רוב כתות היהודים בימינו פרו-נוצריות הן, והמאפיין המרכזי במהותן ובהווייתן הוא שהציבור המרכיב אותן נתון תחת שליטה תודעתית מוחלטת של מנהיגי אותן הכתות.
כדי ליצור שליטה תודעתית בהמון המשועבד להם, השרלטנים שמנהיגים את אותן הכיתות מלעיטים את ההמון שתחת ידם בשני כללי-יסוד אשר נחשבים ליסודות החשובים ביותר באותן הכתות: הראשון הוא חשיבות ההתבטלות בפני המנהיג או המנהיגים המובילים את אותה הכת; והשני בחשיבותו הוא האחווה, הרֵעות ומסירות-הנפש בין חברי אותה הכת.
תפקידו של היסוד הראשון, שהוא יסוד מינות פגאני, הוא ליצור צייתנות עיוורת בקרב הציבור, וכן למנוע לחלוטין ביקורת פנימית; ואילו היסוד השני נועד ליצור מלכודת-דבש חברתית בין כל חברי אותה הכת המונהגים לפי החוקים הפנימיים שחוקק ראש הכת השרלטן וחבר מרעיו.
מאפיין נוסף של הכתות הללו הוא היררכיה חברתית הנקבעת לפי מידת הקרבה או הריחוק לשרלטן הכריזמטי שמוביל או מובילים את הכת, וכן לפי מידת הקרבה או הריחוק לעסקנים המנהלים איתו בשותפות את אותה הקבוצה.
הבסיס המרכזי אשר מאפשר את קיומן של הכתות המרושעות הללו הוא הטיפשות וחוסר המודעות של חברי הכתות. יש לדעת, שככל שהפרט עולה בסולם הדרגות הפנימי בכת פלונית, הוא נחשף לרבדים פנימיים יותר המצויים באותן הכתות אשר קשורים לשחיתות, לכסף ולפגיעה בגוף ובנפש.על-ידי התקדמות היררכית זו, אותו שרלטן (=ר"ב, אחמו"ר, ראש כת), יחד עם עסקני השחיתות שלו שולטים בנפשם וברצונם של אלה ששועבדו לכישופו.
מ יותר לציין כי אלה העומדים בראש אותן "פירמידות כוח" כיתתיות אין להם דבר וחצי דבר עם דת משה וישראל, וכל התנהלותם הדתית החיצונית הינה רק הצגה אשר משוחקת היטב על-ידי אנשי עושק ומרמה.
בניגוד למיעוט המזיד, דהיינו החכם-להרע שעומד בראש הפירמידה הכיתתית הפרו-נוצרית וכן מקורביו ועסקניו הנוכלים, רוב מכריע של הציבור המשועבד לראשי הפירמידה מצוי במצב שפל מאד: חסרי דעת, דוממים ומוחלשים. כלומר, כל עוד הם משתייכים לאותן כתות פרו-נוצריות, וכל עוד תודעתם מצויה בתוך כלוב האלילות והסכלות שבו הם כלואים ללא ידיעתם – אין להם סיכוי, לעולם, להכיר את דרך האמת, ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.
אמנם, לעתים קרובות אירוע מסוים שהתרחש או מתרחש בתוך אותן הכיתות גורם לפרטים מעטים להתעורר ולהשתחרר מעבותות השעבוד והמינות. במקרים קיצוניים אחרים, הכת מתפלגת כתוצאה מחיכוכים פנימיים המתגלעים בין מנהיגי הפירמידה על שליטה במוקדי הכוח, ובמהלך העימות פרטים רבים משני המחנות נפלטים החוצה. ולעתים, במקרים חריגים ביותר, הכת הפגאנית מתפרקת לגמרי וכל נתיניה נזרקים אל מחוץ למציאות המכושפת אליה היו משועבדים, ועוברים למסגרות אחרות, לעתים למסגרות מינות אתאיסטיות קיצוניות.
