"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תה' לד, טו), לפיכך, ראיתי לנכון לפתוח מאמר זה דווקא בחשיפת שגיאתו של קאפח בעניין היתרו המפורסם לרכוש יבול מאזור הערבה והנגב הדרומי. ערוסי וכל שאר תלמידיו של קאפח השכיר אימצו את היתרו של קאפח באופן עיוור, כי כפי שנגַלה בשורות הבאות, היתרו של קאפח תמוה על גבול הבורות מפני שהוא מתעלם באופן מוחלט מהלכות ברורות ומפורשות בדברי רבנו! וקשה לי להבין כיצד כל תלמידיו של קאפח נתעוורו מכל ההלכות הללו והחרו-החזיקו אחריו בעוד שעיון קל מאד מוכיח שקאפח שגה באופן אשר מעורר תמיהה ואף מחשבה שמא חדר אינטרס זר לפסיקתו. אין ספק אפוא, שתלמידיו של קאפח השכיר וערוסי בראשם, כבר אינם מעיינים באופן מעמיק כאשר הם לומדים את דברי אלילם, כי אם הם היו מבינים שקאפח הוא בשר-ודם הם היו מרשים לעצמם לחשוב...
ועתה לעצם היתרו של קאפח: הדיין השכיר טען בפירושו להלכות שמיטה ויובל (עמ' תלד) שארץ-ישראל בגבולות עולי מצרים מותרת בעבודת הארץ בשביעית וכל-שכן לפי שיטתו שגם כל הספיחין שם מותרים. ובמלים אחרות, קאפח טוען שכל אזור הערבה והנגב הדרומי לא חלים עליו כלל כל דיני השביעית! וזה לשונו בהלכות שמיטה ויובל (עמ' תלד):
"לפיכך ברור, דלדעת רבנו שביעית נוהגת בכל מקום שהחזיקו עולי בבל רק מדבריהם, וכל מקום שלא החזיקו בו עולי בבל – אין שביעית נוהגת בו כלל ואפילו מדרבנן".
היתרו של קאפח מבוסס על הלכות שמיטה ויובל (י, יא), וכך פוסק רבנו שם:
"ובזמן שאין היובל נוהג [...] ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם".
קאפח טוען למעשה, ש"הארץ" שנזכרה בהלכה הזו היא דווקא הארץ שבגבולות עולי בבל, דהיינו הארץ אשר איננה כוללת את אזור הערבה והנגב הדרומי, ולכן הוא מסיק מקל-וחומר שארץ-ישראל שבגבולות עולי מצרים, אשר כוללת את כל אזור הערבה והנגב כולו, פטורה מכל דיני השביעית בזמן הזה שאין היובל נוהג בו והשביעית נוהגת רק מדבריהם.
אמנם, במקום אחר בפירושו להלכות שמיטה ויובל (בעמ' תנה), קאפח מבטל את דבריו לעיל בעמ' תלד, וחוזר לסבור שתחום הארץ שהחזיקו בו עולי מצרים חלים עליו כל דיני השביעית למעט איסור ספיחין, וזה לשונו:
"רוב הנגב ותחומי אשקלון כל שלא החזיקו בו עולי בבל, נהי דאינו נעבד [כלומר, כל שלא החזיקו בו עולי בבל והחזיקו בו עולי מצרים, אסור בעבודת הארץ בשביעית] אך אין ירקותיו אסורים משום ספיחין, וכפי שפוסק רבנו להדיא לקמן (י, יא) שנוהגת שביעית מדבריהם".
ברם, לאחר שתי שורות שקאפח השכיר כותב שאסור לעבוד את הארץ בשביעית גם בתחומי עולי מצרים, הוא עושה שוב פליק-פלאק לאחור וחוזר לסברתו שבעמ' תלד, דהיינו שבתחום ארץ-ישראל שהחזיקו בו עולי מצרים לא חלים כלל וכלל כל דיני השביעית, וזה לשונו:
"כל-שכן אם יש להסתפק שמא מחוצות אשקלון שדינה חו"ל לגמרי לדעת רבנו. והרוצה להחמיר ייקח מחוצות אשקלון או מתוצרת עין יהב וסביבתה, שאין בהם שום חשש ואין בהן קדושת שביעית [כלומר, חוצות אשקלון ואזור הערבה מותרים בעבודה בשביעית]".
ובמלים אחרות, בסוף דבריו הוא חוזר לסברתו שבעמ' תלד, דהיינו שכל דיני השביעית, כולל קדושת פירות שביעית, אינם חלים כלל בתחומי הארץ שכבשו עולי מצרים! ותהפוכותיו של קאפח הינם סימפטום לחולי הרבה יותר עמוק: חולי של לקיחת שוחד במשך יובל שנים...
בעבר, כאשר למדתי את קאפח מתוך הערצה עיוורת, זיהיתי את הסתירה הברורה הזו שבתוך דבריו, דהיינו בין דבריו בעמ' תלד ודבריו האחרונים בעמ' תנה, לבין דבריו הראשונים בעמ' תנה. וזכורני שפניתי לערוסי השכיר כדי שיסביר לי את הסתירה הברורה הזו.
וכך השיב לי ערוסי בתשובה שנתפרסמה באתר מורשת:
"דברי מארי בעמ' תלד הם העיקר [כלומר, שחוצות אשקלון ואזור הערבה מותרים לחלוטין בעבודת הארץ בשביעית]. ונראים הדברים שמה שכתב בעמ' תנה [בתחילת דבריו, לפיהם חוצות אשקלון ואזור הערבה אסור בעבודה בשביעית] הוא אליבא דרוב הפוסקים, שנוהגים איסור עבודה מדרבנן בשטחים שכבשו עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל, וכן לעניין קדושת פירות שביעית. ועל-כך מארי הציע פתרון ששטחים שהם חו"ל לעניין שביעית כמו אשקלון ועין יהב, שאין בהם לא איסור עבודה ולא קדושת שביעית בפירות. כי יש דברים שמארי מתיר ברמה העקרונית, ולא מתיר ברמה המעשית, כנגד ההוראה הרווחת ברבים".
ובכן, דבריו של ערוסי לא פחות תמוהים מדברי אלילו קאפח:
א) ערוסי מסביר, שכל דיני השביעית כלל לא חלים בתחומי ארץ-ישראל שהחזיקו בהם עולי מצרים, כגון העיר אשקלון ועין יהב ודרומם, ודינם כמו חוץ-לארץ: "ששטחים שהם חו"ל לעניין שביעית כמו אשקלון ועין יהב, שאין בהם לא איסור עבודה ולא קדושת שביעית בפירות".
ב) ערוסי מנסה להסביר את הסתירה כך: "ונראים הדברים שמה שכתב בעמ' תנה [בתחילת דבריו, לפיהם חוצות אשקלון ואזור הערבה אסור בעבודה בשביעית ודינו כחו"ל לכל דבר ועניין] הוא אליבא דרוב הפוסקים". ובכן, נחזור לדברי קאפח שם: "רוב הנגב ותחומי אשקלון כל שלא החזיקו בו עולי בבל, נהי דאינו נעבד אך אין ירקותיו אסורים משום ספיחין, וכפי שפוסק רבנו להדיא לקמן (י, יא) שנוהגת שביעית מדבריהם". חתימת דבריו של קאפח מעידה כי לא מדובר שם על ניתוח של שיטות הפוסקים כפי שערוסי מדמיין, אלא בביאור דעת רבנו.
ג) ברם, אם עד כאן הייתי יכול לשאת את נפתוליו של ערוסי, את סוף דבריו איני יכול לשאת עוד: "כי יש דברים שמארי מתיר ברמה העקרונית, ולא מתיר ברמה המעשית, כנגד ההוראה הרווחת ברבים". מדברי ערוסי עולה, שקאפח השכיר נוהג לפסוק כנגד דרך האמת במקומות שבהם ההוראה הרווחת ברבים מנוגדת לדרך האמת ההלכתית. ובמלים אחרות, ערוסי מודה שקאפח סטה מדרך האמת ופסק כפי ההוראה היוצאת מבתי-המדרשות של המינים וצאצאיהם, אשר נכפו עלינו באלף השנים האחרונות ואשר המיטו עלינו גלות וחורבן!
מטרתו של ערוסי בהדגשה הזו היא להצדיק את פסיקותיו שלו שמנוגדות לדרך האמת, ותירוצו הוא: אפילו "המארי" הגדול יוסף קאפח עיקם את ההלכה ויישר קו עם המינים הארורים...
הבה נסכם את האמור עד כֹּה: לפי שיטת קאפח וערוסי, ארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים היא בגדר חוץ-לארץ ולכן לא חלים עליה כל דיני השביעית, וקדושת פירות שביעית בכללם.
לאחר שראינו את שיטתם של קאפח וערוסי, נעבור להוכיח את שגיאתם:
ובכן, כבר ראינו לעיל שכל שיטתם של קאפח וערוסי השכירים מבוססת על מילה אחת בהלכות שמיטה ויובל (י, ט–יא): "משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה [כ-150 שנים לפני חורבן הבית הראשון] בטלו היובלות [...] ובזמן שאין היובל נוהג [...] ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם". אולם, אין שום ראיה ואפילו לא ריח של ראיה לכך שהמלה "בארץ" שרבנו מזכיר בהלכה לעיל נוגעת אך ורק לתחומי ארץ-ישראל שהחזיקו בהם עולי בבל.
ושנית גדולה מזו, רבנו קובע באופן מפורש בהלכות שמיטה ויובל (ד, כג), שארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים אסורה בעבודה בשביעית! וכֹה דבריו: "כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף-על-פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרין באכילה. ומנהר ומאמנה והלאה, מותר בעבודה בשביעית".
וההלכה הזו לא נפסקה בזמן שהיובל היה נוהג אלא בזמן חכמי המשנה והתלמוד, דהיינו לאחר שבטלו היובלות וכל דיני השביעית כולם היו דינים דרבנן! כלומר, גם בזמן שהשביעית היא מדרבנן, הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים אסורה בעבודה בשביעית.
ושלישית גדולה מזו, ההלכה הבאה בהלכות שמיטה ויובל שם (ד, כד), שנפסקה אף היא בזמן חכמי המשנה דהיינו לאחר שבָּטלו היובלות והשביעית היא מדרבנן, קובעת, שסוריה אסורה בעבודה בשביעית כארץ-ישראל, ואם חכמי המשנה גזרו על סוריה שתחול עליה קדושת שביעית, כל-שכן וקל-וחומר שתחול קדושת שביעית על ארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים (הערבה והנגב הדרומי). והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו הנדון בעניין סוריה בהלכות שמיטה ויובל (ד, כד): "סוריה, אף-על-פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ-ישראל, כדי שלא יניחו את ארץ-ישראל וילכו וישתקעו שם".
מגזירת חכמי המשנה על סוריה עולה בבירור, שבתקופת חכמי המשנה והתלמוד דיני השביעית חלו על סוריה, אף שגם בתקופה ההיא היובל לא היה נוהג וכל דיני השביעית היו מדרבנן. והוא הדין לימינו. כלומר, אף שגם בימינו היובל אינו נוהג וכל דיני השביעית הינם מדרבנן – דיני השביעית חלים על אזור הערבה והנגב הדרומי, וברור שחיובם הוא מדרבנן.
