האם מותר להשתמש בבגדי המת לדעת הרמב"ם?

אחת החומרות ההזויות אשר חדרו ורווחו בימינו נוגעת לאיסור להשתמש בבגדי המת, ובמיוחד בנעליו. זכורני שסיפר לי אחד מקרובי משפחתי, כי לאחר מות אביו הוא השתמש בנעליו תקופה ארוכה, וכאשר סיפר זאת לאנשים הרחוקים משבילי מחשבתו הישרים של רבנו, היו השומעים מתפלאים ומזדעזעים: איך לא חששת לנעול את הנעליים של אביך?!


מדוע רבים חוששים מכך? האם השימוש בבגדי המת ובמיוחד בנעליו, עלול להביא רעה על האדם אשר משתמש בהם? האם יש יסוד לחשש זה? האם יש לו מקור תלמודי? ומה דעת חז"ל ורבנו הרמב"ם בעניין?


א. סוגיות בספרות חז"ל ופסק הרמב"ם


לפני שנים רבות הכרתי מישהו שבמהלך אחת ממלחמות ישראל מצא גולגולת של חייל גוי בשדה הקרב, הוא לקח אותה אליו לביתו והניח אותה לתצוגה באחד ממדפיו. האם היה מותר לו לעשות כן? נחל אפוא לעיין בדברי הגמרא במסכת עבודה-זרה (כט ע"ב):


"ומת גופיה מנלן? [=מנין לנו שהמת אסור בהנאה?] אתיא [=הדבר נלמד באמצעות גזרה שווה] 'שָׁם' 'שָׁם' מעגלה ערופה, כתיב הכא [בעניין המת]: 'וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם' [במ' כ, א], וכתיב התם [בעניין עגלה ערופה]: 'וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל' [דב' כא, ד] – מה להלן [=בעגלה ערופה] אסור בהנאה, אף כאן [=במת] אסור בהנאה".


בגמרא נזכר אך ורק איסור הנאה מגוף המת ולא נאמר מאומה בעניין בגדיו או נעליו. כלומר, לפי דין התלמוד אסור ליהנות מגולגולתו של המת וכיו"ב, אך מותר ליהנות מבגדי המת וחפציו ובכלל זה גם נעליו.


סוגיה נוספת בענייננו נמצאת במסכת סנהדרין (מז ע"ב), שם נאמר כך: "איתמר, האורג בגד למת, אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. אביי אמר: אסור, הזמנה מילתא היא. ורבא אמר: מותר, הזמנה לאו מילתא היא". הלכה נפסקה כידוע כרבא, ומי שארג בגד למת, כל עוד הבגד לא ניתן למת, מותר ליהנות מן הבגד ולהשתמש בו ככל אשר נחפוץ.


ונצרף הלכה אחרונה שמופיעה במסכת אבל רבתי (ד, ט):


"מזרקין כלים על מתים, וקולטין ומצילין מהאוויר עד שלא יזכה בהם המת, שכל הכלים שזוכה בהם המת אסורין בהנאה, חוץ מן הסל והמגרפה והמריצה המיוחדין לקבורה. [...] היו אביו ואמו מזרקין בו כלים, מצוה על אחרים להציל. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? שלא נגעו במטה, אבל נגעו במטה אסורין".


נמצא, כי אף שהתירו חכמים לקרובי המת לזרוק עליו את כליו כפורקן לצערם ויגונם, המליצו חכמים לאנשים שנמצאים בסביבתם של האבלים להציל את הכלים הללו לפני שייאסרו מחמת המת. כלומר, ברגע שאותם הכלים נגעו במטה, וכל-שכן במת, הם נאסרו בהנאה כמת עצמו, ברם אם תפשו אותם באוויר לפני שנגעו במטה הם אינם נאסרים.


רבנו הרמב"ם מתואם עם המקורות שראינו לעיל, וכך הוא פוסק בהלכות אבל (יד, יט):


"המת אסור בהנייה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנייה, מפני שאינו גופו. וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנייה. אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנייה. אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגע במטה הנקברת עמו, שאין ההזמנה אוסרת".


כלומר, אין כל איסור להשתמש בבגדי-המת ובנעליו שהשתמש בהם בחייו, כל האיסור הוא על גופו, ארונו ותכריכיו והכלים שנזרקים עליו. כמו כן, אפילו התכריכים שהוכנו למת אינם נאסרים בהנייה, אלא עד שיכרכו את המת בהם או עד עת נגיעתם במטה שהמת עליה.


כמו כן, למדנו מן ההלכה באבל רבתי, שרק כליו שנזרקו עליו ונגעו במיטתו – אסורים, הא משמע, שכל כליו של המת אשר לא נזרקו עליו בשעת לווייתו – מותרים בלא שום חשש.


והנה פסק רבנו המפורש בעניין זה אשר לא מותיר עוד שום מקום לספק (אבל יד, כ–כא):


[כ] "כל הכלים שזורקין על המת על המיטה הנקברת עימו – אסורין בהניה, שלא יתחלפו בתכריכין. היו אביו ואימו מזרקין כלים בחמתן על המת מצוה על אחרים להצילן, ואם הגיעו למיטה הנקברת, אין מצילין אותן".


