האם מותר להשתמש בבגדי המת לדעת הרמב"ם?

אחת ההנהגות אשר רווחו בימינו היא האיסור להשתמש בבגדי המת, ובמיוחד בנעליו. זכורני שסיפר לי חותני ר' אברהם חמדי הי"ו, כי לאחר מות אביו ר' אהרן ז"ל הוא השתמש בנעליו תקופה ארוכה, ובספרו זאת לאנשים הרחוקים משבילי מחשבתו הישרים של רבנו, היו מתפלאים ומזדעזעים: איך לא חששת לנעול את הנעליים של אביך?!


מדוע רבים חוששים מכך? האם השימוש בבגדי המת ובמיוחד בנעליו, עלול להביא רעה על האדם אשר משתמש בהם? האם יש יסוד לחשש זה? האם יש לו מקור תלמודי? ומה דעת רבנו הרמב"ם בעניין?


א. סוגיות בספרות חז"ל ופסק הרמב"ם


לפני שנים רבות הכרתי מישהו שבמהלך אחת ממלחמות ישראל מצא גולגולת של חייל גוי בשדה הקרב, הוא לקח אותה אליו לביתו והניחה לתצוגה באחד ממדפיו. האם היה מותר לו לעשות כן? נחל לעיין בדברי הגמרא במסכת עבודה-זרה (כט ע"ב):


"ומת גופיה מנלן? [=מנין לנו שהמת אסור בהנאה?] אתיא [=הדבר נלמד באמצעות גזרה שווה] 'שָׁם' 'שָׁם' מעגלה ערופה, כתיב הכא [בעניין המת]: 'וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם' [במ' כ, א], וכתיב התם [בעניין עגלה ערופה]: 'וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל' [דב' כא, ד] – מה להלן [=בעגלה ערופה] אסור בהנאה, אף כאן [=במת] אסור בהנאה".


בגמרא נזכר אך ורק איסור הנאה מגוף המת ולא נאמר מאומה בעניין בגדיו או נעליו. כלומר, לפי דין התלמוד אסור ליהנות מגולגולתו של המת וכיו"ב, אך מותר ליהנות מבגדי המת וחפציו ובכלל זה גם נעליו.


סוגיה נוספת בענייננו נמצאת במסכת סנהדרין (מז ע"ב), שם נאמר כך: "איתמר, האורג בגד למת, אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. אביי אמר: אסור, הזמנה מילתא היא. ורבא אמר: מותר, הזמנה לאו מילתא היא". הלכה נפסקה כידוע כרבא, ומי שארג בגד למת, כל עוד הבגד לא ניתן למת, מותר ליהנות מן הבגד.


ונצרף הלכה אחרונה ממסכת אבל רבתי (ד, ט): "מזרקין כלים על מתים, וקולטין ומצילין מהאוויר עד שלא יזכה בהם המת, שכל הכלים שזוכה בהם המת אסורין בהנאה, חוץ מן הסל והמגרפה והמריצה המיוחדין לקבורה. [...] היו אביו ואמו מזרקין בו כלים, מצוה על אחרים להציל. אמר רבן שמעון ב"ג: בד"א שלא נגע במטה, אבל נגעו במטה אסורין".


נמצא, כי אף שהתירו חכמים לקרובי המת לזרוק עליו את כליו, כפורקן לצערם ויגונם, המליצו חכמים לאנשים שנמצאים בסביבתם להציל את הכלים הללו לפני שייאסרו מחמת המת. כלומר, ברגע שאותם הכלים נגעו במטה, וכל שכן במת, נאסרו בהנאה כמת עצמו, ברם אם תפשו אותם באוויר לפני שנגעו במטה אינם נאסרים.


רבנו הרמב"ם מתואם עם המקורות שראינו לעיל, וכך הוא פוסק בהלכות אבל (יד, יט):


"המת אסור בהנייה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנייה, מפני שאינו גופו. וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנייה. אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנייה. אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגע במטה הנקברת עמו, שאין ההזמנה אוסרת".


