top of page

האם מותר להשתמש בבגדי המת לדעת הרמב"ם?

עודכן: 20 באוג׳ 2023

אחת החומרות ההזויות אשר חדרו ורווחו בימינו נוגעת לאיסור להשתמש בבגדי המת, ובמיוחד בנעליו. זכורני שסיפר לי אחד מקרובי משפחתי, כי לאחר מות אביו הוא השתמש בנעליו תקופה ארוכה, וכאשר סיפר זאת לאנשים הרחוקים משבילי מחשבתו הישרים של רבנו, היו השומעים מתפלאים ומזדעזעים: איך לא חששת לנעול את הנעליים של אביך?!


מדוע רבים חוששים מכך? האם השימוש בבגדי המת ובמיוחד בנעליו, עלול להביא רעה על האדם אשר משתמש בהם? האם יש יסוד לחשש זה? האם יש לו מקור תלמודי? ומה דעת חז"ל ורבנו הרמב"ם בעניין?


א. סוגיות בספרות חז"ל ופסק הרמב"ם


לפני שנים רבות הכרתי מישהו שבמהלך אחת ממלחמות ישראל מצא גולגולת של חייל גוי בשדה הקרב, הוא לקח אותה אליו לביתו והניח אותה לתצוגה באחד ממדפיו. האם היה מותר לו לעשות כן? נחל אפוא לעיין בדברי הגמרא במסכת עבודה-זרה (כט ע"ב):


"ומת גופיה מנלן? [=מנין לנו שהמת אסור בהנאה?] אתיא [=הדבר נלמד באמצעות גזרה שווה] 'שָׁם' 'שָׁם' מעגלה ערופה, כתיב הכא [בעניין המת]: 'וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם' [במ' כ, א], וכתיב התם [בעניין עגלה ערופה]: 'וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל' [דב' כא, ד] – מה להלן [=בעגלה ערופה] אסור בהנאה, אף כאן [=במת] אסור בהנאה".


בגמרא נזכר אך ורק איסור הנאה מגוף המת ולא נאמר מאומה בעניין בגדיו או נעליו. כלומר, לפי דין התלמוד אסור ליהנות מגולגולתו של המת וכיו"ב, אך מותר ליהנות מבגדי המת וחפציו ובכלל זה גם נעליו.


סוגיה נוספת בענייננו נמצאת במסכת סנהדרין (מז ע"ב), שם נאמר כך: "איתמר, האורג בגד למת, אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. אביי אמר: אסור, הזמנה מילתא היא. ורבא אמר: מותר, הזמנה לאו מילתא היא". הלכה נפסקה כידוע כרבא, ומי שארג בגד למת, כל עוד הבגד לא ניתן למת, מותר ליהנות מן הבגד ולהשתמש בו ככל אשר נחפוץ.


ונצרף הלכה אחרונה שמופיעה במסכת אבל רבתי (ד, ט):


"מזרקין כלים על מתים, וקולטין ומצילין מהאוויר עד שלא יזכה בהם המת, שכל הכלים שזוכה בהם המת אסורין בהנאה, חוץ מן הסל והמגרפה והמריצה המיוחדין לקבורה. [...] היו אביו ואמו מזרקין בו כלים, מצוה על אחרים להציל. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? שלא נגעו במטה, אבל נגעו במטה אסורין".


נמצא, כי אף שחכמים התירו לקרובי המת לזרוק על המת את כליו כפורקן לצערם ויגונם, חכמים המליצו לאנשים שנמצאים בסביבתם של האבלים להציל את הכלים הללו לפני שייאסרו מחמת המת. כלומר, ברגע שאותם הכלים נגעו במטה, וכל-שכן במת, הם נאסרו בהנאה כמת עצמו, ברם אם תפשו אותם באוויר לפני שנגעו במטה הם אינם נאסרים.


רבנו הרמב"ם מתואם עם המקורות שראינו לעיל, וכך הוא פוסק בהלכות אבל (יד, יט):


"המת אסור בהנייה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנייה, מפני שאינו גופו. וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנייה. אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנייה. אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגע במטה הנקברת עמו, שאין ההזמנה אוסרת".


כלומר, אין כל איסור להשתמש בבגדי-המת ובנעליו שהשתמש בהם בחייו, כל האיסור הוא על גופו, ארונו ותכריכיו והכלים שנזרקים עליו. כמו כן, אפילו התכריכים שהוכנו למת אינם נאסרים בהנייה, אלא עד שיכרכו את המת בהם או עד עת נגיעתם במטה שהמת עליה.


כמו כן, למדנו מן ההלכה באבל רבתי, שרק כליו שנזרקו עליו ונגעו במיטתו – אסורים, הא משמע, שכל כליו של המת אשר לא נזרקו עליו בשעת לווייתו – מותרים בלא שום חשש.


והנה פסק רבנו המפורש בעניין זה אשר לא מותיר עוד שום מקום לספק (אבל יד, כ–כא):


[כ] "כל הכלים שזורקין על המת על המיטה הנקברת עימו – אסורין בהניה, שלא יתחלפו בתכריכין. היו אביו ואימו מזרקין כלים בחמתן על המת מצוה על אחרים להצילן, ואם הגיעו למיטה הנקברת, אין מצילין אותן".


[כא] "מלמדין את האדם שלא יהיה חבלן, ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה. מוטב ליתן אותן לעניים, ואל ישליכם לרימה ותולעה. וכל המרבה כלים על המת, עובר משום בל תשחית".


ומי שאוסר ליהנות מנעלי המת עובר על שני איסורי בל תשחית: גם איסור בל תשחית בענייני ממון, וגם איסור בל תשחית בענייני מחשבה, מפני שהוא מזהם את מחשבתו במאגיה.


ב. האם מותר ליהנות משׂער המת?


לאור פסיקת רבנו לעיל התשובה לשאלה היא כן, כלומר שער המת מותר בהנאה. ברם, במשנה ערכין (א, ד) נאמר: "האשה שנהרגה נהנין בשערה". ופירש רבנו שם: "דווקא אם אמרה בחייה: 'תנו שערי לפלונית', לפי שהוא מובדל ממנה וכאלו נתנה דבר מרכושה, אבל אם נהרגה ולא אמרה כלום שערה אסור בהנאה".


לכאורה יש סתירה, שהרי בפירושו למשנה רבנו אומר ששער המת אסור בהנאה, אלא-אם-כן ציווה לתת אותו לאחר מותו. לעומת זאת, במשנה-תורה רבנו פוסק כאמור ששער המת מותר בהנאה. ייתכן שרבנו חזר בו מדעתו בפירוש המשנה, אך גם ייתכן שפתרון הסתירה טמון באחת מן ההלכות שראינו לעיל, וכֹה דברי רבנו לעיל בהלכות אבל (יד, כ): "כל הכלים שזורקין על המת על המיטה הנקברת עימו – אסורין בהניה, שלא יתחלפו בתכריכין".


כלומר, לאחר שהחלו את הולכת המת לקבורה, כל הכלים שנזרקים על המת נאסרים בהנייה ונקברים עמו. ונראה פשוט כי דין שער המת בעת ההולכה לקבורה אינו פחות מדין הכלים הנזרקים עמו. יוצא אפוא, שהזמן הקובע לאיסור שער המת הוא הולכת-המת לקבורה, ואם המת ציווה בחייו לתת את שערו, מותר ליהנות בשערו גם לאחר שהחלו להוליכו לקבורה.


נמצא אפוא שיש שני גדרים לאיסור הנדון: 1) תכריכי המת וארונו – התכריכים נאסרים לאחר שהלבישו בהם את המת או לאחר שהם נגעו במטה שהוא שוכב עליה, והארון נראה שנאסר בזמן שמניחים בתוכו את המת; 2) שער המת ושאר החפצים שנזרקים על המת – נאסרים בעת הולכת-המת לקבורה, אך אם הנפטר ציווה לתת את שערו לאחר מותו, שערו לא נאסר בהנייה אף לאחר שהחלה הולכת גופתו לקבורה.


