשית אצל חכם מובהק או שלושה הדיוטות היא להטריח את הנודר לחזֵּר אחרי חכם או שלושה הדיוטות שיתירו לו את הנדר, וכל זאת במטרה שהוא יתבייש וייכלם בנדרו ויבוא לידי חרטה אמיתית בסופו של התהליך הזה, ולא יפקיר עוד את דיבורו.
אולם, הזיית "כל נדרי" עושה את ההיפך הגמור, מפני שלא רק שהיא לא מעוררת לתהליך של בושה וחרטה ועריכת חשבון-נפש ולא משיגה את המטרה החשובה של מניעת הפקרות הדיבור – היא הופכת את כל ענייני התרת הנדרים לחוכא ואטלולא, כאילו השתתפות במועדון שירה בציבור ואמירת מנטרה פרו-נוצרית שלוש פעמים, מטהרת את האדם מכל שקריו וכזביו, ואף מכשירה את המשך תעייתו בתרבות השקר וההִתגוללות בלשון התהפוכות!
ובמלים אחרות, במקום להביא את האדם לידי חרטה וחשבון-נפש ודיבור דברי אמת בלבד, ההזיה הפרו-נוצרית הזו מובילה להשקפה שניתן לכזב ולשקר ולרמות בהכשר הברד"ץ!
ביטול שבועות ונדרים להבא
קיימת אפשרות לבטל נדרים להבא, דהיינו שהאדם יַתְנֶה שכל הנדרים והשבועות מכאן ואילך במשך כך וכך שנים בטלים ומבוטלים. ברם, אין הדבר דומה להזיית "כל נדרי", שהרי העיקר חסר בה, והוא, שהנודר יזכור בעת שהוא נודר ונשבע שהוא הִתנה שנדריו ושבועותיו יהיו בטלים, כי אם האדם אינו זוכר את תנאוֹ – נדריו ושבועותיו חלים מן התורה, ולא יועיל לו מאומה ביום הדין וביום התוכחה. כמו כן, ספק דאורייתא לחומרה, ואם האדם אינו זוכר אם זכר את תנאו, בעת שנדר או נשבע לקיים או להימנע מדבר מסוים, שבועתו ונדרו חלים עליו.
לפיכך, הזיית "כל נדרי" איננה רק מכשלה מבחינה מחשבתית ומוסרית, היא גם הבל מהובל מבחינה הלכתית, ואינה מועילה במאומה גם למי שיתעקש שיש בה תועלת הלכתית.
והנה לפניכם דברי רבנו המפורשים בפירושו למשנה (ג, א):
"והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר: 'כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה כולה הרי הוא בטל', ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, ועניינו: שבשעה שהוא נודר, אם נזכר שכבר הקדים תנאי זה וקיים התנאי בליבו הרי בטל הנדר. אבל אם זכר את התנאי אחר שנדר כעבור זמן כדי שאילת שלום [...] הרי הנדר קיים [...] וכן הדין בשבועה".
קצרו של דבר, מי שזכר את תנאוֹ בעת שהוא נשבע או נודר – שבועתו או נדרו בטלים; אך מי מי שלא זכר את תנאוֹ מיד בסמוך לשבועה שנשבע או לנדר שנדר – שבועתו ונדרו קיימים ושרירים מן התורה. ברם, בהזיית "כל נדרי" כלל לא נזכר שמדובר בתנאי, ואין ספק שההמון שנשבע או שנודר במהלך השנה לא יזכור את ה"היתר" הזה שנאמר בליל יום-הכיפורים.
המסקנה היא אפוא, שגם מבחינה הלכתית אין שום ערך ל"כל נדרי" שהרי העיקר חסר ממנה, והוא זכירת התנאי בסמוך לאמירת מילות הנדר או השבועה שהאדם מוציא מפיו.