כלומר, אין כל איסור להשתמש בבגדי-המת ובנעליו שהשתמש בהם בחייו, כל האיסור הוא על גופו, ארונו ותכריכיו. כמו כן, אפילו התכריכים שהוכנו למת אינם נאסרים בהנייה, אלא עד שיכרכו את המת בהם או בעת נגיעתם במטה שהמת עליה.


ב. האם מותר ליהנות משער המת?


לאור פסיקת רבנו לעיל התשובה לשאלה היא כן, כלומר שער המת מותר בהנאה. ברם, במשנה ערכין (א, ד) נאמר: "האשה שנהרגה נהנין בשערה". ופירש רבנו שם: "דווקא אם אמרה בחייה: 'תנו שערי לפלונית', לפי שהוא מובדל ממנה וכאלו נתנה דבר מרכושה, אבל אם נהרגה ולא אמרה כלום שערה אסור בהנאה".


לכאורה יש סתירה, שהרי בפירושו למשנה רבנו אומר ששער המת אסור בהנאה, אלא-אם-כן ציווה לתת אותו לאחר מותו. לעומת זאת, במשנה-תורה רבנו פוסק כאמור ששער המת מותר בהנאה. נראה שפתרון הסתירה לכאורה נמצא בהלכה הבאה לאחר ההלכה שראינו לעיל, וזה לשון רבנו שם בהלכות אבל (יד, כ): "כל הכלים שזורקין על המת על המיטה הנקברת עימו – אסורין בהניה, שלא יתחלפו בתכריכין".


כלומר, לאחר שהחלו את הולכת המת לקבורה, כל הכלים שזורקים על המת נאסרים בהנייה ונקברים עמו. ונראה פשוט כי דין שער המת בעת ההולכה לקבורה אינו פחות מדין הכלים הנזרקים עמו. יוצא אפוא, כי הזמן הקובע לאיסור שער המת הוא הולכת המת לקבורה, ואם המת ציווה בחייו לתת את שערו, מותר ליהנות בשערו גם לאחר שהחלו להוליך את המת לקבורה.


נמצא אפוא שיש שני גדרים לאיסור: 1) תכריכי המת וארונו – התכריכים נאסרים לאחר שהלבישו בהם את המת או לאחר שהם נגעו במטה שהוא שוכב עליה, והארון נראה שנאסר בזמן שמניחים בתוכו את המת; 2) שער המת ושאר החפצים שנזרקים על המת – נאסרים בעת הולכת המת לקבורה, אך אם הנפטר ציווה לתת את שערו לאחר מותו, שערו לא נאסר בהנייה אף לאחר שהחלה הולכת גופתו לקבורה.


ג. פסיקת השולחן-ערוך


בניגוד לרבנו הרמב"ם, ובניגוד לפשט המשנה "האשה שנהרגה נהנין בשערה", השו"ע כתב בהלכות אבלות (שמט, ב) שאסור ליהנות משער המת. הוא מפרש ששער האשה שנזכר במשנה אינו שערה הטבעי של האשה אלא פאה נכרית, אך שערה הטבעי של האשה אסור בהנאה לעולם. ויש לבדוק, האם הצדק עמו?


בסוגית התלמוד במסכת ערכין (ז ע"ב), מובאת דעת רב שמסביר, כי שער האשה שנזכר במשנה אינו שער טבעי אלא פאה נכרית: אם ציוותה בחייה שיתנו אותה לפלונית – מותרת בהנאה; ואם לא ציוותה – אסורה בהנאה כגופה; ומכל מקום, שערה הטבעי לעולם אסור בהנאה כגופה. ברם, כנגד שיטת רב שם עולות כמה קושיות:


1) רבא מעלה שם את שאלתו של ר' יוסי ב"ר חנינא בעניין שער הנשים שלא עבדו עבודה-זרה שהיו בעיר הנידחת: האם הוא נחשב לרכושן שנשרף או לגופן שאינו נשרף? ושם, אומר רבא, מדובר בפאה נוכרית. כלומר, רבא מקשה על רב, מדוע לא התייחסו שם לחילוקו של רב, אם ציוותה את הפאה בחייה או לא? משמע אפוא לפי רבא שהסוגיה כאן בערכין, שדנה בשאלה אם ציוותה את שערה בחייה או לא, עוסקת בשיער ממש ולא בפאה נוכרית (וראו הלכות עבודה-זרה ד, י).


