שיר ידידות לרגל חתונה
מאת הרה"ג ר' יוסף בן-דוד קאפח[1]
כישורים מיוחדים היו לו למו"ר, הרב יוסף קאפח (1917–2000), בתחומים שונים של מדעי היהדות: פרשנות מקרא, מדרש ואגדה, הלכה ודינים, הנהגות ומוסר, הגות ומחשבה, ונוסף על הכול ידיעה מופלגת בלשונות שם: עברית, ארמית וערבית. אך לא רבים יודעים שהייתה לרב אף חיבה יתרה לשירת ספרד ובמיוחד לשירת אבותיו, היא שירת תימן לדורותיה. הוא הכירהּ באופן אישי ופעמים רבות העמיד על רזיה וסודותיה וביאר בעל-פה ובכתב מקומות סתומים, המחייבים את הבנת הנקרא בהם. לא זו אף זו, הוא לא מנע עצמו מן השירה, והניח אחריו שירים לא מעטים מפרי עטו. עוד בהיותו בארץ תימן, הוא משך בעט השירה וחיבר שירים ופיוטים אחדים, שחלקם אף זכו להידפס. לאחר עלייתו ארצה, המשיך לחבר שירים ופיוטים לרגל אירועים חשובים ובמיוחד כשירי שבח וידידות. בחיבור שאני מכין לדפוס ליקטתי את כל השירים והפיוטים מפרי עטו, ואני מקווה שלא ירחק היום וכולם יראו את אור הדפוס. כאן המקום להודות מקרב לב לבני משפחתו של מו"ר, הרב יוסף קאפח, על שהפקידו בידי את כל חומרי הגלם ליצירת הספר הזה, ובמיוחד לבנו דוד, שסייע לי רבות והשיב על כל שאלותיי.
לבקשתו של ידידי ורֵעי, הרב ד"ר אדיר בן יוסף דחוח-הלוי, הריני מפרסם כאן לראשונה את השיר שחיבר הרב יוסף קאפח בשנת תשל"ו (1976) לכבוד ר' יוסף דחוח-הלוי, לרגל חתונתו. השיר, שפתיחתו "יְדִיד-נֶפֶשׁ, שְׁמוֹ יוֹסֵף דְּחוֹחַ", הוא למעשה שיר היתולי ומשעשע, המביע את הצטדקותו של הרב בפני ידידו אשר הזמינו לליל כלולותיו, ורק בשל פגעי הזמן נבצר היה ממנו להענות להזמנתו של הידיד ונמנע היה ממנו להשתתף באירוע משמח זה. בשיר ידידות זה מפגין הרב קאפח את אהבתו המרובה לידידו ורעהו, עורך כתב העת "אפיקים",[2] ר' יוסף דחוח-הלוי. הוא פורש בצורה משעשעת ובעברית פואטית את הסיבה המקרית שמנעה ממנו להגיע מירושלים לתל-אביב לרגל חתונת ידידו הנערץ. לאחר שמסיימים לקרוא את השיר ועומדים היטב על תובנותיו הפנימיות, מגיעים למסקנה המתבקשת שאין לך רגע ורגע במציאות חיינו, שאינך יכול להביעו במליצה או בדברי שירה...
אל יהי הדבר קל בעינינו, שהרי כתיבת שיר יש בה מלאכה מרובה. הרב המחבר השתדל היטב במארג שירו, והדבר ניכר בכל בתי השיר שלפנינו. בחירת אוצר מילים בסגנון עברי מוגבה יותר מאשר בכתיבת פרוזה פשוטה שנקרית בפרשנות או בדיונים הלכתיים ועיוניים כלשהם, שהרב היה אמון עליהם היטב היטב כל חייו. ועוד, השקילה הכמותית שבחר המחבר לשירו ודייק בה באופן מופתי ללא חריגות, אף על פי שהדבר ניכר במספר תיבות 'מאולצות', אבל כבר נהגו כך כל משוררי ישראל שנקטו את השקילה הכמותית הספרדית הקלאסית. מבחינת סוגות השירה בתימן, הרי שמשקל השיר ותבניתו החד-חרוזית מחייבים אותנו לשייכו אל הסוגה (ז'אנר) המוכרת בשם "נַשִׁידּ",[3] הפותחת כל מושב או מעמד של שירה בקרב יהודי תימן עד לימינו, לפני שתי הסוגות הפואטיות התוכפות אותה, ה"שִׁירָה" וה"הַלֵּל".