ד. הִלכת ביטול נדרים היא אך ורק ליחיד
להלן נדון בראיה הלכתית חזקה נוספת לשלילת "כל נדרי", ואסביר:
מה שהתירו חז"ל ורבנו בהלכה לבטל נדרים מראש הוא לאדם יחידי בלבד! דהיינו כל ההיתר הזה נועד לאדם אשר לא הצליח לחנך את עצמו שלא לנדור ולהישבע, והוא קופץ לנדור ולהישבע על כל צעד ושעל. לאדם כזה, אשר אינו מסוגל כבר לתת מחסום לפיו, הציעו חכמים ע"ה את האפשרות הזו של ביטול הנדרים והשבועות, כדי שלא יתחלל-שם-שמים באמירת שבועות לחינם, וגם כדי שהאדם הזה לא ייכשל בחינוך עצמי לתרבות של שקר ומרמה.
ברם, האם יש היתר לציבור לעשות-כן? ברור שלא! כי ברגע שמדובר בציבור, ולא ביחיד שיש לו בעיה נפשית ומידותית קשה, ההיתר הזה הופך: מֵעִניין בעל תועלת מקומית לאדם היחידי, לרמיסה ולדריסה רבתי של כל הלכות נדרים ושבועות, וכאילו אפשר למחוק את כל פסוקי התורה בענייני הנדרים והשבועות וכן להשמיט את כל העניין הזה מהתורה-שבעל-פה!
ואסביר: אם ציבור יכול בקלות כֹּה גדולה לבטל את כל נדריו ושבועותיו למפרע ולהבא, אין צורך כבר בחובת קיום הנדרים שנזכרה בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה, ואין צורך בכל ההלכות הרבות שנקבעו לנו בעניינים אלו – מדאורייתא ומדרבנן. וחמור מכל, כל הרעיון המחשבתי שבחובת קיום הנדרים והשבועות, דהיינו שמירה על מוצא הפה והלשון וחינוך האדם לדרכי מישרים ולהוציא מפיו דברי יושר ואמת – כל הרעיון הזה נפל לבירא, כי ניתן לומר הכל, פשוט הכל, להתחייב על כל דבר, ולא יהיה שום ערך לכלום, שהרי הזיית "כל נדרי" מאפשרת לאדם לבטל את כל ההתחייבויות באופן גורף וללא שום סייג! היש רעה גדולה מזו לחברה?
"שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּכוֹת" (מש' י, לב).
והנה לפניכם דברי רבא בתלמוד (נדרים כג ע"ב) אשר גוער ברב הונא שביקש לדרוש ברבים את ההלכה הנדונה בעניין עשיית תנאי לביטול הנדרים, וכֹה דברי התלמוד: "רב הונא בר חיננא סבר למִדרשהּ בפירקא. אמר ליה רבא: תנא קא מַסְתַּם לה סתומי [התנא לא אמר את ההלכה הזו באופן מפורש במשנה] כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ואת דרשת לה בפירקא?!".
הראינו לדעת שההלכה הזו לא נועדה לציבור, ובוודאי שאסור לעוות אותה עד להפיכת הנדרים והשבועות לחוכא ואטלולא, היפך כוונת חכמים ע"ה בהלכה זו, וכמו שאמרתי לעיל, הלכה זו נועדה אך ורק לפתור מקרה יוצא דופן של נדרן פזיז וקל דעת שאינו מסוגל לשלוט בדיבורו.
ה. נוסח "כל נדרי" מדרדר לחילול-שם-שמים
למדנו לעיל שהזיית "כל נדרי" מוחקת לחלוטין את חשיבותו ומרכזיותו של יום-הכיפורים כיום תשובה חרטה וחשבון נפש, אך לא רק זאת, להלן נראה שהיא גם מובילה באופן ישיר לחילול-שם-שמים, בהיתרים הגורפים והמוחלטים שעולים ממנה לקפוץ לנדור ולהישבע.
