מה נאכל בשנה השביעית?

עודכן: 13 בספט׳ 2021

"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תה' לד, טו), לפיכך, ראיתי לנכון לפתוח מאמר זה דווקא בחשיפת שגיאתו של קאפח בעניין היתרו המפורסם לרכוש יבול מאזור הערבה והנגב הדרומי. ערוסי וכל שאר תלמידיו של קאפח אימצו את היתרו של קאפח באופן עיוור, כי כפי שנגַלה בשורות הבאות, היתרו של קאפח תמוה על גבול הבורות מפני שהוא מתעלם באופן מוחלט מהלכות ברורות ומפורשות בדברי רבנו. וקשה לי להבין כיצד כל תלמידיו של קאפח נתעוורו מכל ההלכות הללו והחרו החזיקו אחריו בעוד שעיון קל מאד מוכיח שקאפח שגה באופן אשר מעורר תמיהה ואף מחשבה שמא חדר אינטרס זר לפסיקתו. אין ספק אפוא, שתלמידיו של קאפח וערוסי בראשם, כבר אינם מעיינים באופן מעמיק כאשר הם לומדים את דברי אלילם, כי אם הם היו מבינים שקאפח הוא בשר ודם הם היו מרשים לעצמם לחשוב...


ועתה לעצם היתרו של קאפח: הדיין השכיר טען בפירושו להלכות שמיטה ויובל (עמ' תלד) שארץ-ישראל בגבולות עולי מצרים מותרת בעבודת הארץ בשביעית וכל-שכן לפי שיטתו שגם כל הספיחין שם מותרים. ובמלים אחרות, קאפח טוען שכל אזור הערבה והנגב הדרומי לא חלים עליו כלל כל דיני השביעית! וזה לשונו בהלכות שמיטה ויובל (עמ' תלד):


"לפיכך ברור, דלדעת רבנו שביעית נוהגת בכל מקום שהחזיקו עולי בבל רק מדבריהם, וכל מקום שלא החזיקו בו עולי בבל – אין שביעית נוהגת בו כלל ואפילו מדרבנן".


היתרו של קאפח מבוסס על הלכות שמיטה ויובל (י, יא), וכך פוסק רבנו שם:


"ובזמן שאין היובל נוהג [...] ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם".


קאפח טוען למעשה, ש"הארץ" שנזכרה בהלכה הזו היא דווקא הארץ שבגבולות עולי בבל, דהיינו הארץ אשר אינה כוללת את אזור הערבה והנגב הדרומי, ולכן הוא מסיק מקל-וחומר שהארץ שבגבולות עולי מצרים, אשר כוללת את כל אזור הערבה והנגב כולו, פטורה מכל דיני השביעית בזמן הזה שאין היובל נוהג בו והשביעית נוהגת רק מדבריהם.


אמנם, במקום אחר בפירושו להלכות שמיטה ויובל (בעמ' תנה), קאפח מבטל את דבריו לעיל בעמ' תלד, וחוזר לסבור שתחום הארץ שהחזיקו בו עולי מצרים חלים עליו כל דיני השביעית למעט איסור ספיחין, וזה לשונו:


"רוב הנגב ותחומי אשקלון כל שלא החזיקו בו עולי בבל, נהי דאינו נעבד [דהיינו שאיסור עבודת הארץ קיים בתחום ארץ-ישראל שהחזיקו בו עולי מצרים] אך אין ירקותיו אסורים משום ספיחין, וכפי שפוסק רבנו להדיא לקמן (י, יא) שנוהגת שביעית מדבריהם".


ברם, לאחר שתי שורות שקאפח השכיר כותב את הדברים הללו, הוא עושה שוב פליק-פלאק וחוזר לסברתו שבעמ' תלד, דהיינו שבתחום ארץ-ישראל שהחזיקו בו עולי מצרים לא חלים כלל כל דיני השביעית, וזה לשונו:


"[...] כל-שכן אם יש להסתפק שמא מחוצות אשקלון שדינה חו"ל לגמרי לדעת רבנו. והרוצה להחמיר ייקח מחוצות אשקלון או מתוצרת עין יהב וסביבתה, שאין בהם שום חשש ואין בהן קדושת שביעית".


ובמלים אחרות, בסוף דבריו הוא חוזר לסברתו שבעמ' תלד, דהיינו שכל דיני השביעית, כולל קדושת פירות שביעית, אינם חלים כלל בתחומי הארץ שכבשו עולי מצרים. ותהפוכותיו של קאפח הינם סימפטום לחולי הרבה יותר עמוק: חולי של לקיחת שוחד במשך יובל שנים...


בעבר, כאשר למדתי את קאפח מתוך הערצה עיוורת, זיהיתי את הסתירה הברורה הזו בתוך דבריו, דהיינו בין דבריו בעמ' תלד ודבריו האחרונים בעמ' תנה, לבין דבריו הראשונים בעמ' תנה. וזכורני שפניתי לערוסי השכיר כדי שיסביר לי את הסתירה הברורה הזו.


וכך השיב לי ערוסי בתשובה שנתפרסמה באתר מורשת: