האם מותר לחתוך סלט דק-דק בשבת? האם מותר למלחו ולתבלו? האם מותר לרסק תפו"א מבושלים בשבת? והאם מותר להשתמש בפומפייה בשבת ולהכין עמה רסק עגבניות? ואגב הדברים אתייחס גם לאופני גזירת הגזירות בימינו, ולצוהר הקטן מאד שקיים בעניין זה.
א. חיתוך סלט ומליחתו
ובכן, תחילה נבדוק האם מותר לחתוך ירקות דק-דק בשבת? לשם כך הבה נעיין בשלוש הלכות בהלכות שבת:
א) "המחתך את הירק מעט-מעט לבשלו – הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה" (ז, ה).
ב) "המחתך ירק תלוש – הרי זה תולדת טוחן" (ח, טו).
ג) "המחתך את הירק דק-דק כדי לבשלו – הרי זה תולדת טוחן וחייב, לפיכך אין מרסקין את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה בין גסה, מפני שנראה כטוחן" (כא, יח).
מהלכות אלה עולות ארבע מסקנות:
1) הואיל ורבנו מדגיש פעמיים שאיסור החיתוך מן התורה נוגע לירקות שמבשלים אותם ('לבשלו', 'כדי לבשלו'), ומוסיף ומדגיש ('לפיכך אין מרסקין' וכו'), שגם איסור החיתוך מדרבנן נוגע לירקות שאין דרכן להיאכל חיים, או יותר נכון שאין דרכן להיאכל לבני האדם כלל – מזאת עולה, שיש להבחין בין ירקות שאין דרכן להיאכל חיים לבין ירקות שדרכן להיאכל חיים: ירקות שאין דרכן להיאכל חיים – אסור לחתכן דק-דק בשבת, אך ירקות שדרכן להיאכל חיים – מותר. וכמובן שפירות לעולם מותר לחתכן דק-דק בשבת, כי לעולם פירות דרכן להיאכל חיים.
2) ירק שאין דרך לאכלו חי, וחתכו דק-דק במטרה לבשלו – הרי זה חייב משום תולדה של מלאכת טוחן.
3) ירק שאין דרך לאכלו חי, וחתכו דק-דק שלא במטרה לבשלו – אסור מדרבנן, וכמו שרבנו פוסק בהלכות שבת (כא, יח): "לפיכך אין מרסקין את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה בין גסה, מפני שנראה כטוחן", וברור שמדובר כאן בחרובים גרועים שהם מאכל בהמה ולכן אין דינם כפירות, אלא דינם לעניין מלאכת טוחן כירקות שאין דרכן להיאכל חיים.
4) כאמור, ירק שאין דרך לאכלו חי, אסור מן התורה לחתכו דק-דק במטרה לבשלו, אך שלא במטרה לבשלו, אסור לחתכו דק-דק רק מדרבנן. ובמלים אחרות, איסור תורה מתקיים בשני תנאים הכרחיים: כאשר חותכים ירק שאין דרך לאכלו חי ומטרת החיתוך היא לבשלו. ברם, אם מתקיים רק תנאי אחד, דהיינו כשחותכים ירק שאין דרך לאכלו חי, אך שלא במטרה לבשלו כגון לתת אותו לבהמה, אסור מדרבנן בלבד. והמסקנה: ירק שדרכו להיאכל חי, אין שום איסור לחתכו דק-דק, שהרי הוא גם נאכל חי וגם מטרת החיתוך היא לאכלו כמות שהוא.
קצרו של דבר, מותר לחתוך סלט דק-דק בשבת, ואין להטריד את עם-ישראל מעונג השבת.
כמו כן, מותר גם למלוח ולתבל את הסלט ככל שיחפוץ האדם, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות שבת (כב, י): "ומותר למלוח ביצה, אבל צנון וכיוצא בו – אסור, מפני שנראה ככובש כבשין בשבת, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל, ומותר לטבול צנון וכיוצא בו במלח ואוכל".
מן ההלכה עולה, שלא כל ירק אסור למלחו בשבת, שהרי אם היה מדובר בכל הירקות כולן, מדוע רבנו מדגיש פעמיים דווקא את הצנון? מדוע לא כתב רבנו "אבל הירקות – אסור, מפני שנראה ככובש כבשין בשבת" וכו'? אלא ברור, שרק הצנון וכיוצא בו אסור, דהיינו רק ירקות חריפים שמליחתם ממתקת ומעדנת את טעמם החריף, אך שאר ירקות – מותר בבירור.
ויתרה מזאת, מן ההלכה עולה שרק מליחת הצנון או כל ירק חריף אחר, בפני עצמו, היא זו שאסורה משום "שנראה ככובש כבשין בשבת", אך אם קצץ את הבצל או את הצנון ועירב אותם בסלט אין שום מקום לאסור, שהרי ברור כשמש שאין מטרת המליחה להכשיר ולעדן את הצנון או את הבצל לאכילה, אלא מטרת המליחה היא לעדן את כל הסלט כולו, ולכן אין כאן שום חשש שמא ייראה המולח "ככובש כבשין בשבת", שהרי ברור שאין זו מטרתו.
ויתרה מכולן! מדובר באיסור דרבנן, ואפילו באיסורי תורה וכל-שכן באיסורי דרבנן אין לנו אלא מה שנאמר בהם במפורש, ומה שנאסר הוא להמליח צנון וכיוצא בו, דהיינו צנון וכיוצא בו בפני עצמו, ואין להוסיף ולאסור באיסורי דרבנן, להיפך, יש להקל בהם. ואפילו אם היה כאן מקום של ספק היה עלינו להקל, שהרי ספק דרבנן לקולא, כל-שכן שהדברים מפורשים בהלכה.
ב. ריסוק תפו"א מבושלים (פירי) בשבת
מן הפרק הראשון עולה, שמותר לרסק תפו"א מבושלים בשבת, שהרי לאחר שתפוחי-האדמה התבשלו, הם כבר בגדר פירות, שהרי הם מוכנים לאכילה, והואיל ואין דין טחינה בפירות כלל, ברור שמותר לרסק תפוחי-אדמה מבושלים בשבת, והאורתודוקסים השחורים אוסרים.
והנה ראיה מהלכה נוספת, וכך פוסק רבנו בהלכות שבת (כא, יג):
"השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום: אם מחוסרין דיכה – אסור לגמור דיכתן בשבת; ואם מחוסרין שחיקה ביד – מותר לו לגמור שחיקתן בשבת. לפיכך מותר לו לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור [בכף גדולה] בתוך הקדרה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש".
מהלכה זו עולה, שמותר לרסק את השום והבוסר והמלילות שהחל לרסקן מבעוד יום – כלומר, אם האדם החל לחתוך את תפוחי-האדמה מערב שבת, מותר לו לגמור את חיתוכן בשבת, ואפילו לא בישלן! ולכן נראה לי, שאפילו תפו"א שלא חתכן מבעוד יום, ובישלם כשהם שלמים, מותר לו לרסקם בשבת, שהרי אין לך שחיקה גדולה מתהליך הבישול. ולרוצים להחמיר אוסיף, שקילוף תפו"א הוא תחילת תהליך ריסוקן. אך על-כל-פנים נראה לי שאין להחמיר בזה, כי יש בזה ראיות חזקות להקל, ואפילו שרבנו מביא דוגמה לריסוק מהריפות שנשחקו מערב שבת.
אגב, נראה שהשום והבוסר והמלילות נחשבו אז כירקות שאין דרכן להיאכל חיים. ואף שהיו בודדים שאכלו אותם כשהן חיים, הלכו בזה אחרי מנהג רוב בני האדם באותם הימים.
ג. חיתוך בפומפייה בשבת
ובכן, תחילה אשיב בשאלה: למה שיהיה אסור? והלא הפומפייה היא משטח ברזל שעליו יש מעין סכינים קטנות. כלומר, פעולת הפומפייה דומה מאד לפעולת הסכין, אלא שהיא מהירה יותר, כי לסכין יש להב אחד בלבד, ואילו לפומפייה יש להבים רבים. כמו כן, גם עם סכין ניתן להגיע לאותה התוצאה של הפומפייה, שהרי סוף-סוף מדובר בלהבי מתכת, אלא הואיל ולסכין יש רק להב אחד, הדבר יארך זמן רב. קצרו של דבר, אין שום סיבה לאסור שימוש בפומפייה.
והקשה עלי חברי ניב זנדני הי"ו מפסקי רבנו בהלכות שבת (ח, טו; כא, כ):
"הטוחן כגרוגרת – חייב; וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת – הרי זה טוחן, וחייב; המחתך ירק תלוש – הרי זה תולדת טוחן". "הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת – הרי זה כותש ביד הסכין, ובקערה. אבל במכתשת – חייב, מפני שהוא טוחן".
ובכן, כבר ראינו שהאיסור לחתוך ירקות שאין דרכן להיאכל חיים נחלק לאיסור תורה ולאיסור דרבנן: אסור מהתורה לחתכן כאשר מדובר בירקות שאין דרכן להיאכל חיים וכן כשמטרתו לבשלם; ואסור מדרבנן כאשר מתקיים תנאי אחד בלבד, דהיינו כאשר מדובר בירקות שאין דרכן להיאכל חיים, אך מטרתו בחיתוכן היא לא לבשלם אלא לתת אותן לבהמותיו לאכלן. ושאר ענייני ההלכות, דהיינו ענייני התבלינים, והעלי והמכתש, אינם נוגעים לירקות הסלט.
כמו כן, אין לאסור לחתוך ולרסק ירקות בפומפייה, שהרי להביה דומים ללהבי הסכין.
עוד הקשה עלי חברי מהנאמר בדברים (ט, כא): "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר", ושם תרגם אונקלוס: "וְיָת חוֹבַתְכוֹן דַּעֲבַדְתּוּן יָת עִגְלָא, נְסֵיבִית וְאוֹקֵידִית יָתֵיהּ בְּנוּרָא, וְשַׁפִית יָתֵיהּ בְּשׁוֹפִינָא יָאוּת, עַד דַּהֲוָה דַּקִיק לְעַפְרָא, וּרְמֵית יָת עַפְרֵיהּ לְנַחְלָא דְּנָחֵית מִן טוּרָא".
