מה נאכל בשנה השביעית?

עודכן: 13 בספט׳ 2021

"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תה' לד, טו), לפיכך, ראיתי לנכון לפתוח מאמר זה דווקא בחשיפת שגיאתו של קאפח בעניין היתרו המפורסם לרכוש יבול מאזור הערבה והנגב הדרומי. ערוסי וכל שאר תלמידיו של קאפח אימצו את היתרו של קאפח באופן עיוור, כי כפי שנגַלה בשורות הבאות, היתרו של קאפח תמוה על גבול הבורות מפני שהוא מתעלם באופן מוחלט מהלכות ברורות ומפורשות בדברי רבנו. וקשה לי להבין כיצד כל תלמידיו של קאפח נתעוורו מכל ההלכות הללו והחרו החזיקו אחריו בעוד שעיון קל מאד מוכיח שקאפח שגה באופן אשר מעורר תמיהה ואף מחשבה שמא חדר אינטרס זר לפסיקתו. אין ספק אפוא, שתלמידיו של קאפח וערוסי בראשם, כבר אינם מעיינים באופן מעמיק כאשר הם לומדים את דברי אלילם, כי אם הם היו מבינים שקאפח הוא בשר ודם הם היו מרשים לעצמם לחשוב...


ועתה לעצם היתרו של קאפח: הדיין השכיר טען בפירושו להלכות שמיטה ויובל (עמ' תלד) שארץ-ישראל בגבולות עולי מצרים מותרת בעבודת הארץ בשביעית וכל-שכן לפי שיטתו שגם כל הספיחין שם מותרים. ובמלים אחרות, קאפח טוען שכל אזור הערבה והנגב הדרומי לא חלים עליו כלל כל דיני השביעית! וזה לשונו בהלכות שמיטה ויובל (עמ' תלד):


"לפיכך ברור, דלדעת רבנו שביעית נוהגת בכל מקום שהחזיקו עולי בבל רק מדבריהם, וכל מקום שלא החזיקו בו עולי בבל – אין שביעית נוהגת בו כלל ואפילו מדרבנן".


היתרו של קאפח מבוסס על הלכות שמיטה ויובל (י, יא), וכך פוסק רבנו שם:


"ובזמן שאין היובל נוהג [...] ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם".


קאפח טוען למעשה, ש"הארץ" שנזכרה בהלכה הזו היא דווקא הארץ שבגבולות עולי בבל, דהיינו הארץ אשר אינה כוללת את אזור הערבה והנגב הדרומי, ולכן הוא מסיק מקל-וחומר שהארץ שבגבולות עולי מצרים, אשר כוללת את כל אזור הערבה והנגב כולו, פטורה מכל דיני השביעית בזמן הזה שאין היובל נוהג בו והשביעית נוהגת רק מדבריהם.


אמנם, במקום אחר בפירושו להלכות שמיטה ויובל (בעמ' תנה), קאפח מבטל את דבריו לעיל בעמ' תלד, וחוזר לסבור שתחום הארץ שהחזיקו בו עולי מצרים חלים עליו כל דיני השביעית למעט איסור ספיחין, וזה לשונו:


"רוב הנגב ותחומי אשקלון כל שלא החזיקו בו עולי בבל, נהי דאינו נעבד [דהיינו שאיסור עבודת הארץ קיים בתחום ארץ-ישראל שהחזיקו בו עולי מצרים] אך אין ירקותיו אסורים משום ספיחין, וכפי שפוסק רבנו להדיא לקמן (י, יא) שנוהגת שביעית מדבריהם".


ברם, לאחר שתי שורות שקאפח השכיר כותב את הדברים הללו, הוא עושה שוב פליק-פלאק וחוזר לסברתו שבעמ' תלד, דהיינו שבתחום ארץ-ישראל שהחזיקו בו עולי מצרים לא חלים כלל כל דיני השביעית, וזה לשונו:


"[...] כל-שכן אם יש להסתפק שמא מחוצות אשקלון שדינה חו"ל לגמרי לדעת רבנו. והרוצה להחמיר ייקח מחוצות אשקלון או מתוצרת עין יהב וסביבתה, שאין בהם שום חשש ואין בהן קדושת שביעית".


ובמלים אחרות, בסוף דבריו הוא חוזר לסברתו שבעמ' תלד, דהיינו שכל דיני השביעית, כולל קדושת פירות שביעית, אינם חלים כלל בתחומי הארץ שכבשו עולי מצרים. ותהפוכותיו של קאפח הינם סימפטום לחולי הרבה יותר עמוק: חולי של לקיחת שוחד במשך יובל שנים...


בעבר, כאשר למדתי את קאפח מתוך הערצה עיוורת, זיהיתי את הסתירה הברורה הזו בתוך דבריו, דהיינו בין דבריו בעמ' תלד ודבריו האחרונים בעמ' תנה, לבין דבריו הראשונים בעמ' תנה. וזכורני שפניתי לערוסי השכיר כדי שיסביר לי את הסתירה הברורה הזו.


וכך השיב לי ערוסי בתשובה שנתפרסמה באתר מורשת:


"דברי מארי בעמ' תלד הם העיקר. ונראים הדברים שמה שכתב בעמ' תנה הוא אליבא דרוב הפוסקים, שנוהגים איסור עבודה מדרבנן בשטחים שכבשו עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל, וכן לעניין קדושת פירות שביעית. ועל כך מארי הציע פתרון ששטחים שהם חו"ל לעניין שביעית כמו אשקלון ועין יהב, שאין בהם לא איסור עבודה ולא קדושת שביעית בפירות. כי יש דברים שמארי מתיר ברמה העקרונית, ולא מתיר ברמה המעשית, כנגד ההוראה הרווחת ברבים".


ובכן, דבריו של ערוסי לא פחות תמוהים מדברי אלילו קאפח:


א) ערוסי מסביר, שעל תחום ארץ-ישראל שהחזיקו בו עולי מצרים לא חלים דיני השביעית, כגון העיר אשקלון ועין יהב ודרומם, ודינם כמו חוץ-לארץ: "ששטחים שהם חו"ל לעניין שביעית כמו אשקלון ועין יהב, שאין בהם לא איסור עבודה ולא קדושת שביעית בפירות".


ב) ערוסי מנסה להסביר את הסתירה בתירוץ הבא: "ונראים הדברים שמה שכתב בעמ' תנה הוא אליבא דרוב הפוסקים". ובכן, נחזור לדברי קאפח: "רוב הנגב ותחומי אשקלון כל שלא החזיקו בו עולי בבל, נהי דאינו נעבד אך אין ירקותיו אסורים משום ספיחין, וכפי שפוסק רבנו להדיא לקמן (י, יא) שנוהגת שביעית מדבריהם". חתימת דבריו של קאפח מעידה כי לא מדובר שם על ניתוח של שיטות הפוסקים כפי שערוסי מדמיין, אלא בביאור דעת רבנו.


ג) ברם, אם עד כאן הייתי יכול לשאת את נפתוליו של ערוסי, את סוף דבריו איני יכול לשאת עוד: "כי יש דברים שמארי מתיר ברמה העקרונית, ולא מתיר ברמה המעשית, כנגד ההוראה הרווחת ברבים". מדברי ערוסי עולה, כי קאפח פסק כנגד דרך האמת במקומות מסוימים שבהם ההוראה הרווחת ברבים מנוגדת לפסיקת האמת המקורית. ובמלים אחרות, ערוסי מודה שקאפח סטה לעתים מדרך האמת ופסק כפי ההוראה היוצאת מבתי המדרשות של צאצאי המינים, אשר נכפו עלינו באלף השנים האחרונות ואשר המיטו עלינו גלות וחורבן!


מטרתו של ערוסי בהדגשה הזו היא להצדיק את פסיקותיו אשר מנוגדות לדרך האמת, ותירוצו הוא: אפילו "המארי" הגדול יוסף קאפח עיקם את ההלכה ויישר קו עם צאצאי המינים...


לסיכום האמור לעיל: לדעת קאפח וערוסי, ארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים היא בגדר חוץ-לארץ ולכן לא חלים עליה כל דיני השביעית, וקדושת פירות שביעית בכללם.


לאחר שראינו את שיטתם של קאפח וערוסי, נעבור להוכיח את שגיאתם:


ובכן, כבר ראינו לעיל שכל שיטתו של קאפח מבוססת על מלה אחת בהלכות שמיטה ויובל (י, ט–יא): "משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה [כ-150 שנים לפני חורבן בית ראשון] בטלו היובלות [...] ובזמן שאין היובל נוהג [...] ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם". אולם, אין שום ראיה ואפילו לא ריח של ראיה לכך שהמלה "בארץ" שרבנו מזכיר בהלכה לעיל נוגעת אך ורק לתחומי ארץ-ישראל שהחזיקו בהם עולי בבל.


ושנית גדולה מזו, רבנו קובע בהלכות שמיטה ויובל (ד, כג) שארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים אסורה בעבודה בשביעית! וכֹה דברי רבנו:


"כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף-על-פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרין באכילה. ומנהר ומאמנה והלאה, מותר בעבודה בשביעית".


וההלכה הזו לא נפסקה בזמן שהיובל היה נוהג אלא בזמן חכמי המשנה והתלמוד, דהיינו לאחר שבטלו היובלות וכל דיני השביעית כולם היו דינים דרבנן! כלומר, גם בזמן שהשביעית היא מדרבנן, הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים אסורה בעבודה בשביעית.


ושלישית גדולה מזו, ההלכה הבאה שם, שנפסקה אף היא בזמן חכמי המשנה דהיינו לאחר שבָּטלו היובלות והשביעית היא מדרבנן, קובעת, שסוריה אסורה בעבודה בשביעית כארץ-ישראל, ואם חכמי המשנה גזרו על סוריה שתחול עליה קדושת שביעית, כל-שכן וקל-וחומר שתחול קדושת שביעית על ארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים (הערבה והנגב הדרומי).


והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו הנדון בעניין סוריה בהלכות שמיטה ויובל (ד, כד):


"סוריה, אף-על-פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם".


מגזירת חכמי המשנה על סוריה עולה בבירור, שבתקופת חכמי המשנה והתלמוד דיני השביעית חלו על סוריה, אף שגם בתקופה ההיא היובל לא היה היובל נוהג וכל דיני השביעית היו מדרבנן. והוא הדין לימינו, כלומר, אף שגם בימינו היובל אינו נוהג, דיני השביעית חלים על אזור הערבה והנגב הדרומי, וברור שחיובם הוא מדרבנן.


ויש ראיה רביעית גדולה מכולן, בהלכה הבאה שם (ד, כה) נאמר באופן מפורש, שארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים חייבת בשביעית מדבריהם, דהיינו שאסור לעבוד בה את הארץ ופירות גבולות הארץ הזו קדושים בקדושת שביעית, וכל שהתירו שם הוא הספיחין, והנה לפניכם ההלכה האמורה: