יְדִיד-נֶפֶשׁ שְׁמוֹ יוֹסֵף דְּחוֹחַ

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

שיר ידידות לרגל חתונה

מאת הרה"ג ר' יוסף בן-דוד קאפח[1]

כישורים מיוחדים היו לו למו"ר, הרב יוסף קאפח (1917–2000), בתחומים שונים של מדעי היהדות: פרשנות מקרא, מדרש ואגדה, הלכה ודינים, הנהגות ומוסר, הגות ומחשבה, ונוסף על הכול ידיעה מופלגת בלשונות שם: עברית, ארמית וערבית. אך לא רבים יודעים שהייתה לרב אף חיבה יתרה לשירת ספרד ובמיוחד לשירת אבותיו, היא שירת תימן לדורותיה. הוא הכירהּ באופן אישי ופעמים רבות העמיד על רזיה וסודותיה וביאר בעל-פה ובכתב מקומות סתומים, המחייבים את הבנת הנקרא בהם. לא זו אף זו, הוא לא מנע עצמו מן השירה, והניח אחריו שירים לא מעטים מפרי עטו. עוד בהיותו בארץ תימן, הוא משך בעט השירה וחיבר שירים ופיוטים אחדים, שחלקם אף זכו להידפס. לאחר עלייתו ארצה, המשיך לחבר שירים ופיוטים לרגל אירועים חשובים ובמיוחד כשירי שבח וידידות. בחיבור שאני מכין לדפוס ליקטתי את כל השירים והפיוטים מפרי עטו, ואני מקווה שלא ירחק היום וכולם יראו את אור הדפוס. כאן המקום להודות מקרב לב לבני משפחתו של מו"ר, הרב יוסף קאפח, על שהפקידו בידי את כל חומרי הגלם ליצירת הספר הזה, ובמיוחד לבנו דוד, שסייע לי רבות והשיב על כל שאלותיי.

לבקשתו של ידידי ורֵעי, הרב ד"ר אדיר בן יוסף דחוח-הלוי, הריני מפרסם כאן לראשונה את השיר שחיבר הרב יוסף קאפח בשנת תשל"ו (1976) לכבוד ר' יוסף דחוח-הלוי, לרגל חתונתו. השיר, שפתיחתו "יְדִיד-נֶפֶשׁ, שְׁמוֹ יוֹסֵף דְּחוֹחַ", הוא למעשה שיר היתולי ומשעשע, המביע את הצטדקותו של הרב בפני ידידו אשר הזמינו לליל כלולותיו, ורק בשל פגעי הזמן נבצר היה ממנו להענות להזמנתו של הידיד ונמנע היה ממנו להשתתף באירוע משמח זה. בשיר ידידות זה מפגין הרב קאפח את אהבתו המרובה לידידו ורעהו, עורך כתב העת "אפיקים",[2] ר' יוסף דחוח-הלוי. הוא פורש בצורה משעשעת ובעברית פואטית את הסיבה המקרית שמנעה ממנו להגיע מירושלים לתל-אביב לרגל חתונת ידידו הנערץ. לאחר שמסיימים לקרוא את השיר ועומדים היטב על תובנותיו הפנימיות, מגיעים למסקנה המתבקשת שאין לך רגע ורגע במציאות חיינו, שאינך יכול להביעו במליצה או בדברי שירה...

אל יהי הדבר קל בעינינו, שהרי כתיבת שיר יש בה מלאכה מרובה. הרב המחבר השתדל היטב במארג שירו, והדבר ניכר בכל בתי השיר שלפנינו. בחירת אוצר מילים בסגנון עברי מוגבה יותר מאשר בכתיבת פרוזה פשוטה שנקרית בפרשנות או בדיונים הלכתיים ועיוניים כלשהם, שהרב היה אמון עליהם היטב היטב כל חייו. ועוד, השקילה הכמותית שבחר המחבר לשירו ודייק בה באופן מופתי ללא חריגות, אף על פי שהדבר ניכר במספר תיבות 'מאולצות', אבל כבר נהגו כך כל משוררי ישראל שנקטו את השקילה הכמותית הספרדית הקלאסית. מבחינת סוגות השירה בתימן, הרי שמשקל השיר ותבניתו החד-חרוזית מחייבים אותנו לשייכו אל הסוגה (ז'אנר) המוכרת בשם "נַשִׁידּ",[3] הפותחת כל מושב או מעמד של שירה בקרב יהודי תימן עד לימינו, לפני שתי הסוגות הפואטיות התוכפות אותה, ה"שִׁירָה" וה"הַלֵּל".