***

והנה לפניכם ראיה נוספת שלפי רבנו שער המת מותר בהנייה, ואגב נלמד גם עניין נוסף ביחס לחבישת פאה נכרית, בהלכות עבודה-זרה (ד, יז) פוסק רבנו כך:


"שער הראש [של הרשעים שהודחו לעבודה-זרה], בין של אנשים בין של נשים שבה – מותר בהנאה. אבל [שיער] של פאה-נכרית הרי הוא מכלל שללהּ ואסור. פירות המחוברין שבתוכה מותרין, שנאמר: 'תִּקְבֹּץ... וְשָׂרַפְתָּ' [דב' יג, יז], מי שאינו מחוסר אלא קיבוץ ושריפה, יצאו פירות המחוברין שהן מחוסרין תלישה וקיבוץ ושריפה – והוא הדין לשער הראש".


נמצא, שאפילו שער הראש של מֵתֵי עיר הנידחת שעבדו עבודה-זרה מותר בהנאה.


זאת ועוד, בהלכה האחרונה נאמר כך: "אבל [שיער] של פאה-נכרית הרי הוא מכלל שללהּ ואסור". כלומר, רבנו פוסק באופן נחרץ ששער פאה-נכרית הוא מכלל שללהּ אשר אסור בהנאה ונשרף יחד עם כל שלל העיר, ואולי יש לתמוה: מדוע רבנו פוסק את ההלכה הזו באופן גורף? והלא אם יש בעיר צדיקות שחובשות פאה-נכרית, שער-הפאה הזו ניצל יחד עם בגדיהן, שהרי הפאה היא כבגדים שהן לובשות או ככובע שהן חובשות לראשן, ואין ספק שהצדיקות שלא עבדו עבודה-זרה יחד עם אנשי העיר, אינן נסקלות וניצלות מכליה יחד עם בגדיהן שעליהן, והפאה הנכרית שלראשן היא כאמור בכלל בגדיהן. אלא נראה לי, שרבנו פסק את ההלכה באופן גורף, כי אשה שהיא צדיקה ועומדת באמונתה בה' יתעלה בתוך עיר הנידחת הטמאה, אין צל של ספק שהיא אינה יוצאת לרחוב כאשר מחוברות לראשה תוספות שיער משתלשלות, כי אשה נעלה שכזו וודאי לא תחפש דרכים למשוך תשומת לב ברחוב העיר.


קצרו של דבר, מן ההלכה עולה שאשה צנועה ויראת שמים, שעליה נאמר: "אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל" (מש' לא, ל) לא תחבר לראשה אפילו תוספות שער משתלשלות, כל-שכן וקל-חומר "פאות קאסטם" הנפוצות מאד בימינו בחברת המינות החרדית, אשר מושכות מאד את העין, ולדעתי אסור בשום פנים ואופן לחבשן, כי הן מושכות תשומת לב לא פחות משיער טבעי.


"וַיֹּאמֶר יְיָ: יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" (יש' ג, טז).


ג. פסיקת השולחן-ערוך


בניגוד לרבנו הרמב"ם, ובניגוד לפשט המשנה בערכין (א, ד) "האשה שנהרגה נהנין בשערה", קארו כתב בהלכות אבלות (שמט, ב) שאסור ליהנות משער המת. הוא מפרש ששער האשה שנזכר במשנה בערכין שנזכרה לעיל (א, ד), אינו שערה הטבעי של האשה אלא פאה נכרית, אך שערה הטבעי של האשה אסור בהנאה לעולם. ויש לבדוק, כיצד פסקו חכמים ע"ה?


בסוגית התלמוד במסכת ערכין (ז ע"ב), מובאת דעת רב לפיה שער האשה שנזכר במשנה אינו שער טבעי אלא פאה נכרית: לפיכך, אם ציוותה בחייה שיתנו אותה לפלונית – מותרת בהנאה; ואם לא ציוותה – הפאה אסורה בהנאה כגופה; כך או כך, לפי קארו, שערה הטבעי של האשה לעולם אסור בהנאה כגופה. ברם, כנגד שיטת רב שם עולות ארבע קושיות:


1) במסכת ערכין שם (ז ע"ב), רבא מעלה את שאלתו של ר' יוסי ב"ר חנינא בעניין שער הנשים שלא עבדו עבודה-זרה שהיו בעיר הנידחת: האם הוא נחשב לרכושן שנשרף או לגופן שאינו נשרף? ושם, אומר רבא, הרי מדובר בפאה נוכרית! כלומר, כאשר דנים בפאה נכרית יש לעסוק בשאלה: האם האשה ציוותה את שערה בחייה או לא? ולכן, הואיל ולא עסקו בשאלה זו בסוגיה בערכין (ז ע"ב), רבא מסיק שהסוגיה הזו עוסקת בשיער ממש (וראו הלכות עבודה-זרה ד, י).


2) על קושייתו זו של רבא משיבים בגמרא: במסכת ערכין מדובר בפאה שמחוברת לראש האשה, ולכן היא נאסרת לעולם; ואילו בעניין עיר הנידחת מדובר בפאה שמחוברת לראש האישה בסיכה, ולכן היא אינה נחשבת לגופה של האשה אלא לרכושה ולכן היא נשרפת. אך זהו פירוש די דחוק, כי לא ברור מה ההבדל בין חיבור רגיל לראש האשה לבין חיבור בסיכה לראש האשה? ואולי אפשר להסביר, שבערכין הכוונה לפאה שלמה שמולבשת על הראש לגמרי, לעומת עיר הנידחת ששם מדובר בפאה שהיא רק מעין הארכה ותוספת שיער.


3) בהמשך הדברים מקשה רב נחמן בר יצחק על רב: במשנה ערכין (א, ד) נאמר: "האשה שנהרגה נהנין בשערה, בהמה שנהרגה אסורה בהנייה", ומסבירים בגמ' שם את הטעם לחילוק: האשה שנהרגה נאסרת בהנאה מחמת המיתה והשיער אינו מת אלא נותר כשהיה (וכאמור כך פוסק רבנו לעיל: 'המת אסור בהנייה כולו חוץ משערו [...] מפני שאינו גופו'). לעומת זאת, הבהמה נאסרת מחמת גמר דינה ולכן כל הבהמה כולל שערה אסורים בהנאה.


4) בהמשך הדברים שם צוין, שיש ברייתא כדעת רב וברייתא כדעת רב נחמן בר יצחק:


"תני לוי כוותיה דרב: האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי – נותנין, מתה – אין נותנין, מפני שהמת אסור בהנאה. פשיטא! אלא שנויֵי המת אסור בהנאה. תניא כוותיה דרב נחמן בר יצחק: האשה שמתה – נהנין בשערה, בהמה שנהרגה – אסורה בהנאה; ומה הפרש בין זה לזה? זו מיתתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה".


השו"ע פסק כדעת רב, ורבנו הרמב"ם פסק כדעת רב נחמן בר יצחק, ונראה שרבנו פסק כדעת רב נחמן בר יצחק משש הסיבות הבאות:


1) לפי פשט המשנה בערכין (א, ד) ופשט ההלכה בעניין עיר הנידחת בדף ז ע"ב (=קושיית רבא לעיל), מדובר בשער האשה ממש, שהרי לא נזכרה בהן פאה נוכרית כלל.


2) תירוץ הגמרא לקושיית רבא דחוק מאד, כלומר החילוק בין פאה נכרית שמחוברת לראש האשה לבין פאה נכרית שמחוברת בסיכה לראש האשה קשה להבנה.


3) לעומת זאת, ביאורו של רב נחמן בעניין סיבת המוות, כגורם אשר קובע את מעמדו ההלכתי של שער האשה או הבהמה, מסתבר מאד.


4) הברייתות שמביא לוי בסוף הסוגיה אינן שוות בכוחן, הברייתא שמביא לוי לרב אינה אומרת דברים מפורשים ורק משתמע ממנה כדברי רב. לעומת זאת, הברייתא שמביא לוי לרב נחמן אומרת דברים מפורשים וחוזרת בעקביות על דעת רב נחמן בר יצחק.


5) שני אמוראים הקשו על רב: רבא ורב נחמן בר יצחק.


6) רב נחמן הוא אמורא אחרון, והלכתא כבתראי בפסיקת התלמוד.


קצרו של דבר, פסיקת הרמב"ם עומדת על אדנים איתנים, ולכן ניתן בהחלט ליהנות משער אשה שמתה, לדוגמה לתורמו לעמותות שמכינות פאות לילדות ונשים חולות סרטן. כמו כן, למדנו אפוא מסוגיה זו כי אפילו שער האשה שמתה מותר בהנאה! כל-שכן וקל-וחומר כל שאר חפציו ובגדיו של האדם כולל נעליו שהתהלך בהן.


