על הפיוט "יגדל אלהים חי"

עודכן ב: 10 דצמ 2018


בעלון "אוצרות" של ברסלב לפרשת תזריע (גיליון שבועי לשנת תשע"ד) הובאו שני נימוקים מדוע חסידויות ברסלב, ויז'ניץ, חב"ד וסלונים, אינם אומרים הפיוט "יגדל אלהים חי" לא בליל שבת ולא בשחרית. הכותב אף ציין שבכוונה הושמט הפיוט מהסידורים: חזון עובדיה (שקר ענה, ולקמן יובא שהרב עובדיה כתב לאמרו), קול אליהו, איש מצליח, ותכלאל תורת-אבות (כמובן שטעה בזה). להלן אביא את ארבעת נימוקיו ואקשה עליהם אחת לאחת:

טיעון ראשון ודחייתו

בשם הר"א גרינבלט בשו"ת רבבות אפרים (ח"ה סי' ג, נפטר בתשע"ד) מובא, כי הפיוט חובר ע"י עמנואל הרומי (ממשוררי איטליה במאה הי"ג), שעליו כתב מרן בשו"ע (הלכות שבת שז, ה): "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת".

כיום מקובל לפי דברי שד"ל שלא עמנואל הרומי חיבר פיוט זה, אלא ר' דניאל בן יהודה דיין במאה הי"ג, ואמנם מקורו אינו ברור לגמרי, במיוחד שמהרי"ץ כותב בסידורו "עץ חיים": "דע כי קבלה בידנו שפיוט זה הוא מיוסד מהרב ר' שלמה ן' גבירול ז"ל, וכמדומה לי שראיתי גם כן בספר הר"ר אליהו הבחור ז"ל שיחסה אליו". עוד הביא בשם "חמדת ימים" שר"י אלבו העתיק את הפיוט בספר העיקרים שלו. והנה כבר ר"י אלבו חיבב פיוט זה. ומי אנו שנתלה בו בוקי סריקי? אגב מעניין אם הכותב מעודכן גם במהפכת קופרניקוס ובעוד כמה גילויים מדעיים מאז ימי הביניים.

גם אם אכן חיברו ר' עמנואל הרומי, כלום נפסל הפיוט מלבוא בקהל? וכי מנעו מפיוטי ריה"ל להיכנס שיעור שני פתחים אל תוככי היכל התפילה, משום שריה"ל חיבר בנוסף לשירת הקודש שלו גם שירי חול המכונים בטעות "שירי עגבים", כמו: "נא הראי את מראייך! מה תחשכי את פנייך. בל יחזו בך חוזיך, ממך לא תישבע עין!". ועוד שירים כאלו שהם בכלל "ביטול תורה" אצל אינשי שעולמם הרוחני הוא כה צר, ומתגאים בכך שאין להם בעולמם "אלא ד' אמות שלהלכה" על-פי הגמרא בברכות ח ע"א, ושם זו תוצאה של החורבן ולא מציאות אידיאלית (ולא ידעו ולא יבינו פי' הרמב"ם למאמר זה בהקדמה למשנה עמ' כא, שכוונתו שיהא האדם שלם בחכמה הכוללת את התורה והמדעים וכן בחיי המעשה, וזו כוונת המאמר במושג "הלכה").

תפיסה צרה והרסנית זו של היהדות היא פרי יצירתה של תנועת האורתודוכסיה באירופה, ובאה כתגובה חרדתית לתנועת הרפורמה שהשתוללה באירופה במאה הי"ט. ורבים מטובי שלומי בחורי ישראל פקרו ועזבו את היהדות לפני כמאה שנה בגלל תפיסה מעוותת זו של היהדות האירופית, שלא הצליחה לבטא שום הערכה, ואף זלזלה בכל עניין שלא נכלל ברשימת הטקסטים הקלאסיים שנלמדו בישיבות (ובכך ביטלה את כל עולם הספרות השירה, היצירה והתרבות). וכמה יגיעות יגע הכהן הגדול הרב קוק כדי לקרבם ולהראותם שישנה יהדות אחרת בלתי גלותית, ואף טען כנגדם: ש"אלהים כה מצומצם שאתם לא מאמינים בו – גם אני לא מאמין בו!".

אף לא ידע הכותב שעמנואל חיבר פירושים על שה"ש ועל משלי, ואמנם כל חיבור יבחן לפי מידת תרומתו ותועלתו הרוחנית (תורנית, ספרותית וכיו"ב), ולכן קטנתי מלהעניק ציון ליצירותיו המרובות של עמנואל, אף כי ידעתי שיש בשירתו גם תעוזה רבה שלא היתה בקודמיו, שנבעה גם מהפתיחות לתרבות העולם, למדעים ולשירה שנהגה בקרב יהודי איטליה.

טיעון שני ודחייתו

הרב גרינבלט (שם) מבין מלשון הפיוט: "הנו אדון עולם, לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו", שכל יציר כפיו של האל מורה על גדולתו ומלכותו, ואם כן, לפי דעת מחבר הפיוט ניתן להתפלל לכל מלאך יציר כפיו של האל. ולכאורה דבר זה מנוגד לדעת הרמב"ם שכתב במפורש שאין להתפלל לכל מי שמתחת דרגת האל בכבודו (כמו המלאכים והשרפים וכל הצדיקים).

זוהי הבנתו של הר"א גרינבלט שאין לה ולכתוב בפיוט שום קשר. ושמא גרסתו לכל נוצר במקום וכל נוצר גרמה לו להבין כן. אך כיון שגם גירסת "לכל נוצר" אינה מכריחה הבנה זו לא נותר אלא לתמוה.

טיעון שלישי ודחייתו

מהרח"ו מביא בשמו של האר"י בשער הכוונות: "ודע כי מורי (האר"י ז"ל) לא היה אומר פיוטים ובקשות מאלו שסידרו האחרונים כהר"ש בן גבירול וכיוצא בו שלא ידעו דרכי הקבלה, ובפרט פזמון יגדל אלהים חי וכו', וכן ביוהכ"פ לא היה אומר הוידוי של רבינו נסים ורבי שם טוב בן אדריטל ור' יצחק בן ישראל. אבל היה אומר כל הפיוטים שתיקן ר"א הקליר שבמחזור אשכנזים, וכן תפלת ר"ע ור' נחוניא בן הקנה ור"א בן ערך, לפי שהם היו תנאים וכל דבריהם מיוסדים ע"ד האמת וכו' ע"כ. והזכירו המשנה ברורה (סח, ד): "מהרח"ו כתב בשם האר"י שלא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת, וכן לא היה אומר יגדל".

דחייה זו אינה צריכה לפנים, לדבריו יש לציין גם את ר' משה בן מכיר, שהיה ממקובלי צפת במאה הט"ז (גם הכיר את האר"י), והוא המליץ על אמירת הפיוט (הביאו מהרי"ץ ב"עץ חיים"), וז"ל ר"מ בן מכיר בספרו סדר היום: "ויש שנהגו לומר אחר התפלה י"ג עקרים שהוא פזמון יגדל אלהים חי וכו' בנעימות קול, והוא מנהג טוב ויפה ועולה לד' ענינים לקבל עליהם האמנת הי"ג עיקרים גם לומר אותם בשמחה לכבוד היום הקדוש והוא מכלל העונג".

גם השל"ה שידיו רב לו בקבלה שיבח פיוט זה וז"ל: "ועל זה מיוסד השיר המשובח 'יגדל אלהים חי" ובאר בהרחבה את י"ג העיקרים בתיאום עם סודות הקבלה ע"פ לשון השיר. וכבר הביא הרב יביע אומר (ו, י, אות ב) את דברי מהרח"ו אלה ודחאם, שכן היפך זה ממש כתבו גדולי הפוסקים והחכמים מהם הראב"ע ורדב"ז, ששיבחו את פיוטי ספרד, וכן הביא את מהרשד"ם שביכר את נוסח ספרד על אשכנז וסיים: "וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ספרד לומר הפיוטים של משוררי ספרד הנ"ל בימים הנוראים, ופוק חזי מאי עמא דבר", ורמז שם שמנהגו של האר"י היה מנהגו האישי בלבד.

טיעון רביעי ודחייתו

הפיוט מבוסס על י"ג העיקרים של הרמב"ם, והאר"י הקדוש התנגד לרעיון של העיקרים (גם אלו של ר"י אלבו שצמצמם לג' כידוע).

רוב בניין ומניין של חכמי ישראל אכן קיבלו את יסודות הדת שניסח הרמב"ם, וגם מחוגי המקובלים כפי שהובא לעיל בדברי השל"ה שהיה מקובל. ואמנם, האר"י לא היה יחידי בדעתו וגם הרדב"ז (א, שמד): "אין דעתי מסכמת לשום לתורתנו התמימה שום עיקר לפי שכולה עיקר מפי הגבורה... ואיך נאמר שזו טפילה ואחרת היא עיקר?". וכאמור לעיל כ"ד האברבנאל.

ברם, מכיוון שהרמב"ם לא התכוון לנוסח "עיקרים" אלא "יסודות", ורק תרגומו של ר"י אבן תיבון, שתרגם את המילה "אצ'ל/אוצ'ול" – "עיקר" שלא במקומה, גרם למחשבה שכאילו יש אצל הרמב"ם עיקר מול טפל ביהדות. אם כן אפוא, פטורים אנו מויכוח זה (המעניין כשלעצמו) היש ביהדות עיקרים מול טפלה (אע"פ שמארי בפירושו למשנה תרגם (עמ' קמא): "שעיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה שלש עשרה יסודות", וגם במאמר תחיית המתים לעתים הוא מתרגם אצ'ל "עיקר" ולעתים "יסוד". אך שם בעמ' עב מהדורתו, חזר שוב ותרגם "יסודות" בהקשר לי"ג היסודות: "לפיכך הזכרנו בהקדמת חבור המשנה יסודות שיש להיות בהם בדעה, וכן יסודות תורה שבעל פה ומה שחייב כל רבני להיות בדעה" וכו'.

בתמונה: שרידי בית הכנסת העתיק שבגמלא ברמת הגולן.


#תפילה #ייחודהשם

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!