ברוע פנים יִיטַב לב

"טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב" (קה' ז, ג).


בת-זוגו של אבי מגיעה ממשפחה שעלו ארצה והתיישבו בה והקימוה, היא מספרת, שבזמנו פעלו הקיבוצים באופן שיתופי. הייתה בקיבוץ קופה משותפת וכל אחד העביר משכורתו לשם, וכשמאן-דהו לדוגמה רצה לצאת לחופשה, הוא הצטרף לרשימת המְתנה משותפת. אך בשלב מסוים, קמה מחאה של אנשים שעמלו כראוי והתרעמו על אלה שעבדו בעצלתיים אך זכו לתנאים שווים.


הדבר קורה גם במדינתנו כשישנן קבוצות אשר תובעות שיווין זכויות ואף הטבות מפליגות למרות שהן אינן מתנהגות כראוי. ברם, יש להעמיק ולהתבונן כדי לזהות את התופעה בין תשעה מיליון נפשות, ולהפנות אצבע מאשימה כלפי אדם או קבוצה מסוימת.


הזבובים השחורים הפכו את גמילות החסדים לגימיק בכדי לנצל אנשים; הם דורשים מהאחר (למרות שאיננו מחויב) לפעול לפנים משורת הדין וקוראים לכך "מצוה" או "ניסיון" או "זכות גדולה" ומטרתם בכך לעורר תחושת פספוס, אשמה ופחד. ברם, מדובר ברשעות מוחלטת מפני שאינם מעלים בדעתם שהם מעמידים את האחר במצב של סיכון ו/או קושי.


כמו כן, הם מוסיפים חטא על פשע בכך שהם מונעים מאנשי חסד אמיתיים לסייע לזולתם בעתיד לאחר שהם חשו מנוצלים ו/או מושפלים על-ידי "גונבי החסדים" הללו.


***


הנני מעורר רבים למחות באנשי הרשע. לולא התרעמות בדברים המייסרים נפשו של אדם – הוא עלול להשתגע. חובה אפוא למחות בהם ללא-חת עקב ניסיונם להפוך את השיגעון לדבר נורמלי, וצודק לכעוס על ה-"עוקצים" אותנו ללא הרף במצח נחושה ובחיוך תמים.


אהבתם לא תחזיק מעמד, וכפי שכבר הוכח, שאהבת אלילם הדמיוני והפסיכופט אכול התולעים, בנויה על סיפורים מטופשים שמטרתם "לחזק באמונה" – כך אהבתם אותנו תלויה בשעשענו אותם; ולולא נודה בעבודה-הזרה ונתמוך ברשעותם – הם ישנאו אותנו.


דברי האמת שאיש הצדק יוכיח בהם יפעפעו בדמם במשך שנים רבות, ויותירו אותם תוהים ובוהים בהליכתם אחרי התהו וההבל; ובַל נטעה! למראית-עין הינם אכן מתמידים בדרכם אך חייהם מאחורי הקלעים שווים לסבל הטחורים, ואיש-אמת יצליח להפיל מאות כמותם מפני שהקב"ה ממלא את חייו בכל-טוּב, בבריאות, בצחוק ובמרץ, ולהם – טחורים.


יש להתמיד בדרך האמת, וזהו ניצחון מתמשך, כמו שנאמר (קה' ז, ח): "טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ [=המתינות] מִגְּבַהּ רוּחַ [=היהיר הגאה]", וגם: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר" (מש' טז, לב).


***


נסיים במשל הנקרא "הארנב והצב" מתוך: "מבחר משלי לה-פונטן":


יש טעם במרוץ אם מתחילים בקו,

הנה עדים לכך הצב והארנב:


"בוא נתערב", הצב אמר, "תראה שאקדימך!".

"אוויל כזה, כלום באמת יצאת מדעתך?" –

ענה לו בחומרה ארנב קליל.

"אוויל או לא, הן אתערב!" – הצב שאג.

ובכן, נקבע, בקצה המטרה הציבו אז השניים

כל בעל-חיים את ערבונו.

בעת ישמע קול של כלבים נובח, ישמע – ירוץ.

וּראוּ, הצב – הנה יצעד במלוא הכוח והאון –

פניו לקראת המטרה – הוא ממהר לו לבדו.

אך הארנב ליבּו יבוז למין כזה של ניצחון,

הן התערבות כזו היא באמת לא לכבודו...

והוא, על-פי דין הכבוד, הולך בנחת,

משהה צאתו. ונח, לוחך קצת שחת...

חושב על כל דבר זולת המטרה המנצחת.

לבסוף רָאָה, הנה קָרֵב לשם הצב,

הארנב רץ בכל כוחו – אבל לשווא.

הצב הגיע ראשון – אז, בשעה מוצלחת:


"ומי צדק?" – שאל אותו – "ובריצה מה הטעם?

הן אני הגעתי ראשון הפעם! ומה היה, חבר,

שׁער בנפשך, לוּ על גבך נשאת את ביתך?".

ברוע פנים יִיטַב לב
.pdf
Download PDF • 117KB

81 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול