חובת זכירת שנאת עמלק

נשאלתי במייל כך:


שלום, לא מצאתי ברמב"ם חיוב שמיעת פרשית זכור בשבת זכור מעבר לחיוב הרגיל של כל פרשה. האם יש בסיס להקפדה היתרה בנושא? האם יש "מועד מיוחד" בו עלינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק או שזו מצווה מתמשכת? האם לזכור את אשר עשה לנו עמלק זה דווקא בשמיעת הפרשייה ודווקא בשבת זכור? שבוע טוב.


תשובתי:


שלום וברכה,


מדובר במצוה כללית שחלה בכל עת ובכל זמן, וצמצומה אך ורק לשעת קריאת פרשת זכור הוא עוול גדול, ועיוות וסילוף וזיוף דיני התורה, ואף בגדר של: "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דב' יג, א). ומדובר בעניין מאד-מאד חמור, כי לגרוע ממצוות התורה הוא איסור חמור משלושה-עשר יסודות דת האמת, וכֹה דברי רבנו ביסוד התשיעי מיסודות דת האמת:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


והנה לפניכם גם דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה, בעניין טועני הנבואה בשם ה':


"החלק הראשון [...] [שיטען נביא השקר] ויאמר שה' הוסיף על המצוות מצוה או גרע מהן מצוה [...] ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות או שיוסיף ויגרע בפירוש המקובל [...] או שישנה בקבלה איזה שינוי שיהיה אף-על-פי שפשטי הכתובים מסייעים אותו [...] גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר [...] וכבר הודיענו על פי ה' שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו, והוא אמרו: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וכו' וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא וכו' כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ' [דב' ל, יב–יד] [...]


והזהירנו שלא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם באמרוֹ: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א], ולפיכך אמרו [חכמים] ע"ה: אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכיוון שידענו מדבריו שדבר סרה על ה' [...] נתחייב מיתה, כמאמר הכתוב: 'אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי וכו' וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יח, כ]".


ובהלכות תשובה פרק ג (הל' יד ואילך) חז"ל ורבנו כוללים את מעוותי ההלכות בשלושה גדרים: כופרים בתורה, מחטיאי הרבים, והעושים עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, שהרי עיוות הלכה מוביל לכל שלושת הגדרים הללו, והנה ההלכות לפניכם בארבע הפסקות הבאות:


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: [...] והכופרים בתורה [...] ומחטיאי הרבים [...] והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים [...]


שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה והיא תורה-שבעל-פה, והמכחיש מגידיה [והכופר במסורת התורה-שבעל-פה שבידי חז"ל, והמעוות הלכה מהלכות התורה או תקנות חכמים, הרי הוא מכחיש וכופר במסורת התורה-שבעל-פה], כגון צדוק ובייתוס [...]


מחטיאי הרבים: אחד שהחטיא בדבר גדול, כירבעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה [=מי שמעוות הלכה הרי הוא כירבעם וצדוק ובייתוס]. ואחד האונס אחרים [...] או שהטעה אחרים והדיחם כישוע [או כגדולי האסלה שמסיתים ומדיחים] [...]


העושה עבירות ביד רמה כיהויקים: בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות – אין לו חלק לעולם-הבא [ומי שמעוות הלכה עושה עבירה חמורה ביד רמה, ועוד טוען ומתעה שדבריו תורה]; וזה הוא הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".


ואולי לא מקרה הוא שדווקא בהפטרת זכור הנביא שמואל מוכיח את שאול על שגרע מציוויו של ה' יתעלה: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר" (ש"א טו, כג), ושם תרגם יונתן בעניין ההוספה והגירעון על חוקי התורה: "אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵיב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִלֵּי נְבִיָּא". נמצא, שמי שמוסיף וגורע על חוקי התורה הוא בגדר עובד עבודה-זרה!


***

והנה לפניכם הגדרת המצוה בספר המצוות של רבנו הרמב"ם, עשין קפט:


"והמצוה התשע ושמונים ומאה, הציווי שנצטווינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שקידם אותנו ברע, ושנֹאמר את זה בכל זמן וזמן, ונעורר את הנפשות בדברים להילחם בו, ונקרא את בני האדם לשנאו, כדי שלא ישתכח הדבר ולא תיחלש שנאתו ותמעט מן הנפשות במשך הזמן, וזהו אמרו יתעלה: 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק' [דב' כה, יז]. ולשון ספרי: 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק' – בפה, 'לֹא תִּשְׁכָּח' [שם, יט] – בלב. כלומר, אמור דברים בפיך הגורמים לבני אדם שלא תסור שנאתו מן הלבבות. ולשון ספרא: 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק', יכול בלבבך? כשהוא אומר 'לֹא תִּשְׁכָּח' הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור? שתהא שונה בפיך. הלא תראה היאך עשה שמואל הנביא כאשר בא לקיים מצוה זו, שהוא זכר תחילה ואחר כך ציווה להרגם, והוא אמרו: 'פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם' [ש"א טו, ב]".


והנה לפניכם גם פסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ה, ה), וכֹה דבריו:


"ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר: 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק'. מפי השמועה למדו: 'זָכוֹר' – בפה, 'לֹא תִּשְׁכָּח' – בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו".


***

לסיכום: לעניות דעתי הביטוי המובהק ביותר לקיום מצות זכירת שנאת עמלק בימינו, הוא לימוד וזכירת אלף אלפי המיתות המשונות שטבחו בנו בהן, וכן אלף אלפי מיני ההתעללויות והעינויים שעינו ושהתעללו בנו הגויים במאה הקודמת באירופה. בעיקר בשואה, אך בהחלט גם בעשרות השנים שקדמו לה, בפוגרומים האיומים. לימוד העניינים הללו לפי דעתי הוא קיום מצות זכירת עמלק, וכן התבוננות מוסרית ועריכת חשבון נפש חשובה לאומה מאין כמותה.


התבוננות זו תרומם אותנו להבין היכן שגו תעו ולעו אבותינו, ותעורר אותנו לפעול כדי לשוב אל דרך האמת, להיות עם חכם ונבון, ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש אור לאנושות כולה.


רעיון חשבון הנפש והשיבה לה' שהזכרנו, נאמר בפסוקי זכירת מחיית עמלק (דב' כה, יז–יט): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים, וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".