[כא] "מלמדין את האדם שלא יהיה חבלן, ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה. מוטב ליתן אותן לעניים, ואל ישליכם לרימה ותולעה. וכל המרבה כלים על המת, עובר משום בל תשחית".


ומי שאוסר ליהנות מנעלי המת עובר על שני איסורי בל תשחית: גם איסור בל תשחית בענייני ממון, וגם איסור בל תשחית בענייני מחשבה, מפני שהוא מזהם את מחשבתו במאגיה.


ב. האם מותר ליהנות משער המת?


לאור פסיקת רבנו לעיל התשובה לשאלה היא כן, כלומר שער המת מותר בהנאה. ברם, במשנה ערכין (א, ד) נאמר: "האשה שנהרגה נהנין בשערה". ופירש רבנו שם: "דווקא אם אמרה בחייה: 'תנו שערי לפלונית', לפי שהוא מובדל ממנה וכאלו נתנה דבר מרכושה, אבל אם נהרגה ולא אמרה כלום שערה אסור בהנאה".


לכאורה יש סתירה, שהרי בפירושו למשנה רבנו אומר ששער המת אסור בהנאה, אלא-אם-כן ציווה לתת אותו לאחר מותו. לעומת זאת, במשנה-תורה רבנו פוסק כאמור ששער המת מותר בהנאה. ייתכן שרבנו חזר בו מדעתו בפירוש המשנה, אך גם ייתכן שפתרון הסתירה טמון באחת מן ההלכות שראינו לעיל, וכֹה דברי רבנו לעיל בהלכות אבל (יד, כ): "כל הכלים שזורקין על המת על המיטה הנקברת עימו – אסורין בהניה, שלא יתחלפו בתכריכין".


כלומר, לאחר שהחלו את הולכת המת לקבורה, כל הכלים שנזרקים על המת נאסרים בהנייה ונקברים עמו. ונראה פשוט כי דין שער המת בעת ההולכה לקבורה אינו פחות מדין הכלים הנזרקים עמו. יוצא אפוא, שהזמן הקובע לאיסור שער המת הוא הולכת-המת לקבורה, ואם המת ציווה בחייו לתת את שערו, מותר ליהנות בשערו גם לאחר שהחלו להוליכו לקבורה.


נמצא אפוא שיש שני גדרים לאיסור הנדון: 1) תכריכי המת וארונו – התכריכים נאסרים לאחר שהלבישו בהם את המת או לאחר שהם נגעו במטה שהוא שוכב עליה, והארון נראה שנאסר בזמן שמניחים בתוכו את המת; 2) שער המת ושאר החפצים שנזרקים על המת – נאסרים בעת הולכת-המת לקבורה, אך אם הנפטר ציווה לתת את שערו לאחר מותו, שערו לא נאסר בהנייה אף לאחר שהחלה הולכת גופתו לקבורה.


ג. פסיקת השולחן-ערוך


בניגוד לרבנו הרמב"ם, ובניגוד לפשט המשנה בערכין (א, ד) "האשה שנהרגה נהנין בשערה", קארו כתב בהלכות אבלות (שמט, ב) שאסור ליהנות משער המת. הוא מפרש ששער האשה שנזכר במשנה בערכין שנזכרה לעיל (א, ד), אינו שערה הטבעי של האשה אלא פאה נכרית, אך שערה הטבעי של האשה אסור בהנאה לעולם. ויש לבדוק, כיצד פסקו חכמים ע"ה?


בסוגית התלמוד במסכת ערכין (ז ע"ב), מובאת דעת רב לפיה שער האשה שנזכר במשנה אינו שער טבעי אלא פאה נכרית: לפיכך, אם ציוותה בחייה שיתנו אותה לפלונית – מותרת בהנאה; ואם לא ציוותה – הפאה אסורה בהנאה כגופה; כך או כך, לפי קארו, שערה הטבעי של האשה לעולם אסור בהנאה כגופה. ברם, כנגד שיטת רב שם עולות ארבע קושיות:


1) במסכת ערכין שם (ז ע"ב), רבא מעלה את שאלתו של ר' יוסי ב"ר חנינא בעניין שער הנשים שלא עבדו עבודה-זרה שהיו בעיר הנידחת: האם הוא נחשב לרכושן שנשרף או לגופן שאינו נשרף? ושם, אומר רבא, הרי מדובר בפאה נוכרית! דהיינו, רבא מקשה על רב: מדוע לא התייחסו בסוגייה בעניין עיר הנידחת לחילוקו של רב: אם ציוותה את הפאה בחייה או לא? כלומר, רבא טוען שכאשר מדובר בפאה נוכרית לא שייך החילוק בעניין ציווי האישה בחייה. נמצא לפי רבא, שהסוגיה כאן בערכין (ז ע"ב), שדנה בשאלה אם האשה ציוותה את שערה בחייה או לא, עוסקת בשיער ממש ולא בפאה נוכרית (וראו הלכות עבודה-זרה ד, י).