2) על קושייתו זו של רבא משיבים בגמרא: במסכת ערכין מדובר בפאה שמחוברת לראש האשה, ולכן היא נאסרת לעולם; ואילו בעניין עיר הנידחת מדובר בפאה שמחוברת לראש האישה בסיכה, ולכן היא אינה נחשבת לגופה של האשה אלא לרכושה ולכן היא נשרפת. אך זהו פירוש די דחוק, כי לא ברור מה ההבדל בין חיבור רגיל לראש האשה לבין חיבור בסיכה לראש האשה? ואולי אפשר להסביר, שבערכין הכוונה לפאה שלמה שמולבשת על הראש לגמרי, לעומת עיר הנידחת ששם מדובר בפאה שהיא רק מעין הארכת שיער.


3) בהמשך הדברים מקשה רב נחמן: והלא במשנה ערכין שם נאמר: "האשה שנהרגה נהנין בשערה, בהמה שנהרגה אסורה בהנייה", ומסבירים שם את הטעם לחילוק: האשה שנהרגה נאסרת בהנאה מחמת המיתה והשיער אינו מת אלא נותר כשהיה (וכאמור כך פוסק רבנו לעיל: "המת אסור בהנייה כולו חוץ משערו [...] מפני שאינו גופו"). לעומת זאת, הבהמה נאסרת מחמת גמר דינה ולכן כל הבהמה כולל שערה אסורים בהנאה.


4) בהמשך הדברים צוין שם, שיש ברייתא כדעת רב וברייתא כדעת רב נחמן בר יצחק: "תני לוי כוותיה דרב: האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי – נותנין, מתה – אין נותנין, מפני שהמת אסור בהנאה. פשיטא! אלא שנויֵי המת אסור בהנאה. תניא כוותיה דרב נחמן בר יצחק: האשה שמתה – נהנין בשערה, בהמה שנהרגה – אסורה בהנאה; ומה הפרש בין זה לזה? זו מיתתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה".


השו"ע פסק כדעת רב, ורבנו הרמב"ם פסק כדעת רב נחמן בר יצחק, ונראה שרבנו פסק כדעת רב נחמן מהסיבות הבאות:


1) לפי פשט המשנה בערכין ופשט ההלכה בעניין עיר הנידחת (=קושיית רבא לעיל), מדובר בשער האשה ממש, שהרי לא נזכר בהן פאה נוכרית כלל.


2) תירוץ הגמרא לקושיית רבא דחוק מאד, כלומר החילוק בין פאה נכרית שמחוברת לראש האשה לבין פאה נכרית שמחוברת בסיכה לראש האשה קשה להבנה.


3) לעומת זאת, ביאורו של רב נחמן בעניין סיבת המוות, כגורם אשר קובע את מעמדו ההלכתי של שער האשה או הבהמה, מסתבר מאד.


4) הברייתות שמביא לוי בסוף הסוגיה אינן שוות בכוחן, הברייתא שמביא לוי לרב אינה אומרת דברים מפורשים ורק משתמע ממנה כדברי רב. לעומת זאת, הברייתא שמביא לוי לרב נחמן אומרת דברים מפורשים וחוזרת בעקביות על דעת רב נחמן.


5) שני אמוראים הקשו על רב: רבא ורב נחמן בר יצחק.


6) רב נחמן הוא אמורא אחרון, והלכתא כבתראי בפסיקת התלמוד.


קצרו של דבר, פסיקת הרמב"ם עומדת על אדנים איתנים, ולכן ניתן בהחלט ליהנות משער אשה שמתה, לדוגמה לתורמו לעמותות שמכינות פאות לילדות ונשים חולות סרטן. כמו כן, למדנו מסוגיה זו כי אפילו שער האשה שמתה מותר בהנאה! כל שכן וקל וחומר כל שאר חפציו ובגדיו של האדם כולל נעליו שהתהלך בהן.


ד. מדוע אפוא חוששים לנעול את נעלי המת?