כדי להבין זאת נעיין בכמה הלכות מן התורה-שבעל-פה, נחל בהלכות שבועות פרק יב:
"אף-על-פי שלוקה הנשבע לשווא או על שקר, וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפיקדון ומביא קרבן – אין מתכפר להן עוון השבועה כולו, שנאמר: 'כִּי לֹא יְנַקֶּה יְיָ' [שמ' כ, ו; דב' ה, י]: אין לזה ניקיון מדין שמים עד שייפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר: 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ' [ויק' יט, יב]. לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה, יותר מכל העבירות.
עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה; אף-על-פי שאין בו לא כרת, ולא מיתת בית דין – יש בו חילול השם המקודש, שהוא גדול מכל העוונות.
מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן – אף-על-פי שאין כוונתו אלא למי שבראם, אין זו שבועה; וכן הנשבע בנביא מן הנביאים, או בכתב מכתבי הקודש – אף-על-פי שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שציווה בכתב זה, אין זו שבועה. ואף-על-פי שאין אלו שבועות, מאיימין עליהן ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך, ומראין בעיניהם שזו שבועה, ופותחין להם פתח ומתירין להם".
ראו נא עד כמה חמורות השבועות (שהזיית 'כל נדרי' מתירה באופן מופקר גורף ומוחלט), עד שמניחים את עמי-הארצות לחשוב שהם הוציאו מפיהם שבועה, כדי שלא יזלזלו בשבועות!
נמשיך עתה בדברי רבנו בהלכות שבועות בפרק יב:
"במה דברים אמורים? בשאר כתבי-הקודש. אבל הנשבע בתורה – אם נשבע במה שכתוב בה, דעתו על ההזכרות; ואם נשבע בה סתם, דעתו על הגוויל ואין כאן שבועה. נטלה בידו ונשבע בה – הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה, ואסור. והנשבע בתורה סתם – אם [...] עם הארץ הוא, צריך שאלה לחכם, כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות [...]
קטנים שנשבעו, והן יודעין טעם השבועה – אף-על-פי שאינן חייבין – כופין אותן לעמוד בדבריהן כדי לחנכן ולאיים עליהם, שלא ינהגו קלות ראש בשבועות. ואם היה הדבר שנשבעו עליו, דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אלא אם כן ניזק – כגון שנשבע שיצום, או שלא יאכל בשר זמן מרובה – מכה אותו אביו או רבו, וגוערין בו, ומראין לו שהותרה שבועתו, כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועות".
ועוד הלכה אחת שהיא אולי גולת הכותרת:
"צריך להיזהר בקטנים הרבה, וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה – כדי שלא יהיו רגילין להישבע תמיד, כגויים [!]; וזה הדבר כמו חובה הוא על אבותיהם, ועל מלמדי תינוקות".
"יִרְאַת יְיָ שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי" (מש' ח, יג).
ויש עוד הלכות בהלכות שבועות שמהן עולה במפורש חומרת השבועה בה' יתעלה, אך די בכך לנבונים, ולשוטים כל ההלכות שבעולם ממילא לא יועילו, והם ימשיכו בהזיותיהם.
"אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ" (מש' כז, כב).
נעבור עתה לעיין בכמה הלכות בהלכות נדרים, כדי לראות שהוא הדין לנדרים, וכֹה דברי רבנו בהלכות נדרים (א, כו; ב, יג; ג, יד):
"הנודר בתורה, כגון שאמר 'פירות אלו עליי כזו' [דהיינו כמו עור הגוויל] – לא אמר כלום; ואינו צריך שאילה לחכם, אלא-אם-כן היה עם הארץ – כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים".
"וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאימי, או פירות אלו עליי כבשר חזיר, שאין כאן נדר כמו שביארנו – אם היה הנודר תלמיד חכמים, אינו צריך שאלה לחכם; ואם היה עם הארץ, צריך שאלה לחכם, ומראין בעיניו שאשתו אסורה ושאותן הפירות אסורין, ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים".
"הנודר בדברים שאין בהן ממש, ואסרן, אף-על-פי שאין הנדר חל עליהן, אין מורין לו שינהוג בהן היתר, הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן; אלא פותחין לו פתח ממקום אחר, ומתירין לו נדרו, ואף-על-פי שלא נאסר, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים".
