מבט אל העבר: בין הזכות לחיות לבין "הזכות" למעול

אנו חיים בימי בין-המצרים, ולא רק לפי הלוח העברי המזכירנו את שלושת השבועות שבין הבקעת החומה וחורבן-המקדש – בין-המצרים היא התחושה האופפת אותנו למראה מצבנו בימינו אלה.


מצויים אנחנו בין תקווה להסדר עם השכנים, שיניח לנו לפתֵּח את כל הכוחות הרוחניים והחומריים של אומה בת-חורין, לבין הסכנה של התחדשות המלחמה בעתיד הקרוב. אולם, לא נוכל לסמוך על התקווה, עלינו להיות מוכנים לקדם את פני הסכנה. אנו מצווים להיות מצוידים בנשק, מגויסים, ומאומנים כהלכה. הנשק והחזקת צבא בולעים הון עתֵק, שאינו מצוי בידי מדינה בגודלה של ישראל. לשם זה עלינו להזדקק למענקים ולתרומות מיהודים ושאינם יהודים, למען נוכל להגן על חירותנו.


באותה עת מוציאים אנו, כמדינה, על ייבוא סחורות וחומרי-גלם מבחוץ, הרבה יותר מכפי שאנו משׂתכרים. הגרעון במאזן המסחרי הולך וגדל, והמלאי של מטבע-חוץ באוצר המדינה הולך ומידלדל. אם לא יחול שינוי במצב, עלולים אנו לעמוד באחד הימים הלא-רחוקים בפני קופה ריקה, באין יכולת לייבא אף את הצרכים ההכרחיים לנו, במזון ובחומרי-גלם להנעת גלגלי המשק.


צריך להדק את החגורה, זה מובן. גם הרפואה המודרנית מלמדת, שעודף משקל ושומן מסכנים את פעולתו התקינה של הלב. אבל ברור שמדובר רק במי שניחן בעודף – כלום יצווה רופא בר-דעת על צאצאיו של רבנו צדוק, בעל הגרוגרות – לרזות? והן הוא ממילא התפרנס בדוחק מן הגרוגרות, ואף אותן לא היה אוכל אלא מוצץ מימיהן בלבד.


מדובר אפוא בריסון כלכלי. ברם, כלום זקוק לריסון גם מי שאינו דוהר, אלא מושך אחריו בקושי את רגליו?


הנהגת "שוויון" דווקא בריסון כלכלי ובהטלת חומרות של הידוק החגורה, היא חטא ועוול לציבור גדול של מקופחים משכבר-הימים. המגמה שבאה לביטוי בתוכנית האוצר להקפיא את מחצית תוספת-היוקר היא מגמה נגד-חברתית ונגד-לאומית. שכן התוספת אינה תוספת כלל, היא פיצוי חלקי בלבד על המחירים שהאמירו. ויתרה מזאת, מיד לאחר שנגמרה ההתדיינות על גובה הפיצוי, כבר הוסיפו המחירים לעלות. העובד ששכרו מועט משתכר אל צרור נקוב – לירות הוא מקבל יותר, אבל כמות המצרכים שהוא יכול לקנות בעבור כספו הולכת ופוחתת בקצב הולך ומתגבר.


מצב המקופחים הולך ורע, ועל-כן טוב עשתה ההסתדרות שהטילה את משקלה נגד קיפוח נוסף. אולם, חבל שאף היא לא הבחינה בין המשׂתכרים הרבה לבין מי ששכרם מספיק ללחם-לחץ, ושהיא התעלמה מכך שהעומדים על השלב הנמוך בסולם השכר זקוקים להגנה נוספת: לתוספת שכר גדולה יותר, לעומת השלבים העליונים שמשמעות התוספת בשבילם היא שמירה על חיי-רווחה.


ייאמר ברורות: המיסים והמלוות החדשים [=הלוואות, בשנים 1961–1982 נגבו מאזרחי המדינה מלוות-חובה ומלוות-מרצון] לא יכריתו את פת-לחמם של העשירים. ברם, מן המקופחים, שבעיקרם הם מבני עדות-המזרח, נוטלים הם את האפשרות לפרנסה מזערית, למזון, לדיור הוגן ללא צפיפות של ארבעה בחדר, ולחינוך מתאים לבנים.


המדינה זקוקה לכל לירה? זה נכון. ולכן יש לשאול, איך אפוא הגענו למצב שבהסתבכות של בנק אחד עלולה המדינה להפסיד בין חצי-מיליארד למיליארד לירות? האם לא התרופף הפיקוח, מפני שעיני המפקחים סונוורו בשל תרומות במיליוני לירות שניתנו על-ידי בעלי הבנק ה"נדבנים"? זאת ועוד, את כספם של מי הם תרמו? האם לא של אלפי מפקידים ושל מאות אלפי אזרחים שנקראו להדק את החגורה, ועתה הם ייקראו להכפיל מאמץ כדי לשלם את חובותיו של הבנק פושט הרגל?


מדובר במאות רבות של מיליוני לירות, בסכומים אשר היו יכולים להועיל לא מעט בהקלת מצבם של המקופחים: היה אפשר לבנות בהם בתי-ספר ודירות לזוגות צעירים, ועוד כהנה וכהנה.


בני עדות-המזרח אינם דורשים להיות "שווים" ב"זכות" למעול בכספי הציבור, הם רק תובעים את הזכות לחיות חיים הוגנים. לא טובתם הפרטית בלבד עומדת לנגד עיניהם, זו היא גם טובת הכלל, כי רק אנשים בעלי חינוך נאות יוכלו להגן על המדינה בפני הקמים עליה. מה בצע בכלי-הנשק, המתוחכמים יותר ויותר, אם לא יהיו די חיילים להפעיל אותם? בלעדי האדם הנבון – הם גרוטאות.


לא לצרכי מלחמה בלבד יש להעלות את בני עדות-המזרח, גם בימי שלום ייבחנו המדינה והעם ביכולתם לעמוד בתחרות בתוך עולם מתפתח ורוכש-דעת. אסור שסתימת הפער החברתי תידחה לשלב נמוך בסדר העדיפויות שלנו. כמו אתמול כן היום, היא המפתח לאורח חיינו בעתיד, היא שתקבע את גורלנו כחברה. על כן, כל מאבק למען תיקון הפגמים החברתיים הינו מאבק למען עתידה, למען שלומה, ולמען רווחתה של האומה.


[הערת העורך: בשולי מאמר זה הובא טור קטן, והנה הוא לפניכם].


ממשלה בלי המפד"ל


המפד"ל נשארה הפעם מחוץ לקואליציה הממשלתית. זהו תהליך הגיוני בלתי נמנע, התפתחות טבעית שכנראה אי-אפשר היה למנעה. מדיניותה השגרתית של הממשלה, ובמיוחד של "השותפה ההיסטורית" – המפד"ל, אחרי מלחמת יום-הכיפורים בבעיות פנים של המדינה, היא שתרמה להתפתחות זו.


הפלירט בין העבודה והמפד"ל, שנמשך מאז קום המדינה, ובמיוחד "משחק העגבים" שנגלה במו"מ הקואליציוני האחרון, המחיש לעיני-כל שאין עקרונות מקודשים לשום צד, וכי הכל נעשה בדרכים של סחר-מכר, הרחוק מאד מכל רוח דמוקרטית אמיתית. זהו סגנון של גבאים, המוכר לנו מהעיירה במזרח-אירופה.


כל הפוליטיזציה של הדת והספסרות בה, הינן תופעות זרות לרוחנו וזרות לרוח התורה. רגילים אנו לראות את אנשי הדת כמורים בעלי סמכות מוסרית נעלה, הממלאים את תפקידם לשם שמים, ואשר אינם עושים את מלאכתם רמיה, ולא לשם שלטון ושררה. אין הדת והתורה נחלת יחידים או מפלגה פוליטית, והן אינן זקוקות לאפוטרופוס ולא למגינים.


נראה אפוא, שלא יהיה בכך משום הפסד, לא למדינה ולא לדת ולא לכלל האומה (להוציא את "אנשי שלומנו"), אם המפד"ל תמשיך להישאר מחוץ לקואליציה. אולי זה יהיה לברכה דווקא למפד"ל, יהיה לה עכשיו יותר זמן לפעול ולעשות למען הדת והאדרת התורה, לשמה, ולא לשם השררה והכיסא.


מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נד, אב תשל"ד, עמ' 2.


בתמונת שער הרשומה: ועדת הכספים, 1952.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!