כיום ניתן למצוא מנהג מוזר מאוד בקרב האורתודוקסים בערב יום-הכיפורים: יש מהם שאוכלים כמה וכמה סעודות עם פת ומעמיסים על קיבתם, יש מהם שמסתובבים עם שקית פיצוחים או כל מיני נשנושים למיניהם, ובפיהם הטענה כי "מצוה להרבות באכילה בערב יום-הכיפורים". הם מגיעים ליום הקדוש בהרגשת כבדות ועייפות ואף סירחון, ומוצאים את עצמם קובעים שיא שנתי במספר הכניסות לבית הַכְסֵא.
מקור שיבושי התועים
מקור מנהגם נמצא בספר ידוע בציבור ששמו "שולחן ערוך", שם, בחלק הנקרא "אורח חיים" בסימן תרד נאמר כך: "מצוה לאכול בערב יום כיפור, ולהרבות בסעודה".
מיותר לציין שכל האחרונים הביאו את דבריו להלכה, אלא שישנם כאלה (מג"א, מ"ב, חזו"ע) שהגדילו לעשות וכתבו שמצוה זו היא מן התורה.
ואנכי שואל: וכי ייתכן שיש מצוה "להרבות באכילה"? והרי הדבר נוגד את ההיגיון ואת שמירת סדירות בריאותו של האדם, וכמו שפוסק רבנו בהלכות דעות (ד, א–ב):
"הואיל והווית הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי-אפשר שיבין או יֵדע והוא חולה, צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין המחלימים; ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא".
והוסיף שם בהלכה ג: "לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יפחות כמו רביע משבעתו".
השו"ע שנזכר לעיל כתב גם ספר ששמו "בית יוסף", ושם, באותו הסימן הוא מבאר שמקור דבריו הינם בגמרא במסכת ראש השנה (ט ע"א) ובמסכת יומא (פא ע"ב), ושם נאמר:
"תני חייא בר רב מדיפתי: 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה', וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".
אולם, נראה כי לכל האחרונים ישנה טעות פשוטה בהבנת הגמרא, שהרי בגמרא לא נאמר שמצוה "להרבות באכילה", אלא לכל היותר ניתן ללמוד ממנה שיש מצוה לאכול דהיינו שלא להתענות בתשיעי לחודש. וכמו שעולה גם מדברי הרמב"ם בהלכות נדרים (ג, ט) שכתב:
"הנודר שיצום בשבת או ביום טוב – חייב לצום, שהנדרים חלים על דברי מצוה כמו שביארנו. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה, והרי הוא יום טוב או ערב יום-הכיפורים – הרי זה חייב לצום".
דרך אגב, יש לבאר את המדרש במסכת ראש השנה (דף ט ע"א) ובמסכת יומא (דף פא ע"ב), שהרי איך יעלה על הדעת שאדם שאוכל אכילה גסה ייחשב לו הדבר לעינוי נפש?
אלא נראה לי פשוט, שדרשתו של חייא בר רב באה לעורר את העם לאכול במידה, כדי שיהיה להם כוח להתענות במשך כל יום-הכיפורים, ובפרט שמדובר ביום קדוש ונורא שדורש עוז ותעצומות נפש: בתחינה וזעקה לה', בתפילה, בווידוי, ובתשובה מעומקא דליבא.
וכך גם יש להבין את דברי ההגדה שסופרו על ר' עקיבא במסכת פסחים (קט ע"א):
"אמרו עליו על ר' עקיבא: מימיו לא אמר 'הגיע עת לעמוד בבית-המדרש' [כלומר לסיים את הלימוד], חוץ מערבי פסחים וערב יום-הכפורים. בערבי פסחים בשביל תינוקות כדי שלא ישנו, ובערב יום-הכיפורים כדי שיאכילו את בניהם".
לומר לך שר' עקיבה היה מצַווה על תלמידיו שידאגו לכך שבניהם יאכלו כראוי בערב יום-הכיפורים, וזאת כדי שיהיה לבניהם כוח להתענות למחר.
עוד יראה לי, שדרשה זו באה לעקור את השקפות הצדוקים והקראים למיניהם, אשר עלולים לטעון ולכזב שלפי פשט התורה הציווי הוא להתענות אך ורק בתשיעי לחודש, שהרי נאמר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה", לפיכך דרש חייא בר רב מדיפתי מה שדרש.
***
ואם כן, מהיכן הגיע השיבוש הזה שיש ציווי "להרבות באכילה בערב יום-הכיפורים"? ובכן, נראה לי שטעותם נובעת מפירושו של רש"י-שר"י שם במסכת ראש השנה, וזה לשונו:
"כל האוכל ושותה וכו' – דהכי קאמר קרא 'ועניתם' בתשעה, אכילת תשעה אני קורא עינוי, וכיוון דאכילתו עינוי חשיבה, כל דמפיש באכילה ושתייה טפי עדיף".
כלומר, לפי אי-הבנתו, אם אנחנו אומרים שמצוה לאכול בערב יום-הכיפורים ושאכילה זו נחשבת לתענית, ובכן, אם כך נאכל הרבה, וכך "התענית" תהיה מעולה וחשובה יותר, וכך נקבל שכר גדול יותר... ואיני יודע אם לבכות או לצחוק.
מכל מקום, יש לציין כי רבנו הרמב"ם לא הזכיר את דרשת חז"ל האמורה בהלכות שביתת עשור וגם הרי"ף השמיט את הדרשה הזו מהלכותיו. משמע אפוא, שהיא אינה מצוה מהתורה ואפילו לא מדרבנן. וכל-שכן שהם לא הזכירו שמצוה "להרבות באכילה" בערב יום-הכיפורים.
וההסבר לכך הוא פשוט:
הגמרא במסכת ראש השנה שם (דף ט ע"א) מביאה מחלוקת תנאים, כיצד יש להתייחס למה שנראה לכאורה כ"סתירה", שהרי נאמר בתורה: "בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז, כט), ומאידך נאמר: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב" (שם כג, לב).
בתחילה מביאה הגמרא את מדרש ההלכה של ר' ישמעאל:
"'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה', יכול בתשעה [בתשרי]? תלמוד לומר: 'בערב', אי בערב יכול משתחשך? [כלומר, מדוע נאמר בתשעה אם העינוי הוא בליל העשירי?] – ת"ל: 'בתשעה', הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מן החול על הקודש".
ולאחר מכן מביאה הגמרא את דרשתו של ר' עקיבא:
"'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה', וכי בתשעה מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".
בהלכות שביתת עשור (א, ג) רבנו פוסק כמדרש ההלכה שבפי רבי ישמעאל, וז"ל:
"וצריך להוסיף מן החול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר: 'ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב' – כלומר הַתְחֵל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי".
לסיכום: לכל היותר ישנה מצוה-המלצה לאכול במידה ולא להתענות בערב יום-הכפורים, וזאת מכמה טעמים וכפי שמבואר במפרשים. אולם, הזיית הפוסקים הגרגרנים המינים למיניהם שכתבו ש"מצוה להרבות באכילה", אין לה שורש ולא ענף בדברי חז"ל והקדמונים.
הזיות המקובלים
הדברים שהזכרנו לעיל משמו של רש"י והאחרונים, גרמו למקובלי צפת של המאה הי"ז ולהולכים בעקבותיהם, לחדש חידושים אשר כלל וכלל לא עלו ליבם של חז"ל הטהורים, וחלילה להם מֵהם, ובזה גרמו לרבים מעם ישראל לטעות ולסור אחרי ההבל.
בשער "הכוונות", בדרוש השלישי מדרושי ראש השנה, נאמר, שהטעם לדברי חז"ל ש"כל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי", הוא מפני שאחד "התיקונים" של עשרת ימי התשובה הוא "סוד" האכילה והשתיה. כלומר, מפני שביום-הכיפורים אין אכילה ושתיה, יש להרבות באכילה בערב יום כפור כדי "לתקן" את מה שאי אפשר "לתקן" למחרת.
הזיה זו היא חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, שהרי מדבריהם עולה, שיש "קלקול" במצות העינוי של יום-הכיפורים, שהרי היא גורמת לחוסר ב"תיקונים". כמו כן, ההזיה הזו גם מתירה להם לנהוג ולשקוע בגרגרנות ובבהמיות, ולזהם את נפשם בסטייה אחרי התאוות.
וכמובן, בהזיה הזו, לפיה באכילת גסה ובהמית בני האדם החומריים "משפיעים ומתקנים בעליונים", יש גם סכלות חמורה שהרי איך יעלה על הדעת שבני האדם השפלים יתקנו משהו בעליונים?! וגם ייחוס מגרעת לבורא-עולם שהרי לפי ההוזים יש לתקן את ברואיו העליונים של הקב"ה באמצעות אכילה גסה... ואם הם מתכוונים גם לתקן דבר-מה באמיתת עצמותו של בורא-עולם יש בזה גם התפרצות ישירה (ולא רק עקיפה) קמי שמיא, מינות בהתגלמותה.
אחרוני המקובלים הפגאניים בחרו לאמץ את ההזיה הרעה הזו ופסקו אותה הלכה למעשה בספרי פסקיהם, כך כתב לדוגמא בספר "בן איש חי" (שנה ראשונה פרשת וילך אות א):
"אמרו חכמינו זכרונם לברכה [יש כאן הטעייה חמורה, שהרי דברים אלו כלל לא יצאו תחת ידם של חז"ל ואין זו אלא לשונו של השו"ע הנ"ל]: 'מצוה לאכול בערב יום הכפורים ולהרבות בסעודה', וכתבו המקובלים ז"ל שצריך לאכול שיעור שני ימים, אם יוכל האדם לאכול כל כך, כדי לתקן יום זה באכילה מה שצריך ליום זה ומה שצריך ליום מחר שהוא יום הכפורים הקדוש".
עד-כדי-כך! לאכול שיעור שני ימים! ועתה נרחיב בדרך האמת ונראה כמה התרחקו ממנה.
דרך האמת – היפך גרגרנות האורתודוקסים
אסיים אפוא, בכמה מקורות מדברי רבנו, אחל בפסק רבנו בהלכות דעות (ה, ב–ג):
[ב] "תלמיד חכמים לא יהיה גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה. ולא יהא רודף למלא בטנו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתפוּח כרסן, ועליהם מפורש בקבלה: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' [מלאכי ב, ג], אמרו חכמים: אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים".
[ג] "והן האומרים: 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת' [יש' כב, יג], וזה הוא מאכל הרשעים. ושולחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם' [יש' כח, ט]. אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו, הוא שאמר שלמה: 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ' [מש' יג, כה]".
ואחתום מאמר זה בדברי רבנו במורה (ג, ח), וכֹה דבריו:
"אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה' [=בשל ריבוי עוונותיהם], והם עדת הסכלים, הרי בהיפך זה, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש ולא יותר, כמו שנתבאר בחטָּאים השטופים במאכל ובמשתה ובתשמיש, אמר: 'וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ' וגו' [יש' כח, ז], ואמר: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם' [יש' כח, כח], ואמר: 'וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ' [יש' ג, יב], היפך מה שנדרש מהם בתחילת היצירה: 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ' [בר' ג, טז]".
ועוד אומר רבנו שם (ג, ח):
"וציוויי התורה ואזהרותיה אינם אלא להכנעת כל דרישות החומר. ולכן ראוי למי שהעדיף להיות אדם באמת לא בהמה בתבנית אדם ותארו, לשום כל מאודו בהשפלת כל דרישות החומר, מאכילה ושתיה וכעס ויתר המידות הנספחות לתאווה ולכעס, וייבוש בהם, ויעשה להם מגבלות בנפשו, מה שאי-אפשר בלעדיו כגון האכילה והשתיה יצטמצם בהם על היותר מועיל וכפי צורך התזונה לא כפי ההנאה, וגם ימעט מלדבר בהם ומלהימצא במסיבות העשויים לכך, כבר ידעת תיעובם סעודה שאינה של מצוה [פסחים מט ע"א], ושהחסידים פנחס בן יאיר לא אכל כלל אצל שום אדם, וחשב רבנו הקדוש שיאכל אצלו ולא עשה כן".