מעל לכול, הרב המחבר העדיף כאן חריזה פנימית וחריזה מברחת זֵהות באותה הברה קשה שאינה מצויה כל כך בשירת ישראל, והיא –(וֹ)חַ. בשל שם משפחתו של הידיד, דְּחוֹחַ (שם ממקור ערבי שהותאם למבטא ולהגייה העבריים בני זמננו, באמצעות "הפתח הגנוב"), עשה כאן המחבר שימוש בצורות אחדות של תבנית "המקור הנסמך" של בניין קל העברי מגזרת השלמים, בשורשים שמסתיימים בעיצור הגרוני חי"ת. כך הציב הוא בשירו את הצורות הבאות: שְׂמוֹחַ, פְּרוֹחַ, שְׁלוֹחַ, בְּרוֹחַ, סְלוֹחַ, נְדוֹחַ, נְבוֹחַ, זְרוֹחַ, זְנוֹחַ, שְׁחוֹחַ, טְרוֹחַ, נְכוֹחַ, לְשׂוֹחַ. עוד מצינו בלשונות השיר שימוש במבנה של "מושא פנימי" לשם הדגשה, כדרך המצוי במקרא, למשל, במדבר יא, לב: "... וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה". מבחינת קישוטי השירה מבנה זה הוא שיוצר סגנון של "חזרה" וסוג של מִצְלוֹל (אליטרציה), וכך מצינו בשיר שלפנינו את הדוגמאות הבאות: "בְּשִׂמְחָתָךְ שְׂמוֹחַ" (2); "בְּעֵת עֶגְלוֹן לְעֶגְלָתוֹ שְׁלוֹחַ" (3); "יִזְרַח עֲלֵי צֶמֶד זְרוֹחַ" (7); "וְגַם בָּרַח בְּרוֹחַ" (9). בביאורים לשיר ימצא הקורא תכוניות נוספות מעניינות מצד הלשון והפואטיקה, ויוכל לבוא על סיפוקו.
יְדִיד-נֶפֶשׁ שְׁמוֹ יוֹסֵף דְּחוֹחַ
ג', ז' אד"ב, תשל"ו[4]
סוג: "'נַשִׁידּ"
מבנה: עשרה בתים בני שתי צלעיות ("דלת" ו"סוגר")
משקל: המרובה (אַלְוַאפִר): מְפֹעָלִים, מְפֹעָלִים, פְּעוּלִים
חריזה: אא אא אא, כמבנהו הקלאסי של 'שיר חרוזי' בשירת ספרד.[5] כל צלעית נחתמת בהברת –(וֹ)חַ ב"דלתות" וב"סוגרים"
מקורות: על דף בודד (להלן: א)
נושא: שיר התנצלות משעשע אל ידידו, ר' יוסף דחוח-הלוי, עורך כתב העת "אפיקים", בשל העדרות המחבר משמחת חתונתו
U / – – – U / – – – U – –
יְדִיד-נֶפֶשׁ, שְׁמוֹ יוֹסֵף דְּחוֹחַ / בְּבֵיתוֹ מָצְאָה יוֹנָה מָנוֹחַ
רְצוֹנִי עַז בְּשִׂמְחָתָךְ שְׂמוֹחַ / עֲלֵי גַלְגַּל דְּאוֹת אוֹ גַּם פְּרוֹחַ
זְמָן בּוֹגֵד בְּגַלְגַּל דָּץ לְחוֹחַ / בְּעֵת עֶגְלוֹן לְעֶגְלָתוֹ שְׁלוֹחַ
וּמִגַּלְגַּל אֱלֵי גַלְגַּל בְּרוֹחַ / וְנִבְצָר לִי אֲשֶׁר עָרַב לְנֹחַ
5 וּמִמָּךְ הַמְּחִילָה גַם סְלוֹחַ / וְתִבָּנוּ בְרוֹב יָמִים וְכֹחַ
וְלֹא יוֹסִיף עֲלֵיכֶם רַע נְדוֹחַ / וְגַם לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב נְבוֹחַ
וְאוֹר יִזְרַח עֲלֵי צֶמֶד זְרוֹחַ / וְיַחְפָּפְכֶם וְלֹא יוֹסִיף זְנוֹחַ
וְתָרוּמָה וְלֹא תֵלֵךְ שְׁחוֹחַ / וּמַה-לִּי עוֹד כְּתוֹב אוֹ גַם טְרוֹחַ
וְאֶמֶשׁ מָשׁ וְגַם בָּרַח בְּרוֹחַ / שְׁמִי יוֹסֵף אֲשֶׁר חָפֵץ נְכוֹחַ
10 בְּחֶדְוָתָךְ בְּטוּב לֵבָב וּמֹחַ / וְקַאפֵח הִיא חֲנִיכָתִי לְשׂוֹחַ:
חילופי נוסח:
5. המחילה] (הסליחה) [המחילה] א. 8. ותרומה] ותָרומה א. 9. ואמש ... ברוח] (ולא אמוש ולא אוסיף ברוח) [ואמש מש וגם ברח ברוח] א.
ביאורים לשיר:[6]
1. יְדִיד-נֶפֶשׁ: על פי ירמיה יב, ז: "עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי; נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ"; ועוד על פי בית הפתיחה לשירו הנודע של ר' אלעזר בן משה אזקרי (או אזקירי או אזכרי, 1533–1600): "יְדִיד-נֶפֶשׁ, אָב הָרַחֲמָן, מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ". / שְׁמוֹ ... דְּחוֹחַ: הוא ר' יוסף בן-שלום דְּחוּח-הלוי, מייסד כתב העת שלבני תימן, 'אפיקים', ועורכו הראשון. / דְּחוֹחַ: החרוז המבריח מורה שכך קריאת התיבה בהתאמה ללשון העברית (משקל פְּעוֹל ו'פתח גנוב'), הגם שמקור המילה הוא בלשון הערבית, 'דַּחוּח', دَحُوح, שהוראתו היא 'שפיכה', 'יציקה', 'העראה' (של נוזלים).[7] / בְּבֵיתוֹ ... מְנוֹחַ: על פי בראשית ח, ט: "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה"; ישעיה לד, יד: "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ". ועוד על פי הפיוט הנודע לשבת "יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ", שנתחבר על ידי ר' יהודה הלוי (1075–1141 בקירוב): "יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ". / יוֹנָה: רמז לשמה הפרטי של הכלה, יונה (ובתימנית: חַמַאמֵהּ, حَمامه).[8] / מְנוֹחַ: במקום מָנוֹחַ מכורח המשקל. / 2. רְצוֹנִי ... שְׂמוֹחַ: הכוונה לשמחת הכלולות של יוסף ויונה דחוח-הלוי. הזוג נישא ביום שני, כ"ט באדר א, שנת ה'תשל"ו = האחד במארס 1976.[9] / עֲלֵי ... פְּרוֹחַ: להגיע במהירות לשמחת הכלולות של הזוג באמצעות רכב המונע בגלגלים. / 3. זְמָן בּוֹגֵד: ביטוי רווח בשירת ימי הביניים לציון תהפוכות החיים והמציאות או מפגעי הגורל. ראו למשל בבתי הפתיחה לשירים הבאים: ר' שמואל הנגיד (נפטר סביב שנת 1056): "זְמַן בּוֹגֵד עֲלֵי מַה-זֶּה וְלָמֶה / אֱלֵי אַחַי אֱהִי תָאֵב וְצָמֵא"; ר' שלמה אבן גבירול (1021–1058): "זְמַן בּוֹגֵד אֲסָרַנִי בְּפִידוֹ / עֲדֵי אָחִי הֱמִירַנִי בְּבִגְדוֹ"; ר' משה אבן עזרא (נפטר אחרי שנת 1138): "הָבָה וְנִבְכֶּה עַל זְמַן בּוֹגֵד / וּבְאַחֲרִיתוֹ מֵאֱנוֹשׁ בָּאנוּ". / זְמָן ... לְחוֹחַ: אלא שנוצר תֶּקֶר (בסלנג: פַּאנְצֶ'ר, מאנגלית: puncture, חור) בגלגל המכונית כתוצאה מקוץ או ממסמר שנתקעו בו במהלך הנסיעה, וכאילו המציאות שמחה לאיד על התקלה שאירעה לנוסעים. / דָּץ: מן השורש הארמי דו"ץ (ע"ו): 'נעץ', 'תחב', 'דקר', 'תקע'. ראו למשל בבלי, שבת נ ע"ב: "דָּצַהּ, שַׁלְפַהּ, וַהֲדַר דָּצַהּ" = נעץ אותה (את הסכין הנזכרת שם), שלף אותה וחזר ונעץ אותה; בבא מציעאה פד ע"א: "דַּצְיֵיהּ (דצ"י < דו"ץ) לְרֻומְחָא בְּיַרְדְּנָא"[10] = תקע את הרומח בירדן. לְחוֹחַ: את (ה)קוֹץ. לְ– כסימן המושא הישיר מכורח