ד. מדוע אפוא חוששים לנעול את נעלי המת?


היסוד לחשש הדמיוני הזה נמצא בספר מינות אירופי שנקרא "ספר חסידים" ואשר מיוחס לטמבל שכונה יהודה החסיד. יהודה הזה היה ממייסדי חוגי המינים של אשכנז והדמות המרכזית בה. הוא חי בגרמניה בסוף המאה הי"ב ובתחילת המאה הי"ג, בין תלמידיו: אלעזר מוורמס המכונה "הרוקח" (שומר נפשו ירחק), ויצחק בן משה המכונה "אור זרוע" (שמים חושך לאור). בספרו של יהודה המין שנקרא "ספר חסידים" הוא כותב כך (סימן תנד):


"לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה. לאחד ניתנו לו מנעלים של מת ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח], אלא תמכרם לגוי שלא יבוא לידי סכנה שום יהודי וייתן המעות לעני".


ואיני רואה כאן שום חסידות אלא טמטום וסכלות, והחדרת מאגיה והשקפה רעה שמותר להרע לגוי על לא עוול בכפו (כמו שסוברים ה'חרדים' שמותר לגנוב מן הגויים או מ'הישות הציונית'). ובימינו השקפה זו גורמת לעבור גם על "בל תשחית", כי מי יתאמץ למכור נעליים יד שנייה ודווקא לגוי? ורבים זורקים את נעלי קרובם שנפטר מחשש שמא יבולע להם.


אך חמור בהרבה משתי אלה, יש כאן החדרה של הזיה ואמונה תפלה לעם-ישראל, ובמלים אחרות, יש כאן החדרה של הזיה מאגית-אלילית אשר מזהמת ומטמטמת את שכלנו. בהיחלש הכוח השכלי-האלהי מתגבר הכוח הרגשני-החושני שפונה להזיות לדמיונות ולתאוות, וכך נפתח השער לכניסת הזיות נוספות שיסודן באמונות ההבל של עובדי-האלילים הקדמונים. וכדברי רבנו על ההזיות הללו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא: "ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן". וככל שכוח הדמיון והתעתועים מגביר את שליטתו באדם, מתגבר בו הכוח הרגשני-החושני הפונה אל התאוות והזימות, והאדם הולך ומתרחק מאנושיותו ומתדרדר לעבר בהמיותו.


נמצא, כי ההזיה שנעלי המת מזיקות באופן מאגי, היא ענף מענפי המאגיה והכשפים שיסודם בעובדי-האלילים הקדמונים, והיא חלק ממכלול רחב מאד של אמונות הבל, שכל אחת מהן גוררת לשגות בהבלים נוספים ומדרדרת את האדם לעברי-פי-פחת. שהרי אם יסודות מאגיים קיימים בנעלי המת, מדוע שלא יהיו קיימים בעניינים אחרים בעולם? ולכן רבנו קידש מלחמה נגד האמונה בהבל ובנמנעות (=בהזיות), כי האמונה בהזיה מאגית מכל סוג שהוא שולחת גרורות כסרטן אלים, מזהמת את כל שאר השקפות האדם ומוליכה אותו בדרכי חתחתים.


והנה לפניכם דברי רבנו המפורסמים בספר-המצוות (לאווין לב):


"ובכלל המעשה הזה [לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


וכך הם פני הדברים ביחס לנעלי המת, כי ההזיה שמי שנועלם ניזוק באופן מאגי, פותחת פתח רחב להאמין בתוהו ובשווא, עד כדי מחשבת עבודה-זרה – שהרי המאגיה קיימת בעולם! והמאגיה היא שורש ויסוד לכל עבודה-זרה, כי אין עבודה-זרה ללא כוחות על-טבעיים דמיוניים. וכאמור, אם חודרת למוח הזיה מאגית, היא מעקמת את כל אדני המחשבה הישרים, ומכשירה את הקרקע להזיות ולמחשבת עבודה-זרה, ונסיים פרק זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא".


ה. תירוציו הדחוקים של "מרגליות"


ראובן מרגליות (1889–1971, אוקראינה וארץ-ישראל), ההדיר את "ספר חסידים" וכתב לו פירוש שנקרא "מקור חסד". בפירושו הוא מנסה להביא ראיות מספרות חז"ל להזייתו של בעל "ספר חסידים", בעניין הסכנה שיש בנעילת נעלי המת, וזה לשונו:


"יש למצוא לכאורה אסמכתא מגמרא גיטין סח ע"ב: '[לאחר שאסר בניהו בן יהוידע את אשמדאי מלך השדים בשלשלות ברזל שכתוב עליהן שם ה' וטייל עמו בעולם, הוא שאל אותו:] מאי טעמא כי שמעתיה לההוא דאמר ליה לאושכפא [=לסנדלר] עביד לי מסאני לשבע שנין, אחיכת? אמר ליה [אשמדאי]: ההוא שבעה יומי לית ליה, מסני לשב שני בעי?".


ומרגליות (ויותר נכון אבני החצץ) שם תמה, מדוע צחק אשמדאי? והלא אותו אדם יכול לתת את הנעליים לבנו, כמו שמובא בגמרא תענית (כג ע"א) על אותו אחד שנטע עץ חרובים לבנו. והוא מסיים את דבריו שם בקביעה: "אלא מוכח שאין להשתמש במנעלים של מת".


ואני תמה, האמנם יש מהאגדה בתענית הוכחה שאין להשתמש בנעליים של מת? וכי צחוקו של אשמדאי היה על איבוד הנעליים? ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וברור שגיחוכו של אשמדאי היה על איבוד נפשו של אותו שוטה שנדמה לו שהוא יחיה ויאריך ימים, ודואג על שבע שנים ואינו דואג על חיי העולם-הבא. ובמלים אחרות, אשמדאי צחק על זחיחות דעתו של אותו אדם שביקש נעליים לשבע שנים, ואינו מעלה על דעתו שמא ימות. והמסר של האגדה ברור כשמש בצהריים, על האדם לזכור תמיד את יום מיתתו, וכדברי חז"ל באבות (ב, יג): "ושוב יום אחד לפני מיתתך", וכדברי רבנו שם: "והוא אינו יודע מתי ימות, ונמצאו כל ימיו בתשובה".


ואפילו אם נניח כדברי ראובן הפרשן הוזה ההזיות, ואותו אדם שגה לחשוב שהוא יכול להעביר את נעליו לבנו, האם יעלה על הדעת שאשמדאי צחק על כך שאותו אדם הפסיד את נעליו? האם זה מה שרצתה האגדה ללמד אותנו? כלומר, על מה צחק אשמדאי? על הפסד חייו או על הפסד נעליו?! וכל כך רחק הפרשן ההזוי הזה מלהבין את משמעות האגדה הזו. ויתרה מזאת, אף אם נניח שהייתה ראיה מפשט האגדה לענייננו, האם נכון להביא ראיה מפשט אגדות חז"ל? והשדים (=ההזיות) חבלו חבלה קשה ואנושה בשכלם של פרשני אשכנז.


מרגליות ממשיך לומר דברים הרחוקים מלהיות "מרגליות", ומביא שם עוד טעמים מוזרים כדי להצדיק את הזייתו של "ספר חסידים":


1) נעל לוחצת עלולה להביא למחלות, ולכן אסור לאדם לנעול נעליים של אדם אחר. ואיני מבין, אם נעלי האב שנפטר מתאימות בדיוק לרגלי הבן, מדוע שלא ינעל אותם? ומה שייך עניין אורתופדי של התאמת הנעל לאמונה התפלה שאסור לנעול את נעלי המת? פשוט הזוי!


2) עוד עלה בדעתו, שמא התכוון יהודה המין-החסיד לנעליים העשויים למת כתכריכים? אך ידוע שרבן גמליאל הזקן תיקן שלא ישקיעו בתכריכי המת אלא יעשום מכלי פשתן! וכיצד יעלה על הדעת להשקיע ולהכין למת נעליים ועוד לשבע שנים? ואף הטמבל תמה שם על עצמו.


3) עיקר הטעם לפי דעתו הוא, שמא נשך נחש את עור הבהמה שממנה עשו את הנעל, והארס נבלע בעורה, והנועל אותה יבוא לידי סכנה... ופשוט אין מלים להשיב על הטמטום הזה...