מכלל ההלכות עולה, שיש להיזהר בשבועות ונדרים במיוחד עם עמי-הארצות, ההיפך הגמור מהזיית "כל נדרי", אשר מפקירה את הנדרים והשבועות לחלוטין ומאפשרת לעמי-הארצות לנהוג בזלזול מוחלט בנדרים ובשבועות, ובכך לחלל-שם-שמים שהוא העוון החמור מכולם.
קצרו של דבר, מחדירי ההזיה הזו הפוכים לחלוטין בהשקפותיהם מהשקפות התורה וחז"ל אשר חסו על מוסר ההמון ועמי הארצות ועל חילול-שם-שמים, ואף הדגישו חזור והדגש כמה יש להיזהר בנדרים ובשבועות, כי הדבר נוגע באופן ישיר ומיידי לחילול-השם הנכבד והנורא, וכן לעיצוב דרכו של האדם היהודי בדרך האמת היושר והצדק, דרכו של אברהם אבינו.
"בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר" (מש' ד, יא).
"עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קה' ז, כט).
"וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ" (יר' ט, ד).
ו. זיוף דברי רבנו בהלכות נדרים
אמנם, נשים לב שרבנו פוסק בהלכות נדרים (ב, ד) הלכה תמוהה מאד, ולפי דעתי מדובר בשיבוש ברור כשמש לכל בר-דעת, ולא פחות תמוה איך אף-לא-אחד נתן דעתו לשיבוש הזה, פשוט מדהים! ראו נא אפוא את הִלכת רבנו שזויפה ושובשה בהלכות נדרים (ב, ד):
"מי שהִתנה קודם שיידור ואמר: 'כל נדר שאדור מכאן ועד עֶשֶׂר שנים, הריני חוזר בהם' או 'הרי הם בטלים', וכיוצא בדברים אלו, ואחר-כך נדר: אם היה זוכר את התנאי בשעה שנדר – הרי נדרו קיים [=וזה נגד ההיגיון! שהרי זכירת התנאי נועדה לבטל את הנדר, וכמו שראינו בפירוש המשנה שאם הנודר זוכר את התנאי נדרו בטל] שהרי ביטל התנאי בנדר זה [=ומדוע זכירת התנאי מקיימת את הנדר? והלא הנודר הִתנה את תנאוֹ על-מנת שנדריו יבוטלו!]; ואם לא זכר את התנאי אלא אחר שנדר – אף-על-פי שקיבל התנאי בליבו וקיים התנאי – הרי הנדר בטל [=ושוב הפוך מן ההיגיון, ולפי זה, אדם שמבקש לבטל את נדריו להבא, נדרש לשכוח את תנאו] ואף-על-פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם. ויש מי שמורה להחמיר, ואומר: והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור".
נמצא, שהציר שעליו סובבת ההלכה הזו מנוגד לכל היגיון, שהרי לפי הלכה זו, אדם שמבקש לבטל את נדריו להבא נדרש לשכוח את התנאי! וכי אדם יכול לגרום לעצמו לשכוח דבר-מה? וכי אדם יכול לכפות על עצמו את השכחה? ואיזה תועלת ואיזה היגיון יש בתנאי שיחול אך ורק אם ישכחוהו? ויתרה מזאת, מדוע חכמים חייבו לעשות תנאי שמלכתחילה נדרש לשכחו?
וראו נא גם את דברי התלמוד במסכת נדרים (כג ע"ב) אשר מתואמים עם פסיקת רבנו בפירוש המשנה ומנוגדים לחלוטין לדברי ההלכה המשובשת בנדרים (ב, ד), וכֹה דברי התלמוד:
"והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: 'כל נדר שאני עתיד לידור – יהא בטל', ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר [כלומר, ובתנאי שיזכור את תנאוֹ בשעת הנדר, ובהתאם לדברי רבנו בפירוש המשנה, שרק אם זכר את תנאוֹ נדרו בטל] [...] רבא אמר: לעולם כדאמרינן מעיקרא [דהיינו ההלכה נפסקה כמו הלשון הראשון הזה שראינו לעיל!]".