מעל לכול, הרב המחבר העדיף כאן חריזה פנימית וחריזה מברחת זֵהות באותה הברה קשה שאינה מצויה כל כך בשירת ישראל, והיא –(וֹ)חַ. בשל שם משפחתו של הידיד, דְּחוֹחַ (שם ממקור ערבי שהותאם למבטא ולהגייה העבריים בני זמננו, באמצעות "הפתח הגנוב"), עשה כאן המחבר שימוש בצורות אחדות של תבנית "המקור הנסמך" של בניין קל העברי מגזרת השלמים, בשורשים שמסתיימים בעיצור הגרוני חי"ת. כך הציב הוא בשירו את הצורות הבאות: שְׂמוֹחַ, פְּרוֹחַ, שְׁלוֹחַ, בְּרוֹחַ, סְלוֹחַ, נְדוֹחַ, נְבוֹחַ, זְרוֹחַ, זְנוֹחַ, שְׁחוֹחַ, טְרוֹחַ, נְכוֹחַ, לְשׂוֹחַ. עוד מצינו בלשונות השיר שימוש במבנה של "מושא פנימי" לשם הדגשה, כדרך המצוי במקרא, למשל, במדבר יא, לב: "... וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה". מבחינת קישוטי השירה מבנה זה הוא שיוצר סגנון של "חזרה" וסוג של מִצְלוֹל (אליטרציה), וכך מצינו בשיר שלפנינו את הדוגמאות הבאות: "בְּשִׂמְחָתָךְ שְׂמוֹחַ" (2); "בְּעֵת עֶגְלוֹן לְעֶגְלָתוֹ שְׁלוֹחַ" (3); "יִזְרַח עֲלֵי צֶמֶד זְרוֹחַ" (7); "וְגַם בָּרַח בְּרוֹחַ" (9). בביאורים לשיר ימצא הקורא תכוניות נוספות מעניינות מצד הלשון והפואטיקה, ויוכל לבוא על סיפוקו.

יְדִיד-נֶפֶשׁ שְׁמוֹ יוֹסֵף דְּחוֹחַ

ג', ז' אד"ב, תשל"ו[4]

סוג: "'נַשִׁידּ"

מבנה: עשרה בתים בני שתי צלעיות ("דלת" ו"סוגר")

משקל: המרובה (אַלְוַאפִר): מְפֹעָלִים, מְפֹעָלִים, פְּעוּלִים

חריזה: אא אא אא, כמבנהו הקלאסי של 'שיר חרוזי' בשירת ספרד.[5] כל צלעית נחתמת בהברת –(וֹ)חַ ב"דלתות" וב"סוגרים"

מקורות: על דף בודד (להלן: א)

נושא: שיר התנצלות משעשע אל ידידו, ר' יוסף דחוח-הלוי, עורך כתב העת "אפיקים", בשל העדרות המחבר משמחת חתונתו

U / – – – U / – – – U – –

יְדִיד-נֶפֶשׁ, שְׁמוֹ יוֹסֵף דְּחוֹחַ / בְּבֵיתוֹ מָצְאָה יוֹנָה מָנוֹחַ

רְצוֹנִי עַז בְּשִׂמְחָתָךְ שְׂמוֹחַ / עֲלֵי גַלְגַּל דְּאוֹת אוֹ גַּם פְּרוֹחַ

זְמָן בּוֹגֵד בְּגַלְגַּל דָּץ לְחוֹחַ / בְּעֵת עֶגְלוֹן לְעֶגְלָתוֹ שְׁלוֹחַ

וּמִגַּלְגַּל אֱלֵי גַלְגַּל בְּרוֹחַ / וְנִבְצָר לִי אֲשֶׁר עָרַב לְנֹחַ

5 וּמִמָּךְ הַמְּחִילָה גַם סְלוֹחַ / וְתִבָּנוּ בְרוֹב יָמִים וְכֹחַ

וְלֹא יוֹסִיף עֲלֵיכֶם רַע נְדוֹחַ / וְגַם לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב נְבוֹחַ

וְאוֹר יִזְרַח עֲלֵי צֶמֶד זְרוֹחַ / וְיַחְפָּפְכֶם וְלֹא יוֹסִיף זְנוֹחַ

וְתָרוּמָה וְלֹא תֵלֵךְ שְׁחוֹחַ / וּמַה-לִּי עוֹד כְּתוֹב אוֹ גַם טְרוֹחַ

וְאֶמֶשׁ מָשׁ וְגַם בָּרַח בְּרוֹחַ / שְׁמִי יוֹסֵף אֲשֶׁר חָפֵץ נְכוֹחַ

10 בְּחֶדְוָתָךְ בְּטוּב לֵבָב וּמֹחַ / וְקַאפֵח הִיא חֲנִיכָתִי לְשׂוֹחַ:

חילופי נוסח:

5. המחילה] (הסליחה) [המחילה] א. 8. ותרומה] ותָרומה א. 9. ואמש ... ברוח] (ולא אמוש ולא אוסיף ברוח) [ואמש מש וגם ברח ברוח] א.

ביאורים לשיר:[6]

1. יְדִיד-נֶפֶשׁ: על פי ירמיה יב, ז: "עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי; נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ"; ועוד על פי בית הפתיחה לשירו הנודע של ר' אלעזר בן משה אזקרי (או אזקירי או אזכרי, 1533–1600): "יְדִיד-נֶפֶשׁ, אָב הָרַחֲמָן, מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ". / שְׁמוֹ ... דְּחוֹחַ: הוא ר' יוסף בן-שלום דְּחוּח-הלוי, מייסד כתב העת שלבני תימן, 'אפיקים', ועורכו הראשון. / דְּחוֹחַ: החרוז המבריח מורה שכך קריאת התיבה בהתאמה ללשון העברית (משקל פְּעוֹל ו'פתח גנוב'), הגם שמקור המילה הוא בלשון הערבית, 'דַּחוּח', دَحُوح, שהוראתו היא 'שפיכה', 'יציקה', 'העראה' (של נוזלים).[7] / בְּבֵיתוֹ ... מְנוֹחַ: על פי בראשית ח, ט: "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה"; ישעיה לד, יד: "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ". ועוד על פי הפיוט הנודע לשבת "יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ", שנתחבר על ידי ר' יהודה הלוי (1075–1141 בקירוב): "יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ". / יוֹנָה: רמז לשמה הפרטי של הכלה, יונה (ובתימנית: חַמַאמֵהּ, حَمامه).[8] / מְנוֹחַ: במקום מָנוֹחַ מכורח המשקל. / 2. רְצוֹנִי ... שְׂמוֹחַ: הכוונה לשמחת הכלולות של יוסף ויונה דחוח-הלוי. הזוג נישא ביום שני, כ"ט באדר א, שנת ה'תשל"ו = האחד במארס 1976.[9] / עֲלֵי ... פְּרוֹחַ: להגיע במהירות לשמחת הכלולות של הזוג באמצעות רכב המונע בגלגלים. / 3. זְמָן בּוֹגֵד: ביטוי רווח בשירת ימי הביניים לציון תהפוכות החיים והמציאות או מפגעי הגורל. ראו למשל בבתי הפתיחה לשירים הבאים: ר' שמואל הנגיד (נפטר סביב שנת 1056): "זְמַן בּוֹגֵד עֲלֵי מַה-זֶּה וְלָמֶה / אֱלֵי אַחַי אֱהִי תָאֵב וְצָמֵא"; ר' שלמה אבן גבירול (1021–1058): "זְמַן בּוֹגֵד אֲס