וכמה התאמץ השוטה הזה כדי להצדיק את הזייתו של "ספר חסידים", ויש לאשכנזים בעיה רצינית מאד, מפני שגאוותם מונעת מהם לומר שאבותיהם שגו במאגיה האלילית, ומשתבשים עוד יותר מאבותיהם בהוסיפם עוד שיבושים לעם-ישראל כדי להצדיק את ההבל הראשון.


"לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל" (במ' לב, יד).


ו. גשר ההזיות


יחיאל-מיכל טוקצינסקי בספרו "גשר החיים" (ח"א, עמ' צב), כותב כך: "נעליו של המת נזהרין רבים שלא ללבשם. ולא משום איסור הנאה אלא מחששות אחרות, וכנאמר בספר חסידים: 'שיש בזה משום חשש סכנה' [שם]". כך הוא פוסק בהלכה בפנים הטקסט. ובהערה למטה הוא מוסיף, שאחד "החכמים" (וכמה טיפשים היו האשכנזים) סבר שהמקור לחשש זה הוא מהגמרא בברכות (נז ע"ב), שם נאמר: "כל דשקל שכבי מעלי בר ממסאנא וסנדלא".


ואיני מבין את דבריו, שהרי בגמרא האגדית במסכת ברכות שם (נז ע"ב) מדובר על פירוש חלומות, ועסקו שם בחלומות שנראה בהם מת בבית, או מת שאוכל ושותה בבית, או מת שנטל כלים מן הבית. והסיקו, שאם ראה חולם החלום מת שלקח משהו מן הבית – לעולם זה סימן טוב, למעט אם הוא לקח נעליים או סנדלים (כאילו מישהו מבני הבית יצא לדרך ארוכה, ואין צורך לומר שמדובר במשל לכך שאחד מבני הבית ימות בקרוב, והחלומות הבל).


ויש לתמוה, האם יעלה על הדעת ללמוד מגמרא אגדית זו לעניין הלכתי?! ואף אם נהביל להתייחס לגמרא זו כאל סוגיה הלכתית, בסיפור לא נאמר שהמת לקח את הנעליים שלו... ולכן זה גם סימן "רע", כביכול מישהו נוסף מבני-הבית ייאלץ לצאת לדרך ארוכה...


עוד תירוץ שטוקצינסקי מעתיק בהערתו שם: "שהקפידא היא רק בנעליים שלבשם המת בשעת חוליו, וכל-שכן בשעת פטירתו, ולא בנעליים בזמן שהיה בריא". על איזו "קפידא" הוא מדבר? קפידא של מי? של ה' יתעלה? של אשמדאי מלך השדים? של הנעליים? וייחוס קפידא כזו לה' יתעלה היא סכלות גדולה, וייחוס קפידא כזו לשדים או רוחות רעות הינה עבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, ואף עדות לסכלות שורשית עמוקה מאד.


עוד הוא ממשיך ואומר שם:


"ועל-כל-פנים נראה, שאם בזמנו האחרון הלך [המת] בנעליים אחרים, הנה אותם הנעליים שלא לבשם בימיו האחרונים, בערך שלושים יום, אין חשש ללבשם. גם לפי מה שאמר לעיל המקור מברכות – כל שלא לבשם בימיו האחרונים, בפרט שלושים יום, אין דעתו עלייהו".


ואיני יודע מאין הביא את ה"שלושים יום" הללו, ואת הנימוק ש"שאין דעתו עלייהו". כלומר לפי הבלים אלה, דעתו של הנפטר על הנעליים היא זו שקובעת את "הנזק" שהם יגרמו או לא יגרמו לנועלם. וכי יעלה על הדעת שיש בכוח דעתו של הנפטר להעביר לנעליים כוחות מאגיים שיזיקו לנועלם? ולמה רק שלושים יום? ואם יש לנפטר זוגות רבים שדעתו עליהם, האם לא ראוי לחוש לכך אם באמת יש בכוח "דעתו" לגרום לנעליו להזיק לזולתו? ובכלל, איך עלה על דעתו שהמתים עלולים להקפיד על נועלי נעליהם?! ואין זרזיף של דעת בטיפשים הללו.