היתד, ובהשפעת הלשון הארמית והעברית המקראית, למשל, שמ"ב ג, ל: "וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר". / בְּעֵת ... שְׁלוֹחַ: בשעה שהנהג זירז את מכוניתו כדי להגיע אל החתונה. / עֶגְלוֹן לְעֶגְלָתוֹ: שימוש בכינויים: נהג למכוניתו. / לְעֶגְלָתוֹ: במקום 'לַעֲגָלָתוֹ' מכורח המשקל, כנטיית שם העצם 'עֶגְלָה'. לְעֶגְלָתוֹ: את מכוניתו. לְ כסימן המושא הישיר על דרך "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח); "וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר" (שמ"ב ג, ל). שימוש זה רווח מאוד בשירת ספרד ובשירת תימן מכורח היתד. ראו למשל בשירה "אֲיֻמָּה הַמְשִׁי / דִּגְלֵי הֲמוֹנַי מִמְּצוּלָה" לר' שלם אלשבזי, פעמיים בטור השני: "לְדוֹדֵךְ בִּקְשִׁי / יָקִים לְסֻכָּה הַנְּפוּלָה".[11] / 4. וּמִגַּלְגַּל ... בְּרוֹחַ: נראה לפרש כאן, מגלגולי הדרך שנוצרו בעקבות הילוכם של גלגלי המכונית. / וְנִבְצָר: צורת בניין נפעל בגוף הנסתר זהה בזמני עבר והווה בעברית שבפי יהודי תימן.[12] / וְנִבְצָר לִי: במקום 'וְנִבְצָר מִמֶּנִּי', מכורח המשקל. / אֲשֶׁר ... לְנֹחַ: נמנע מאת הרב המחבר להשתתף בשמחת הכלולות של ידידו ומלשתות יין של ברכה. רומז לשתיית היין של נוח, על פי בראשית ט, כ-כא: "וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". / 5. וּמִמָּךְ ... סְלוֹחַ: מתנצל שנמנע ממנו להגיע אל החתונה, ומבקש מרעהו מחילה וסליחה. / וְתִבָּנוּ: איחול וברכה לזוג הטרי, שאוב מלשון הפתיחה לנוסח הכתובה התימנית: "... וְיִבָּנוּ וְיַצְלִיחוּ כְּ'וַיִּבְנוּ וַיַּצְלִיחוּ'...". מקור הציטוט הוא בדבהי"ב יד, ו: "וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה: נִבְנֶה אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים, עוֹדֶנּוּ הָאָרֶץ לְפָנֵינוּ כִּי דָרַשְׁנוּ אֶת יְיֹיָ אֱלֹהֵינוּ, דָּרַשְׁנוּ וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב; וַיִּבְנוּ וַיַּצְלִיחוּ". ודומה עוד ללשון שׂרי לאברם, על פי בראשית טז, ב: "הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי יְיֹיָ מִלֶּדֶת; בֹּא-נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה"; והכוונה להתברך בזרע של-קיימא. / בְרוֹב ... וְכֹחַ: באריכות ימים ובעצמה רבה. / בְרוֹב: בשפע, בריבוי, כמו למשל תהילים לג, טז: "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב-חָיִל; גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב-כֹּחַ". / 6. וְלֹא ... נְדוֹחַ: ושום אסון או אדם רשע לא יגרמו לכם למצוקה, למפלה או לתבוסה. / נְדוֹחַ: צורת המקור הנסמך מן השורש נד"ח בבניין קל, בהוראת 'הגלייה', 'הרחקה', המופיעה במקרא בבניין פֻּעַל. על פי ישעיה ח, כב: "וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט, וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח". / וְגַם ... נְבוֹחַ: דבר לא יזיק לכם, על פי שמות יא, ז: "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ", ותרגום אונקלוס: "לָא יַנְזֵק כַּלְבָּא בְּלִשָּׁנֵיהּ לְמִבַּח". / 7. וְאוֹר: כינוי לשמש, המאור הגדול, על פי פרשנות ימי הביניים לישעיה יח, ד: "... כְּחֹם צַח עֲלֵי אוֹר, כְּעָב טַל בְּחֹם קָצִיר"; ולאיוב לא, כו: "אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל, וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ". / עֲלֵי צֶמֶד: נגזר מן הצירוף 'צֶמֶד חֶמֶד', ורומז לזוג שנישא, החתן יוסף והכלה יונה. / יִזְרַח ... זְרוֹחַ: שימוש במבנה של מושא פנימי לצורך קישוט ה'חזרה' על אותו שורש לשם הדגשה. / וְיַחְפָּפְכֶם: שיעורו, ישגיח עליכם ויגן עליכם. על דרך דברים לג, יב: "לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד יְיֹיָ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן"; ועוד על פי דברים לב, יא: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ", ותרגום אונקלוס שם: "כְּנִשְׁרָא דִּמְחִישׁ לְקִנֵּיהּ, עַל בְּנוֹהִי מִתְחָפַף; פָּרֵס גַּדְפּוֹהִי מְקַבֵּלְהוֹן, מְנַטֵּלְהוֹן עַל תְּקוֹף אֶבְרוֹהִי". / וְלֹא ... זְנוֹחַ: רמז להשגחה פרטית על בני הזוג לאורך כל ימי חייהם. / 8. וְתָרוּמָה: תתנשא ותגביה. צורת העתיד המאורכת מכורח המשקל, כמו למשל, בראשית מג, ח: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו: שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ". / וְלֹא ... שְׁחוֹחַ: על פי ישעיה ס, יד: "וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ, וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ; וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְיֹיָ, צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". / וּמַה ... עוֹד: על פי הושע יד, ט: "אֶפְרַיִם, מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים; אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן, מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא". / כְּתוֹב ... טְרוֹחַ: אין לי צורך יותר לכתוב או לטרוח בעניין זה, ושיר זה יביע את התנצלותי. / 9. וְאֶמֶשׁ מָשׁ: וליל יום אתמול (ליל הכלולות) חלף ועבר. לנע"ל. / מָשׁ: חלף, עבר. על פי במדבר יד, מד: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-יְיֹיָ וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה". / בָּרַח בְּרוֹחַ: ראו לעיל, הערה לשורה 7. / שְׁמִי יוֹסֵף: חתימת שמו הפרטי של הרב, מחבר השיר. והוא על דרך חתימותיהם של משוררי תימן, למשל המשורר יוסף בן ישראל (מפנה המאות ה-16 וה-17), בשירו הנודע 'אֱלֹהִים אֶשְׁאֲלָה יוֹצֵר מְאוֹרִים', מציין כך באחד מבתי חתימת השירה: "שְׁמִי יוֹסֵף וְיִשְׂרָאֵל גְּבִירִי, / אֲשֶׁר שָׁאַל יְשׁוּעָה מֵיְיֹיָ". / אֲשֶׁר ... נְכוֹחַ: שיעורו, שמעוניין היה באמת להיות מצוי ולהשתתף בשמחת החתונה. / נְכוֹחַ: 'להיות נוכח', צורת מקור נסמך מבניין קל, שנגזרה כנראה ממשלי ח, ט: "כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין, וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת". / 10. בְּחֶדְוָתָךְ: בשמחת כלולותיךָ. שימוש נאה באחת מעשרת לשונות השמחה. ראו מסכת אבות דרבי נתן, נוסחה א, פרק לד, ד"ה 'עשרה שמות': "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה". / בְּטוּב ... וּמֹחַ: בכוונה טובה מצד הלב והשכל. / וְקַאפֵח: כינוי שם משפחתו של הרב המחבר, קאפח, قَافِح, שהוראתו היא 'רזה', 'צנום', 'יבש'.[13] / חֲנִיכָתִי: שם המשפחה שמקורו בכינוי מאפיין מיוחד (של מקום, של מקצוע, של תכונה חיצונית וכו'). מקבילתו בערבית היא 'לַקַבּ', لَقَب.[14] / לְשׂוֹחַ: מכורח המשקל (יתד ותנועה) גזר המחבר צורה זאת שמקורהּ במילה 'לָשׂוּחַ', בהוראת 'לדבר, לספר, לשוחח'.
לסיכום
הָראינו לדעת כי הרה"ג יוסף קאפח ניחן בחוש פייטני ובכישרון פואטי, והשיר שהצגנו לעיל מוכיח טענה זאת. נוסף על כך, חוש ההומור הדק מן הדק שאפף את אישיותו בא אף הוא לידי ביטוי בשיר משעשע זה. השיר עצמו הזה ממלא את כל הדרישות של אסכולת השירה העברית הספרדית האנדלוסית. הוא משתייך לקבוצת שירי החול, מהיותו שיר ידידות המביע התנצלות בין חברים בשל אירוע המזדמן דבר יום ביומו ומאפיין כל כך את רוח התקופה. רק לאחר שיופיעו בדפוס כל יתר שיריו, נוכל להכיר יותר, ואף לאמוד ולהעריך את סגנון כתיבתו הפואטית המיוחדת לו.
רשימת המקורות וקיצוריהם
גברא תשע"ד = משה גברא, שמות המשפחה של היהודים בתימן: ספר העוסק בתולדות המשפחות היהודיות בתימן, משמעות השמות, מקום מגורים ופיזורם בתימן, בני ברק תשע"ד.
גמליאל תשמ"ב = שלום גמליאל, פקודי תימן: מס החסות בתימן (מבוא ועריכה: מישאל מסורי-כספי), ירושלים תשמ"ב.
דחוח-הלוי תשס"ד = יוסף דחוח-הלוי (עורך), מכתם ליונה: מחקרים בתרבות יהודי תימן ובסוגיות חברתיות וחינוכיות, תל אביב תשס"ד.
טובי וסרי תשס"א = יוסף טובי ושלום סרי (עורכים), ילקוט תימן: לקסיקון, תל אביב תשס"א.
פיאמנטה 1990 = Moshe Piamenta, Dictionary of Post-Classical Yemeni Arabic, Leiden 1990-1991. 2 Vols.
פנחס הלוי תשס"ה = יואב פנחס הלוי, "כללי הקריאה בלשון-חכמים של-בני תימן", תורה קדומה: מוגה ערוך ומדוקדק בעיון נמרץ עפ"י תיגאן עתיקים ומוסמכים, בית דגן תשס"ה.
קאפח תשכ"ה = יוסף בן דוד קאפח, משנה עם פירוש רבינו משה בן מימון, סדר נשים, ירושלים תשכ"ה.