ויש ראיה רביעית גדולה מכולן, בהלכה הבאה בהלכות שמיטה ויובל שם (ד, כה), נאמר באופן מפורש שארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים חייבת בשביעית מדבריהם, דהיינו שאסור לעבוד בה את הארץ מדברי חכמים ופירות גבולות הארץ הזו קדושים בקדושת שביעית, וכל שהתירו שם הוא אך ורק את הספיחין, והנה לפניכם ההלכה האמורה:
"עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריה מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים".
הנה הראיתם לדעת, שגם בזמן חכמי המשנה והתלמוד וגם בזמן הזה, דהיינו מאז שאין היובל נוהג, ארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים נוהגת בה שביעית מדבריהם, דהיינו אסור לעבוד בה את עבודות הארץ ופירותיה קדושים בקדושת פירות שביעית, למעט כמובן איסור ספיחין שלא חל בגבולות ארץ-ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים, וכל זה פשוט וברור.
ונצרף עוד שלוש ראיות: האחת מפירוש המשנה (שביעית ו, א), שם כותב רבנו כך: "אמר [התנא במשנה]: כל מה שהחזיקו בו עולי בבל מארץ-ישראל והוא שנתקדש קדושה שניה אסור לאכול הספיחים הצומחים באותה הארץ ואסור לעבוד אותה הארץ בשביעית. ושאר ארץ-ישראל שלא נתקדשה קדושה שניה מותר לאכול הספיחים הצומחים בה ואסור לעבוד אותה הארץ". וגם זו הלכה שנפסקה לאחר שהיובל נוהג ובזמן שהשביעית מדבריהם.
והראיה השנייה היא מדברי רבנו בתשובה (סימן קכח; מובאת בפירושו של קאפח להלכות שמיטה ויובל, בעמ' תלב), וכֹה דברי רבנו שם: "ועל-פי הכללים הקבועים הללו אמרה המשנה, שכל מה שקידש עזרא בקדושה שנייה והוא שהחזיקו עולי בבל, הספיחים שלו אסורין ועבודתו אסורה, וזהו עניין אמרוֹ: 'לא נאכל ולא נעבד'. וכל מה שהחזיקו עולי מצרים בקדושה ראשונה ממה שלא החזיקו עולי בבל [...] למטה ממנו בקדושה, לפי שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ולפיכך ספיחין שלה מותרין, ואף-על-פי שהיא אסורה בעבודה כדין תורה, והוא אמרם [במשנה]: 'כל שהחזיקו עולי מצרים [...] נאכל אבל לא נעבד'".
והראיה השלישית מהלכות שמיטה ויובל (ה, יב), שם פוסק רבנו כך: "פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה-לארץ ואפילו לסוריה". נמצא, כי אפילו סוריה אינה בגדר חוץ לארץ, כל-שכן וקל-וחומר ארץ-ישראל שנתקדשה בקדושה ראשונה, שאינה בגדר חו"ל.
עד כאן בעניין שיטתם השגויה של קאפח וערוסי. ומה שגרם להם להתעוור מן האמת גם בעניין זה הוא שׂררתם, מעמדם, יוקרתם ומשכורותיהם אשר מתוקפם הם היו מחויבים לתת פתרון הלכתי כלשהי וכמעט בכל מחיר (אחרת למה שנממן אותם?). כמו כן, העדר פתרון היה פוגע פגיעה קשה מאד ביוקרת "גאונותם" המדומה, כי מה שמשמר את חוצבי התורה הללו בתפקידיהם בממסד הכמורה הפרו-נוצרי הוא היוקרה המדומה הזו, ובלעדיה תתערער קשות יציבותם הפוליטית והחברתית בתפקידיהם הממסדיים, ולזה נתונים רוב מעייניהם.
"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תה' לד, טו) – ולאחר ה"סוּר מֵרָע" נעבור ל"וַעֲשֵׂה טוֹב".
ומה נאכל בשנה השביעית?
ובכן, כדי לשמור ולקיים את שנת השמיטה כהלכתה יש צורך הכרחי בשיתוף פעולה של כל מערכות המדינה, ובארגון מחדש של כל מערכות החקלאות במדינת ישראל בכל השנים, ובשנת השמיטה בפרט. שידוד מערכות מקיף שכזה לא יכול להתרחש במצב החברתי והמדיני הקיים בימינו, אלא רק לאחר אהבת האמת, וכינון סנהדרין-אמת וממלכת כהנים וגוי קדוש.
לפיכך, מכיוון שממילא לא ניתן לקיים את דיני שנת השמיטה בימינו כהלכתן, וכן מכיוון שממילא כל דיני השמיטה בימינו הם מדרבנן, וכן מכיוון שכל ההצעות שהוצעו (היתר מכירה, אוצר-בית-דין, יבול נכרי, וכו') הן הצעות רעות מאד מבחינות שונות שאפרט בהמשך – אין להונות את עצמנו בהיתרים מפוקפקים אשר מחדירים השקפות רעות, ומרגילים ומחנכים את עם-ישראל להשתמש בתכסיסי פיקציה והתעיה אורתודוקסים בעניינים מקודשים.
עלינו להיות ישרי-לב ולהודות על האמת שאנו בעוונותינו רחוקים מאד מה' יתעלה, ואין אנו מסוגלים לקיים את דיני השמיטה הנעלים בשל תעייתנו אחרי התהו וההבל. בדרך זו נחנך את עצמנו ובנינו ותלמידנו להיות טהורי-לב, אנשים כנים ישרים ואמיתיים, ולא פחות חשוב מכך: נימנע מלעוות את הדת העשוקה ממילא, בשיבושים חמורים כגון: היתר מכירה אשר מוכר קרקעות של ארץ ישראל לגויים, או אוצר-בית-דין אשר הופך את כל עניין השביעית למסחר ולאמצעי להפקת רווחים וטובות הנאה (היפך מטרת התורה), או יבול גויים אשר מחזק את ידיהם ומחליש את ידי החקלאים אשר מפריחים את ארץ-הקודש, או קנייה רק מאזור אשקלון והערבה אשר מחלישים את אחיזתנו כאן כאילו הנגב הדרומי איננו חלק מארץ-ישראל.
וראיה לדברינו מהלכות שמיטה ויובל (ט, כז), וכך פוסק רבנו שם:
"תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים ואמר: 'מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה' – אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעין שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית".
ביאור הדברים, דין שמיטת הכספים זהה בדינו לדין שמיטת הקרקעות, שהרי שניהם במקורם חלים מן התורה ובזמן הזה שהיובל אינו נוהג, שניהם נוהגים מתוקף דין דרבנן בלבד. לפיכך, כמו שדין שמיטת כספים נדחה בדברים קלים, כך ניתן לדחות את דין שמיטת הקרקעות באופנים דומים, וכל-שכן כאשר אין שום דרך לפנינו לקיים את דיני השמיטה כהלכתה.
יתר-על-כן, ממטרות השמיטה והיובל לצמצם את הפערים הכלכליים והחברתיים בין העניים והעשירים, וכן שהעניים יוכלו להשיג פירות וירקות בחינם. ברם, בשל אדיקותם של המינים וצאצאיהם בפתרונות עקושים ויקושים וכן בשל חומרתם להביא פירות מחו"ל, בפועל התוצאה המתקבלת היא היפך מטרת השמיטה! כלומר, בשל הפתרונות העקושים של המינים וכן בשל ייבוא של פירות וירקות מחו"ל, מחירי הפירות והירקות מאמירים לעתים פי שלושה ממחיריהם בשנה רגילה! ולא רק זאת שמחיריהם מאמירים, איכות הפירות והירקות המיובאים מחו"ל בדרך-כלל גרועה מאד. כך שהם גם גורמים לעליית מחירים לעתים פי שלושה ממחירי השוק בשנה רגילה, גם מאכילים אותנו ביבול גרוע, וגם פוגעים בחקלאי ארץ-ישראל, דהיינו פוגעים בהפרחת שדותיה של ארץ-ישראל, שהיא מצוה רבה, וכך פוגעים גם בביטחוננו התזונתי.
קצרו של דבר, כל עוד לא נכונן סנהדרין חזקה וממלכת כהנים וגוי קדוש הקוראת בשם ה' יתעלה לעבדו שכם אחד, לא נוכל לבצע את ההתאמות המערכתיות הנדרשות בחקלאות ובכל מערכות המדינה הקשורות לדיני השמיטה – כדי שהחקלאים וכל עם-ישראל יוכלו להשיג את מטרות התורה בהלכות השמיטה והיובל, ולקיים את כל דיני שנת השמיטה כהלכתה.
כדאי להוסיף נקודה בעניין יבול גויים: הפתרון המשובש הזה מנוגד לשכל הישר, שהרי לא יעלה על הדעת שמטרת דיני השמיטה היא שנשליך את יהבנו על הגויים הערֵלים (ובמיוחד לא על הטורקים הארורים). כמו כן, הטענה שממילא מייבאים פירות וירקות רבים מחוץ-לארץ אינה טענה, שהרי אם חוטאים בדבר-מה, אין שום היגיון בטענה שיש להוסיף ולהעמיק בו.
זאת ועוד, כל "היתרי הכשרות" האורתודוקסים אשר רעים מאד כאמור, משרתים את כומרי הדת האורתודוקסים מחללי-שם-שמים, בעיקר מפני שהם משמשים בפועל ככלי להפקת רווחים וטובות-הנאה מדת משה, וכן כאמצעי להתנשׂאות ולבידול ולשנאת חינם. לכן אין להתייחס כלל לכל ההיתרים כביכול הללו, אלא יש להתעלם מהם לחלוטין!! ובמלים אחרות, אסור לחזק את ידיהם של הכשרויות הפרו-נוצריות למיניהם, ולאחר שהתברר שפתרונותיהם עקומים ועקושים חובה להתעלם מהן, ולקנות מכל אדם ולא משנה מהי "הכשרות" שלו.
כל מה שאמרתי לעיל נכון בעיקר לעבודת הארץ ולקיום מסחר בפירות שביעית. ברם, מה שאדם פרטי יכול לקיים בביתו מהלכות השמיטה – יקיים, כגון שמירה על זמן הביעור, ויבער מביתו את הפירות שכלו לחיה מן השדה, וכן שמירה על קדושת פירות שביעית ככל יכולת האדם, כגון ליהנות בהם באופנים המותרים ליהנות מפירות שביעית, ולשים את שאריותיהם בשקית אטומה ורק לאחר מכן יזרקם לפח האשפה. וכן אם יש לו גינה פרטית ינהג בה בכל דיני השביעית ככל יכולתו, כגון שיפקיר את פירותיה ולא יטפחה אלא יקיימה בלבד.
סוף דבר
הפתרון שלי הוא אפוא להיות אנשי אמת! להיות כנים וישרים עם עצמנו ולא להתיימר לקיים את דיני השמיטה באמצעות פתרונות רעים אשר יותר גרועים מביטול דיני השמיטה מעיקרא. לפיכך, יש להודות על האמת ולהכיר בעובדה שלא ניתן לקיים את דיני השמיטה, ואפילו בדיני התורה ניתן לומר במקרים מסוימים "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כל-שכן בדיני דרבנן.
ויתרה מזאת, כל עוד לא מתמודדים עם השביעית באופן מערכתי ומקיף תוך שמירה על החקלאים והחקלאות בארץ-ישראל הקדושה, אסור לפגוע בהם בשביעית, כי המערכת אינה ערוכה לזה, ופגיעה בהם בשביעית עלולה להיות פגיעה אנושה מבלי יכולת קום.
היתרון של הפתרון שהצעתי הוא להיות אנשי אמת וצדק! לא לרמות את עצמנו בכל מיני הזיות ודמיונות ובכל מיני פיקציות והערמות מזיקות; לא להפוך את דת משה לחוכא ואטלולא שיש בהן חילול-שם-שמים; ולא להחדיר באמצעות הפתרונות הרעים הללו השקפות רקובות.
לפי דרכי נמנעת גם הפיכת תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, שהרי רבים הם אשר משתמשים ב"היתרים" הללו של שנת השמיטה כדי להפיק רווחים וטובות-הנאה. ובמלים אחרות, בפתרון שהצעתי גם נמנע חילול-שם-שמים, וגם יש חינוך לאהבת האמת ולרדיפת הצדק.
קצרו של דבר, הפתרון שהצעתי הוא להיות אנשי אמת ודוברי צדק, ורק בדרך הזו: באהבת האמת וברדיפת הצדק, ה' יחדש ימינו כקדם ונזכה לקיים את דיני השמיטה והיובל כהלכתם. "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
נספח א: פתרון מערכתי לפירות האילן בשנת השמיטה
במאמר: "מה נאכל בשנה השביעית?" הוסבר, שדרוש פתרון מערכתי לשנת השמיטה, פתרון שיכלול את כל גופי הניהול והממשל של המדינה אשר נוגעים בדבר, כגון משרד האוצר ומשרד החקלאות. ברם, במאמר הנזכר לא צירפתי פתרון: גם מפני שטרם עלה בדעתי, וגם מפני שהדבר עדיין לא מעשי, שהרי טרם זכינו לכונן סנהדרין וממלכת כהנים וגוי קדוש. על-כל-פנים, ב"ה עלה פתרון מערכתי בדעתי וניתן יהיה לדון בו לאחר שעם-ישראל יזכה לשוב לה'-אלהים-אמת, ולאחר שנכונן סנהדרין-אמת, ולאחר שנזכה לחכמי-אמת, ולאחר שנזכה למנהיגי-אמת, ולאחר שנשאף לקיים את ייעודנו: להאיר בחוכמת הדעת והמדע והמוסר.
אחל אפוא, בהלכות שמיטה ויובל (ז, יב) פוסק רבנו כך:
"האומר לפועל: 'הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום' – שכרו מותר, ואינו כדמי שביעית, אלא מוציאוֹ בכל מה שירצה, ולא קנסוּ את הפועל להיות שכרוֹ כדמי שביעית. ואם אמר לו: 'לקט לי בו היום ירק' – הרי זה כדמי שביעית, ואינו מוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית".
הלכה זו עוסקת באדם שאומר לפועל שילך וילקט בעבורו ירקות שלא חל עליהם איסור ספיחין, כגון ירקות-שדה שאינם מיוחדים למאכל אדם (שמיטה ויובל ד, ד). ברם, הואיל וחלה עליהם קדושת שביעית אסור לסחור בהם, ולכן אסור לומר לפועל שילקט את הירקות הללו במטבע שהוא נותן לפועל (='לקט לי בו היום ירק'), כי אז התשלום הוא בעבור הירק ולא בעבור מלאכת הליקוט וההבאה – וכאשר התשלום ניתן בעבור הירק אשר קדוש בקדושת שביעית, הכסף ששולם נתפס בקדושת שביעית "ואינו מוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית".
וכדי להשלים את תמונת ההלכה אצרף את הִלכת שמיטה ויובל (ד, ד) בעניין ירקות-השדה שמותר ללקטם בשביעית: "הא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות, והעשבים שאין זורעין אותן רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים, וכל כיוצא בהן".
ועתה להלכה השנייה שנחוצה לנו, בהלכות שמיטה ויובל (ז, יג) פוסק רבנו כך:
"החַמָּרים [מובילי סחורה על חמורים] העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדאי [שהרי אסור ליטול מפירות שביעית אשר מותר לאכלם בשביעית יותר מן הכמות הראויה למחיה] – הרי שכרן כדמי שביעית, ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמָּרין ולא קנסו בשכר הפועל? מפני ששכר הפועל מועט לא קנסו בו, משום כדי חייו".
***
משתי ההלכות הללו ניתן לדעתי ללמוד כיצד לנהוג בשביעית בימינו. כלומר, משתי ההלכות הללו עולה שניתן לשכור פועלים כדי שיטפלו בפירות בכל הדרוש, ויובילו אותם לשווקים תמורת שכר מינימום בלבד ('כדי חייו'), ושם בשווקים יחלקו בחינם את הפירות איש כפי אכלו. כמו כן, על המדינה לממן את שכר המינימום של הפועלים, וכן להקל מאד על החקלאים במהלך שש שנות עבודת האדמה, כדי שיוכלו להתקיים בשנה השביעית ללא הכנסות.
נספח ב: פתרון מערכתי ליבולי השדה בשנת השמיטה
ומה ביחס לתבואה ולירקות?
ובכן, ביחס לתבואה יהיה עלינו לבטוח בה'-אלהים-אמת אשר הבטיח לנו בתורת האמת שאם נלך בדרכי ה' יתעלה שמו, נזכה לברכה בשנה השישית, ברכה אשר תספיק לנו גם לשנה השביעית: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ, וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויק' כה, כ–כא).
וביחס לירקות, כדאי לבחון את האפשרות של הידרופוניקה (ראו על-כך בהרחבה בויקיפדיה), דהיינו לגדל ירקות באמצעות מים וחומרי דישון בלבד – הואיל ונראה ברור שכל האיסור הוא לעבוד את האדמה בשביעית, אך אין שום איסור לגדל ירקות באמצעות מים וחומרי דישון.
והנה לנו ראיה אחת לכך, מתוך פסק רבנו בהלכות שמיטה ויובל (א, ה):
"ושורין את הזרעים בשביעית, כדי לזורען במוצאי שביעית".
ואחתום בהלכה הראשונה בהלכות שמיטה ויובל אשר מוכיחה שכל איסור עבודת הארץ נוגע לעבודת האדמה בלבד, וכֹה דברי רבנו שם: "מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שנאמר: 'וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַייָ' [ויק' כה, ב], ונאמר 'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת' [שמ' לד, כא]. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר' [ויק' כה, ד]".
***
אגב, הפתרון של מצעי עפר מנותקים אינו ראוי לדעת רבנו הרמב"ם, שהרי הוא פוסק בהלכות שמיטה ויובל (א, ה): "ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר", משמע שאפילו בעציץ אסור לגדל ירקות בשביעית. ודינם של מצעי עפר מנותקים חמור מדינו של עציץ, שהרי עציץ מנותק מכל עבריו ומופרד ומובדל באופן ברור מן האדמה, ואילו מצעים מנותקים מופרדים מן האדמה אך ורק ביריעת פלסטיק ולא ניתן להרימם ולהעבירם ממקום למקום כמו שמעבירים עציץ.
ובמלים אחרות, הם למעשה בגדר פיסת קרקע שנותקה אך עדיין שֵׁם קרקע עליה, ולכן דינה לדעתי נותר כדין הקרקע – כל-שכן שאין שום וודאות שיריעת הפלסטיק לא תחורר ותיקרע, ודי בחור קטן מאד בכל יריעת הפלסטיק העצומה הזו, כדי שורש קטן, כדי לבטל את ניתוקה.
וכמו שפוסק רבנו בהלכות תרומות (ה, יח):
"עציץ נקוב הרי הוא כארץ, וכמה יהיה בנקב? כדי שורש קטן והוא פחות מכזית".