ואם היו חכמים ונבונים, יועצי אשכנז היו פשוט דוחים את דברי יהודה המין-החסיד, וכמו שעשה בערך שמוליק שפירע, הר"ב של כוכב יאיר, וזה לשונו: "יש נזהרים מלהשתמש בנעלי הנפטר, ואולם בזמננו נראה שאפשר להקל בכך, ובפרט אם הנפטר לא היה חולה במחלה מידבקת, או שלא הלך בהם בימיו האחרונים, או אפילו אם לא היו על רגליו בשעת פטירתו".


אך לצערי האשכנזים היהירים אינם רוצים להבין עניין פשוט מאד: כדי לעקור אמונה תפלה, כלל לא די באמירות כאלה אשר פוסחות על שתי הסעיפים, כי אין די בפסיקות רפות כאלה כדי לעקור מחשבות מאגיות-אליליות אשר מחרידות את הלבבות הריקים מדעת ומחכמה, אלא, לשם כך יש לנקוט בדרכה של תורה: "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמ' כג, כד) – אך בשל גאוותם כי רבה, כבוד אבותיהם ואבות-אבותיהם גדול מכבוד שמים.


וכך הם מנציחים את ההבל וההזיות המאגיות האליליות בקרב עם-ישראל ומרחיקים אותנו ממילוי ייעודנו – להיות עם חכם ונבון אשר יכונן בעוז ובתבונה ממלכת כהנים וגוי קדוש.


ואחתום בכמה פסוקים מתהלים פרק מט:


"קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת [עשו להם שם בארץ] וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין [אך אדם שאינו בוחר ללון ביקר שכלו] נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [זו דרך הכסילות של אנשי השחץ הללו] וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה [ואחריהם צאצאיהם ירוצו לדרכי ההבל], כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ [כצאן לטבח ילכו] מָוֶת יִרְעֵם [המוות ירעה אותם בדרכם לטבח] וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ [אבל הישרים יקחו מוסר מאחרית הכסילים בעולם-הזה ומאחריתם בעולם-הבא, שהכסילים הופכים את השאול למקומם הקבוע שבו יתייסרו לנצח נצחים]".


"בַּמָּה אֲקַדֵּם יְיָ אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה יְיָ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ו–ח).

האם מותר להשתמש בבגדי המת לדעת הרמב''ם
.pdf
הורידו את PDF • 227KB

1,927 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

4 comentários


איך אפשר לרדת לכזו דיוטא לדבר בשפת ביבים כזו על תלמידי חכמים. היכן למדת את שפת הגועל וביזוי כל כך זול לחכמי ישראל ואפילו למלאכי עליון קדושים ושרפים, ממי למדת? האם הרמב"ם נהג כך? תתבייש!! אפילו שונאי ישראל כופרים רשמיים (לא כמוך המתחזה לכשר) כשמהגגים את הבליהם, לא מתבטאים בצורה כזו על חכמי ישראל, שאפילו תחיה אלף שנים פעמיים ותגלוש כל היום באינטרנט בקדושה ובטהרה, לא תגיע לפרומיל ממה שהשיגו הם ביום אחד בעוצם חכמתם וברוח קדשם.

אמור מעתה, לא דחוח שמך אלא 'זחוח', שאבק דרכים כמוך חדל אישים ונבזה, שלא קרא ולא שנה, ורק למד איך לגלוש באינטרנט ולהעתיק - להדביק, מעז לפעור פיו הטמא בטינופת חצופים.

מסכן הרמב"ם שעל שמו ועל הגב שלו אתה מנסה לשאוב את ליטרת…


Curtir
אדיר דחוח-הלוי
אדיר דחוח-הלוי
11 de jul. de 2022
Respondendo a

סורה, ביקשת שאשאיר את תגובתך, ובכן, עשיתי כבקשתך, פרסמתי מאמר שבו העתקתי את דבריך כלשונם מילה במילה, והשבתי עליהם תשובה מפורטת.


שם המאמר הוא: "סורה חושך הלאה שחור - סורה מפני האור!".

Curtir

hgbysaraby
hgbysaraby
16 de jun. de 2022

מאמר מדהים

ממש עצוב איך משגעים את בני אדם

מה ההינו עושים בלי הרמבם

העולם היה נאבד מההוזים למניהם

Curtir
bottom of page