רבות נכתב באתר על הנושאים הללו ועל החובה המוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו למצוא את דרך האמת על ידי לימוד התורה, חידוד השמועה ושינון ההלכה. כלומר, אי אפשר לעצום את העיניים ולאטום את האוזניים ולהטיל את האחריות ההלכתית על אחר, אפילו לא על רב ופוסק מוכר שנחשב לגדול בעיני הציבור. אלא, חובה על כל אחד ואחד להשׂכיל וללמוד היטב, ובקיצור, לוודא שהוא אינו הולך אחרי כסילים ונוכלים, וכל-שכן אחרי מינים ארורים וכעורים.
זאת ועוד, על כל אחד מוטלת החובה להכריז ולהזהיר כאשר הוא מזהה שהרב וכן הציבור שהולך בעקבותיו שוגים בהוראת ההלכה, וחובה על כל אחד ואחד לפעול על-פי האמת ואפילו אם היא בניגוד לדעת הרוב. חובת בחינת הדרך שהאדם הולך בה מוטלת על כל אדם ואדם, והיא נובעת מחובת לימוד התורה שעל כל אדם ואדם, וכאמור בהלכות תלמוד תורה פרק א:
"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה' [יהו' א, ח]".
חובת לימוד התורה מובילה למסקנה שעל כל אדם לבחון את הדרך שבה הוא הולך וכן את הדרך של הפוסקים שהוא הולך בעקבותיהם: האם דרכו ודרכם תואמות לדרך האמת שהוא מחויב ללמוד ולהעמיק בה ככל יכולתו? ולאחר שהאדם למד היטב והשכיל להבחין בין האמת לבין השקר, וגילה שרבותיו הטעו אותו בהוראותיהם – אפילו יהיו בית-הדין-הגדול בירושלים – אסור לו לשמוע להם! ואם שמע להם חוטא לה' אלהיו, כאמור בהלכות שגגות פרק יב:
"וכן אם לא היו העושים שוגגין על-פי ההוראה – הרי בית-דין פטורין, וכל העושים חייבין. כיצד? הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוריתן, שהיה עולה על דעתו שמצוה לשמוע מבית דין, אף-על-פי שהם טועים – הרי זה שאכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם".
נמצא, שמי שמילא את חובתו לאלהיו ולמד תורה והשכיל את דרך האמת, אם הוא שמע לטועים למיניהם – הוא זה שיישא בעוונו, מפני שלמד והשכיל והיה עליו לפעול לפי האמת.
פעמים רבות אנו שומעים מאן-דהו מקרב העדר אשר אומר: אני הולך אחרי רב פלוני או פוסק אלמוני בלי פחד וחשש ואפילו אם הוא טועה ומורה הלכה שגויה, שהרי אם הוא טועה אני פטור מהעבירה מכיוון שהלכתי אחרי פסיקתו. ברם, מי שעושה כן עוצם את עיניו ואוטם את אוזניו מללמוד את תורת האמת, ואם הגישו לפניו את האמת ועדיין החזיק במרדו, הוא נושא בעוונו שהרי התרשל מלימוד תורת האמת, ואף שעוררוהו אליה העדיף לשגות בסכלותו.
יתר-על-כן, לפי ההלכה רק עבירה שנובעת מפסיקת בית-הדין-הגדול שטעה בהוראתו, רק עבירה שכזו פוטרת את התועה והחוטא מגדר של מזיד, וכך פוסק רבנו בהלכות שגגות יב:
"במה דברים אמורים שבית דין חייבין, ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן? בשהיו המורים בית-הדין-הגדול של שבעים ואחד, ויהיה ראש ישיבה עמהן בהוריה, ויהיו כולן ראויין להוראה, ויטעו כולן או רובן בדבר זה שהורו בו, ויורו בפירוש ויאמרו לעם: מותרין אתם לעשות. וכן אלו ששמעו מפי בית-דין, אם אמרו לאחרים: מותרים אתם לעשות, ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם, ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו, ויורו לבטל מקצת לא שיעקרו כל הגוף, וכשייוודע להם, יידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה. בכל אלו המאורעים הוא שיהיו בית-דין חייבין בקרבן והעושה על פיהם פטור. אבל אם חסר אחד מכל אלו הדרכים – הרי בית-דין פטורין מן הקרבן, וכל מי ששגג ועשה מעשה מביא חטאת קבועה על שגגתו".
נמצא אפוא, שאם לא התקיימו כל התנאים המורכבים שנזכרו לעיל – החוטא הוא בגדר שוגג שחייב חטאת על שגגתו; ואם התקיימו כל התנאים המורכבים שנזכרו – החוטא פטור לחלוטין. ברם, כל החילוקים הללו נכונים אך ורק ביחס לסנהדרין-אמת, לבית-הדין-הגדול בירושלים! ואילו בימינו, לא רק שאין סנהדרין, ולא רק שפסיקות ההלכה נשענות על פסיקות של יחידים אשר עיוותו והשחיתו את דת משה, ועל-פי רוב הינן כנגד פסיקת הסנהדרין שבתלמוד הבבלי – פוסקי ימינו הם גם מחללי-שם-שמים אשר ניתן די בקלות לזהות את מינותם ורשעותם (אם רק ירצה האדם באמת ובלבב שלם להכיר את בוראו). ולכן, הואיל ודרך האמת כל-כך קרובה בימינו לכל מי שיקרא לה' באמת, ברור שכל צאצאי המינים החוטאים והתועים הם בגדר שוגגים שחייבים קרבנות רבים על שגגותיהם, ואינם פטורים לחלוטין על עוונותיהם. ויתרה מזאת, הואיל ודרך האמת בוהקת כשמש מאירה בשמים בהירים, כל מי שהגישו לפניו את דרך האמת וכפר ובעט בה – הרי הוא כמזיד ללא ספק, שהרי העדיף את תאוותיו וכסילותו.
כמו כן, מי שהעדיף לכפור בדרך האמת, וביכר ללכת בעיוורון אחרי רבנים מבלי לדרוש ומבלי לחקור כאילו הם אלהים, חוטא חטא כפול לאלהים: האחד, בעבדוֹ אלילים אילמים מבלי לבדוק את הדרך שבה הם מוליכים אותו, הטובה היא אם רעה? והשני, בהתרשלותו מללמוד ולהשכיל הוא מבטל את חובת לימוד תורת-האמת, ודורס ומרוצץ את השאיפה העמוקה של כל יהודי להכיר ולידע את בוראו וללכת בדרך האמת הנשׂגבה שהנחיל לנו אברהם אבינו ע"ה.
ברם, אצל אנשי האמת וחכמי האמת, האמת קודמת לכל ומציאתה היא משימה של כל אדם כפרט, וכן משימה לאומית לעם ה' אשר מחויב לחתור לכינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש.
וכל אנשי האמת אין מגמתם אלא להתענג על האמת, וזאת על-ידי לימוד תורת-האמת. ואם צריך לומר את האמת על המלך שהוא עֵרוֹם ואף עָרוּם מכל חית השדה, הם יגידו זאת ללא פחד ומורא – מכיוון שאהבת האמת פועמת ומפעמת בקרבם ומאפיסה לחלוטין את גינוי הכסילים ההולכים בחושך, אשר נכשלים ונחבלים ומתבוססים בטינופיהם המאבְּדים.
לב אנשי האמת מתנחם ומתעודד בדברי הנביאים ע"ה שביקשו ליישר את אורחות עמֵּנו בדברי תוכחה ומוסר, ושכל רצונם היה שנדע את ה' יתעלה ונלך בדרכי יושר, וכדברי יואל הנביא:
"וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי" (פרק ב).