קאפח תשס"ב = יוסף קאפח, הליכות תימן: חיי היהודים בצנעא ובנותיה (בעריכת ישראל ישעיהו), מהדורה חמישית מתוקנת, ירושלים תשס"ב.
רצהבי תשל"ח = יהודה רצהבי, אוצר לשון הקדש שלבני תימן, תל-אביב תשל"ח.
רצהבי תשמ"ט = יהודה רצהבי, שירת תימן העברית, תל-אביב תשמ"ט.
שבטיאל תשל"ב = יצחק שבטיאל, "מסורות התימנים בדקדוק לשון חכמים", קובץ מאמרים בלשון חז"ל, חלק א (הביא לדפוס: משה בר-אשר), ירושלים תשל"ב, עמ' 207–214.
הערות שוליים
[1] לרשימת המקורות וקיצוריהם המשמשים במאמר זה עיינו להלן, בסוף המאמר.
[2] בטאונהּ הספרותי של עדת בני תימן בארץ. נוסד בשנת תשכ"ד (1964) על ידי קבוצת משכילים מבני תימן כבמה עיתונאית "להגנת זכויות, שימור המורשת ותחיה רוחנית וחברתית". ראו עוד טובי וסרי תשס"א, עמ' 27–28.
[3] להגדרתו של טיפוס פואטי זה מסוגי השירה בתימן, למבנהו הפנימי ולנסיבה החברתית שמזמרים אותו בה, ראו למשל רצהבי תשמ"ט, עמ' 25–26.
[4] לפיכך השיר נתחבר ביום שלישי, ז' באדר ב', תשל"ו = 9 במארס 1976.
[5] הוא המכונה על פי הערבית (בספרד המוסלמית) אֻרְג'וּזַה (أُرْجُوزَة). למבנהו של טיפוס שיר זה ראו חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת (עדכן והשלים: עזרא פליישר), ירושלים תשנ"ז, עמ' 679; שולמית אליצור, "השיר החרוזי", שירת החול העברית בספרד המוסלמית, תל-אביב תשמ"ד, כרך ג, עמ' 113–114.
[6] הריני מודה כאן לפרופ' שולמית אליצור ולמר חנן אריאל על הארותיהם ועל הערותיהם המועילות.
[7] להוראת שם העצם הזה ראו קאפח תשס"ב, עמ' 400ב; פיאמנטה 1990, חלק א, עמ' 144.
[8] יונה דחוח-הלוי הייתה בתו של הרב דוד בן שמור [מחפוץ'] (1904–1985). שימשה מורה במוסדות חינוך שונים והתבלטה במקצועה. היא נפטרה ביום שלישי, ב' באלול, שנת ה'תשס"א = 21 באוגוסט 2001. על מפעלותיה המבורכים ועל חסידותה אפשר ללמוד מתוך ספר הזיכרון שערך אישהּ, דחוח-הלוי תשס"ד.
[9] הריני מודה בזה לרב ד"ר אדיר דחוח-הלוי, בנם של יוסף ויונה, על שסיפק לי את פרטי מועד הנישואין המדויק של הוריו.
[10] מובאה זאת לקוחה ממילונו של סוקולוף Michael Sokoloff, A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic of the Talmudic and Geonic Periods, Ramat-Gan: Bar-Ilan University Press; Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2002., עמ' 320א, בערך 'דוץ, דצי. המובאה לקוחה ממסכת בבא בתרא עד ע"א, ולפיכך יש לתקן את מה"מ שם בהתאמה.
[11] וראו עוד אצל רצהבי תשל"ח, עמ' 138א.
[12] ראו שבטיאל תשל"ב, עמ' 208; פנחס הלוי תשס"ה, כרך א, עמ' 37, סעיף א, והערה ב שם.
[13] ראו גמליאל תשמ"ב, עמ' 56; פיאמנטה 1990, כרך ב, עמ' 407ב.
[14] ראו פירוש המשנה לרמב"ם, גטין ט, ח, ד"ה "כתב חניכתו וחניכתהּ – כשר". ראו במהדורת הרב קאפח תשכ"ה, סדר נשים, עמ' רמג.
Comments