והנה ההלכה המתוקנת לפניכם אשר תואמת להיגיון, לפסק התלמוד ולפירוש המשנה:
"מי שהִתנה קודם שיידור ואמר: 'כל נדר שאדור מכאן ועד עֶשֶׂר שנים, הריני חוזר בהם' או 'הרי הם בטלים', וכיוצא בדברים אלו, ואחר-כך נדר: אם היה זוכר את התנאי בשעה שנדר – הרי נדרו [בטל] (קיים) שהרי ביטל התנאי (ב)נדר זה, [ואף-על-פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם]. ואם לא זכר את התנאי אלא אחר שנדר (אף-על-פי שקיבל התנאי בליבו וקיים התנאי) – הרי הנדר [קיים] (בטל)".
והנה לפניכם עוד שני זיופים ושיבושים שמצאתי בהלכה הזו:
1) בהלכה נאמר כך: "ואם לא זכר את התנאי אלא אחר שנדר [כלומר, בעת שהוא נדר הוא לא זכר את התנאי] – אף-על-פי שקיבל התנאי בליבו וקיים התנאי [כלומר, אף-על-פי שזכר את התנאי בעת שנדר, שהרי נאמר 'אף-על-פי שקיבל התנאי בליבו'] – הרי הנדר בטל". ואיך אפשר לומר על מי שאינו זוכר את התנאי בעת שהוא נודר, שיחד עם שכחתו את התנאי הוא "קיבל התנאי בליבו וקִיים התנאי"? והלא מדובר בניגוד ובסתירה מוחלטת מיניה וביה!
2) בשום מקום במשנה-תורה להרמב"ם וכן בפירושו-למשנה לא מופיע הביטוי "ויש מי שמורה להחמיר". כמו כן, תמוה מאד שרבנו לא יפסוק את ההלכה באופן חד וברור, ויניח את ההלכה למחמירים ומקלים בעניין כל-כך יסודי וחשוב בדת משה אשר נוגע באופן ישיר לחילול-שם-שמים. כל-שכן וקל-וחומר שראינו את דבריו המפורשים והברורים בפירוש המשנה, שאינם משתמעים לשני פנים ואשר בהם מובאת דעה ופסיקה אחת ויחידה ברורה ומפורשת.
קצרו של הדבר, אין ספק שההלכה הזו זויפה ושובשה במהלך הדורות, ואין להתייחס אליה כלל, ואין לנו אלא דברי רבנו בפירוש המשנה שראינו לעיל, ותודה לאל שהם נותרו לפליטה.
ז. ה"היתר" של ראש השנה
נזכיר בקצרה גם את היתר הנדרים שאומרים בבית-הכנסת בערב ראש השנה. ובכן, בנוסף לדברים שאמרתי לעיל אשר חלים גם על היתר הנדרים של ערב-ראש-השנה, עיון קל בהיתר הזה מעלה שהוא מלא וגדוש בהזיות רעות כגון שבועות ב"שמות קדושים" שהיא עבודה-זרה, או שבועות בהקיץ או בחלום (וכי יש תוקף לנדר שננדר בחלום? ומהי הַשּׁוֹטוּת הזו?), וכן בהיתר של קללות ואירורים וחרמות ושמתות שהאדם קילל את עצמו או את אחרים (ורק חולה נפש יקלל את עצמו ועוד יחשוב שיש לקללתו כוח להשפיע עליו), ועוד-ועוד שטויות, כאילו יש לקללות הללו כוח אמיתי במציאות, וכל אלה הן הזיות מאגיות שיסודן ושורשן בעבודה-זרה.
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).
ח. מקבץ פסוקים בגנות השקר
"וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ו, יג); "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" (יר' ז, ט); "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְיָ" (יר' ט, ב); "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ" (יר' ט, ד).
"שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה" (יש' נט, ג).
"אֲשֶׁר עֲשִׁירֶיהָ מָלְאוּ חָמָס וְיֹשְׁבֶיהָ דִּבְּרוּ שָׁקֶר וּלְשׁוֹנָם רְמִיָּה בְּפִיהֶם" (מיכה ו, יב).
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם [...] וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יְיָ" (זכ' ח, טז–יז).
"וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מלאכי ג, ה).
עד כאן הדוגמאות מדברי הנביאים, ועתה לכמה דוגמאות מדברי דוד המלך בתהלים:
"אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה" (נב, ה); "מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר" (תה' קיט, קד); "סָלִיתָ כָּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם" (קיט, קיח); "שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי" (קיט, קסג); "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (קמד, ח).
ואצרף גם שני פסוקים מדברי שלמה המלך במשלי: "תּוֹעֲבַת יְיָ שִׂפְתֵי שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ" (יב, כב); "דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר" (יג, ה).
ויש עוד פסוקים רבים כי רדיפת האמת ואהבת הצדק היא יסוד דת משה ודרך האמת:
"לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת" (מש' ב, יב); "יִרְאַת יְיָ שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי" (מש' ח, יג); "פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת תִּכָּרֵת" (מש' י, לא).
סוף דבר
רבנו פוסק בהלכות נדרים (א, ד) ושבועות (יב, ז), כך: "מצות עשה שלתורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו, בין שהיה מנדרי אִסָּר בין שהיה מנדרי הֶקְדֵּשׁ, שנאמר: 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ' [דב' כג, כד], ונאמר: 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה' [במ' ל, ג]"; "צריך להיזהר בקטנים הרבה, וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה – כדי שלא יהיו רגילין להישבע תמיד, כגויים".
נמצא אפוא, כי תכלית קיום הנדרים והשבועות היא חינוך האדם לדרך האמת! דהיינו לדבֵּר דברי אמת וצדק ולהתרחק התרחקות מוחלטת מתרבות השקר והכזב של המינים אשר הובילה להחרבת דת האמת ולעלייתה של דת שקר אשכנזית אורתודוקסית פרו-נוצרית – אשר הופכת אותנו לעם סכל ונבל ומרחיקה אותנו ממילוי ייעודנו ומכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
הזיית "כל נדרי" עושה את ההיפך הגמור, ובדיוק כמו עבודה-זרה שהיא ההיפך הגמור מייחוד ה' ותכלית השקר והתועבה – כך ההזיה הזו היא ההיפך הגמור מרדיפת האמת והצדק והקצה האחרון של תכלית הכזב והמרמה; וכל זאת מפני שהיא הופכת את הנדרים והשבועות – שמטרתם חינוך האדם לרדיפת האמת והצדק ושמירה על יושר הלב וטוהר המחשבה – לאמצעי מרכזי להשחתת היושר והצדק ולהנצחת תרבות השקר המינות והאלילות.
נמצא אפוא, שגם סוף נוסח "כל נדרי": "ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה", הינו שקר וכזב, כי לא רק שלא נסלח לקהל-ישראל באמירת עניינים כל-כך חמורים ובסילוף דרך האמת לתרבות השקר והתעתועים, אלא שעוון גדול הוא מאד. והמינים הראשונים הם שהחדירו את הסרטן הגרורתי הזה לליבו של עם-ישראל, וצאצאיהם ההולכים בדרכיהם הרעים מנציחים את ההבל והתהו – אם מתוך גאווה אירופית נבערה, ואם מתוך רדיפה בהמית אחרי התאוות אשר הופכת ללגיטימית, בעקבות הפיכת תורת-האלהים לדת פרו-נוצרית ופרו-אלילית שמטרתה הפקת רווחים וטובות הנאה ומימוש תאוות ותועבות.
"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמ' כג, ז).
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת, תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם" (מש' א, כב–כג).
בתמונת שער הרשומה: יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים (1878), ציור של מאוריצי גוטליב.