כלומר, חברי הקשה וטען, שאסור להשתמש בפומפייה בשבת, שהרי אונקלוס מפרש שמשה רבנו טחן את עגל הזהב באמצעות "שופין", דהיינו פומפייה. ולכן, הפומפייה לפי חברי היא כמו המכתשת שנזכרה בהלכה ואשר אסור להשתמש בה בשבת. ובכן, גם אם נניח שמשה רבנו השתמש בפומפייה כדי לטחון את עגל הזהב, כבר ראינו שמותר לחתוך ולרסק דק-דק ירקות שדרכן להיאכל חיים בשבת, והואיל ומותר לרסקם בסכין, מותר גם במכתשת, שהרי אין טחינה בפירות ואין טחינה בירקות שדרכן להיאכל חיים, וכל האיסור נוגע לתבלינים.
זאת ועוד, הפומפייה אמנם נקראת "שופין", אך מי שהעניק לה את השם הזה לא היו חכמי המשנה והתלמוד, אלא בעלי הלשון החדשים. "שופין" בלשון חז"ל הוא כלי שונה מפומפייה. הפומפייה כאמור מורכבת מסכינים קטנות שחותכות את העגבניות וכיו"ב, ואילו השופין שנזכר בדברי חז"ל הוא כלי ברזל אשר יש בו זיזים ולא סכינים, והוא לא נועד לחתוך אלא להחליק חלקי מתכת ועץ בעיקר, והנה הגדרתו לפי ויקימילון: "כלי-יד לעיבוד שבבי ולליטוש חלקי מתכת ועץ בעיקר, המורכב מפיסת פלדה קצרה שעליה חרוצים זיזים ובליטות חדים".
ואם יטען הטוען: והלא אסור להשתמש במכתשת לטחינת תבלינים מדוע שנתיר לטחון בה ירקות שדרכן להיאכל חיים? ובכן, גם לסכין יש שימושים אסורים, כגון ריסוק פירות וירקות שאינם נאכלים חיים, האם הדבר גורם לכך שאסור להשתמש בסכין בשבת? והוא הדין לפומפייה, שדומה במהותה ובפעולתה לסכין – מותר להשתמש בה כדי לחתוך ולרסק פירות וירקות שנאכלים חיים, אך אסור לחתוך ולרסק עמה פירות וירקות שאינם נאכלים חיים.
ויתרה מכולן, מי שיחליט לאסור לרסק בשבת בפומפייה ירקות שדרכן להיאכל חיים, יהיה מוכרח לאסור זאת מדרבנן, שהרי מותר מן התורה ומדרבנן לרסק ירקות שדרכן להיאכל חיים – ולדעתי מותר אפילו במכתשת כאמור – וכל האיסור יישען על דימוי לטחינה במכתשת.
ברם, גם אם הדימוי היה דימוי נכון (והוא לא נכון, שהרי אין קשר ודימוי ישיר בין הפומפייה לבין השופין של חז"ל) לא היה שום מקום לאסור זאת, שהרי אין להוסיף איסורי דרבנן אלא במקום שיש צורך גדול מאד, כגון סתימת גדר מפרצה מוסרית שגורמת לנזק גדול. אך בעניין שאין בו שום חשש לעבירות מוסריות חמורות וכיו"ב, אסור להוסיף ולגזור גזירות מדעתנו.
קצרו של דבר, אין אנו סנהדרין ואין אנו חכמי התלמוד. כלומר, אין להוסיף גזירות ואיסורים מדעתנו, אלא בלית ברירה, במקום שהדבר יסתום פרצה חמורה שגורמת לנזק גדול.
אגב, אין שחר לשיטה האורתודוקסית האוסרת בשבת משום "עובדין דחול" כל מה שעולה בדמיון (כגון לרסק עגבניות בפומפייה). והסיבה פשוטה, האיסור "עובדין דחול" הוא איסור דרבנן (ראו הלכות שבת פכ"ד), וכאמור, בעניין זה יש רק לסנהדרין רשות להוסיף ולגזור. אך בהעדר הסנהדרין, מותר להוסיף על חוקי התורה, אך ורק בדימוי עניינים מחודשים לדיני תורה או בקביעת סייגים וגדרות לאיסורי תורה, וגם זה רק במקום שיש צורך גדול וכן שלל תנאים נסיבתיים נוספים, אשר אותם פירטתי במאמר: "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם".
סוף דבר
אחתום בפסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (יז, כא), וכֹה דבריו:
"שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר, ואינו נאסר: לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי; ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו".
כלומר, מי שאוסר את מה שהתירו חכמים חוטא בחטא גדול וממרה את פי הסנהדרין!
"כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ [...] כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים [=המינים האורתודוקסים] הֶבֶל הוּא [...] כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (יר' י, ב–ה).