היסוד לחשש זה נמצא בספר שנקרא "ספר חסידים" אשר מיוחס לר' יהודה החסיד, הוא היה ממייסדי חוג חסידי אשכנז והדמות המרכזית בה. הוא חי בגרמניה בסוף המאה הי"ב ובתחילת המאה הי"ג, בין תלמידיו: רבי אלעזר מוורמס בעל "הרוקח", ורבי יצחק בן משה בעל ה"אור זרוע". בספרו שנקרא "ספר חסידים" הוא כותב כך (סימן תנד):


"לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה. לאחד ניתנו לו מנעלים של מת ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח], אלא תמכרם לגוי שלא יבוא לידי סכנה שום יהודי וייתן המעות לעני".


ואיני רואה כאן שום חסידות, אלא החדרת השקפה רעה שמותר להרע לגוי על לא עוול בכפו (כמו שסוברים ה"חרדים" שמותר לגנוב מן הגויים או מ"הישות הציונית"). ובימינו השקפה זו גורמת לעבור גם על "בל תשחית", כי מי יתאמץ למכור נעליים יד שנייה? ורבים זורקים את נעלי קרובם שנפטר מחשש שמא יבולע להם.


אך חמור משתי אלה, יש כאן החדרה של אמונה טפלה לעם-ישראל, ובמלים אחרות, יש כאן החדרה של הזיה מאגית-אלילית אשר מזהמת את שכלנו. בהיחלש הכוח השכלי-האלהי מתגבר הכוח הרגשני-חושני שפונה להזיות ולדמיונות, וכך נפתח השער לכניסת הזיות נוספות שיסודן באמונות ההבל של עובדי-האלילים הקדמונים. וכדברי רבנו על ההזיות הללו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא: "ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן". וככל שכוח הדמיון והתעתועים מגביר את שליטתו באדם, מתגבר בו הכוח הרגשני-החושני הפונה אל התאוות, והאדם הולך ומתרחק מאנושיותו ומתדרדר לעבר בהמיותו.


נמצא, כי ההזיה שנעלי המת מזיקות באופן מיסטי, היא ענף מענפי המאגיה והכשפים שיסודם בעובדי-האלילים הקדמונים, והיא חלק ממכלול רחב מאד של אמונות הבל, שכל אחת מהן גוררת להזיות בהבלים נוספים ומדרדרת את האדם לעברי פי פחת. שהרי אם יסודות מאגיים קיימים בנעלי המת, מדוע שלא יהיו קיימים בעניינים אחרים בעולם? ולכן רבנו קידש מלחמה נגד האמונה בהבל ובנמנעות [=בהזיות], כי האמונה בהזיה מאגית מכל סוג שהוא שולחת גרורות כסרטן אלים, מזהמת את כל שאר השקפות האדם ומוליכה אותו לדרכי חתחתים.


וכן כותב רבנו בספר-המצוות (לאווין לב): "ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...]. והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


וכך הם פני הדברים ביחס לנעלי המת, כי ההזיה שמי שנועלם ניזוק באופן מאגי, פותחת פתח רחב להאמין בתוהו ובשווא, עד כדי מחשבת עבודה-זרה. כי כאמור, אם חודרת למוח הזיה מאגית-מיסטית, היא מעקמת את כל אדני המחשבה הישרים, ומכשירה את הקרקע למחשבת עבודה-זרה. ונסיים בדברי רבנו במורה (ב, מז): "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא".


ה. תירוציו הדחוקים של מרגליות


הרב ראובן מרגליות (1889–1971, אוקראינה וארץ-ישראל), ההדיר את "ספר חסידים" וכתב לו פירוש שנקרא "מקור חסד". בפירושו הוא מנסה להביא ראיות מספרות חז"ל להזייתו של בעל "ספר חסידים", בעניין הסכנה שיש בנעילת נעלי המת, וזה לשונו:


"יש למצוא לכאורה אסמכתא מגמרא גטין סח ע"ב: '[לאחר שאסר בניהו בן יהוידע את אשמדאי מלך השדים בשלשלות ברזל שכתוב עליהן שם ה' וטייל עמו בעולם, הוא שאל אותו:] מאי טעמא כי שמעתיה לההוא דאמר ליה לאושכפא [=לסנדלר] עביד לי מסאני לשבע שנין, אחיכת? אמר ליה [אשמדאי]: ההוא שבעה יומי לית ליה, מסני לשב שני בעי?". ומרגליות שם תמה, מדוע צחק אשמדאי? והלא אותו אדם יכול לתת את הנעליים לבנו, כמו שמובא בגמרא תענית (כג ע"א) על אותו אחד שנטע עץ חרובים לבנו. והוא מסיים את דבריו שם בקביעה: "אלא מוכח שאין להשתמש במנעלים של מת".


ואני תמה, האמנם יש מכאן הוכחה שאין להשתמש בנעליים של מת?! סיפור זה בגמרא מובא בתוך סיפור אגדי ארוך על שלמה המלך, בניהו בן יהוידע ואשמדאי מלך השדים. ואיני יודע אם הרב מרגליות כתב את הדברים הללו כאשר הוא ער או ישן, כי איזו ראיה יש מכאן לענייננו? וברור שלפי פשט האגדה אשמדאי צחק על זחיחות דעתו של אותו אדם שביקש נעליים לשבע שנים, ואינו מעלה על דעתו שמא ימות. ולפי עומק דברי האגדה יש כאן מוסר גדול וכדברי חז"ל באבות (ב, יג): "ושוב יום אחד לפני מיתתך", וכדברי רבנו שם: "והוא אינו יודע מתי ימות, ונמצאו כל ימיו בתשובה".


ואפילו אם נניח כדברי מרגליות, ואותו אדם שגה לחשוב שהוא יכול להעביר את נעליו לבנו, האם יעלה על הדעת שאשמדאי צחק על כך שאותו אדם הפסיד את נעליו? האם זה מה שרצתה האגדה ללמד אותנו? כלומר, על מה צחק אשמדאי? על הפסד חייו או על הפסד נעליו?! וכל כך רחק מרגליות מלהבין את משמעות האגדה הזו. ויתרה מזאת, אף אם נניח שהייתה ראיה מפשט האגדה לענייננו, האם נכון להביא ראיה מפשט אגדות חז"ל? והשדים (=ההזיות) חבלו חבלה קשה ואנושה בשכלם של הפרשנים.


מרגליות ממשיך לומר דברים הרחוקים מלהיות "מרגליות", ומביא שם עוד טעמים מוזרים כדי להצדיק את הזייתו של "ספר חסידים":


1) נעל לוחצת עלולה להביא למחלות, ולכן אסור לאדם לנעול נעליים של אדם אחר. ואיני מבין, אם נעלי האב שנפטר מתאימות בדיוק לרגלי הבן, מדוע שלא ינעל אותם? ומה שייך עניין אורתופדי של התאמת הנעל לאמונה הטפלה שאסור לנעול את נעלי המת?


2) עוד עלה בדעתו, שמא התכוון ר' יהודה החסיד לנעליים העשויים למת כתכריכים. אך ידוע שרבן גמליאל הזקן תיקן שלא ישקיעו בתכריכי המת אלא יעשום מכלי פשתן? וכיצד יעלה על הדעת להשקיע ולהכין למת נעליים? ואף הרב מרגליות תמה שם על עצמו.


3) עיקר הטעם לפי דעתו הוא, שמא נשך נחש את עור הבהמה שממנה עשו את הנעל, והארס נבלע בעורה, והנועל אותה יבוא לידי סכנה.


וכמה התאמץ כדי להצדיק את הזייתו של "ספר חסידים", ויש לאשכנזים בעיה רצינית מאד, מפני שגאוותם מונעת מהם לומר שאבותיהם שגו במאגיה האלילית, ומשתבשים עוד יותר מאבותיהם בהוסיפם עוד שיבושים לעם-ישראל כדי להצדיק את ההבל הראשון. "לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל" (במ' לב, יד).


ו. גשר ההזיות


יחיאל-מיכל טוקצינסקי בספרו "גשר החיים" (ח"א, עמ' צב), כותב כך: "נעליו של המת נזהרין רבים שלא ללבשם. ולא משום איסור הנאה אלא מחששות אחרות, וכנאמר בספר חסידים: 'שיש בזה משום חשש סכנה' [שם]". כך הוא פוסק בהלכה בפנים הטקסט. ובהערה למטה הוא מוסיף, שאחד החכמים סבר שהמקור לחשש זה הוא מהגמרא בברכות (נז ע"ב), שם נאמר: "כל דשקל שכבי מעלי בר ממסאנא וסנדלא".


ואיני מבין את דבריו, שהרי בגמרא האגדית שם מדובר על פירוש חלומות, ועסקו בחלומות שנראה בהם מת בבית, או מת שאוכל ושותה בבית, או מת שנטל כלים מן הבית. והסיקו, שאם ראה חולם החלום מת שלקח משהו מן הבית – לעולם זה סימן טוב, למעט אם הוא לקח נעליים או סנדלים.


ויש לתמוה, האם יעלה על הדעת ללמוד מגמרא אגדית זו לעניין הלכתי?! ואף אם נהביל להתייחס לגמרא זו כאל סוגיה הלכתית, בסיפור לא נאמר שהמת לקח את הנעליים שלו – ולכן זה סימן "רע", כביכול מישהו נוסף מבני-הבית צריך ללכת לדרך ארוכה...


עוד שמועה שהרב טוקצינסקי מעתיק בהערתו שם: "שהקפידא היא רק בנעליים שלבשם המת בשעת חוליו, וכל שכן בשעת פטירתו, ולא בנעליים בזמן שהיה בריא". על איזו "קפידא" הוא מדבר? קפידא של מי? של ה' יתעלה? של אשמדאי מלך השדים? וייחוס קפידא כזו לה' יתעלה היא סכלות גדולה, וייחוס קפידא כזו לשדים או רוחות רעות גולשת לעבודה-זרה.


עוד הוא ממשיך ואומר שם: "ועל-כל-פנים נראה, שאם בזמנו האחרון הלך בנעליים אחרים, הנה אותם הנעליים שלא לבשם בימיו האחרונים, בערך שלושים יום, אין חשש ללבשם. גם לפי מה שאמר לעיל המקור מברכות – כל שלא לבשם בימיו האחרונים, בפרט שלושים יום, אין דעתו עלייהו".


ואיני יודע מאין הביא את ה"שלושים יום" הללו, ואת הנימוק ש"שאין דעתו עלייהו". כלומר לפי הבלים אלה, דעתו של הנפטר על הנעליים היא זו שקובעת את "הנזק" שהם יגרמו או לא יגרמו לנועלם. וכי יעלה על הדעת שיש בכוח דעתו של הנפטר להעביר לנעליים כוחות מאגיים שיזיקו לנועלם? ולמה רק שלושים יום? ואם יש לנפטר זוגות רבים שדעתו עליהם, האם לא ראוי לחוש לכך אם באמת יש בכוח דעתו לגרום לנעליו להזיק לזולתו? ובכלל, איך עלה על דעתו שהמתים עלולים להקפיד על נועלי נעליהם?!


ואם היו חכמים ונבונים, חכמי אשכנז היו פשוט דוחים את דברי ר' יהודה החסיד, וכמו שעשה בערך הרב שמואל שפירא, רבה של כוכב יאיר, וזה לשונו בתשובתו: "יש נזהרים מלהשתמש בנעלי הנפטר, ואולם בזמננו נראה שאפשר להקל בכך, ובפרט אם הנפטר לא היה חולה במחלה מידבקת, או שלא הלך בהם בימיו האחרונים, או אפילו אם לא היו על רגליו בשעת פטירתו".


אך לצערי אינם מבינים עניין פשוט מאד: כדי לעקור אמונה טפלה, כלל לא די באמירות כאלה אשר פוסחות על שתי הסעיפים, כי אין די בפסיקות רפות כאלה כדי לעקור מחשבות מאגיות-אליליות מן הלבבות, ולשם כך יש לנקוט בדרכה של תורה: "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמ' כג, כד).



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!