אַיֵּה מקומנו?

עודכן ב: לפני יומיים

[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סג, טבת תשל"ז, עמ' 2].


המשבר הממשלתי שפרץ לפתע ואשר הביא להתפזרות הכנסת ולקביעת מועד לבחירות לכנסת התשיעית, שלפי המשוער תתקיימנה בחודש סיוון תשל"ז, החריף את המאבק הפוליטי למרות שכבר היו החיים הפוליטיים והמפלגתיים רוחשים בארצנו כקן נמלים שתקעו בו מקל, או כלהקת דבורים נרגזות. מגעים קדחתניים מתקיימים כיום בין קבוצות ואישים, סימפוזיונים נערכים בסלוני-פאר בדירות-גג של נכבדים, כולם מחפשים סעיפי-מצע שיקסמו לבוחר: שיחות בלתי-מחייבות יחד עם מקח-וממכר מחייב, התארגנויות והתרת קשרים. לעתים יש הרגשה שאנו נמצאים על סיפונה של אניה מיטלטלת ואין אף נקודה קבועה אחת שבה אפשר להיאחז כדי לזכות בשיווי-משקל. יש רושם שהמפלגות הוותיקות – קואליציה ואופוזיציה כאחד – נסתאבו כולן ונפש ההמונים נקעה מהן. מחפשים משהו חדש, מפלגה חדשה, תנועה חדשה, בשוֹרה חדשה, שישמשו קולב לתלות בו את תקוותנו.


שתי תנועות חדשות כבר התייצבו בפני הבוחר. האחת "שלומציון" של האלוף אריק שרון, והאחרת המפלגה הדמוקרטית של הפרופ' יגאל ידין, אשר מיניה-וביה בלעה את "התנועה לשינוי", יציר כפיו של אמנון רובינשטיין, פרופסור אף הוא, ונקרא שמה בישראל "התנועה הדמוקרטית לשינוי". אין אלו ההתארגנויות האחרונות. גם "מוקד" הודיע על מאמצים לארגן תנועת "שמאל" שתאחד את כל הרסיסים המתרוצצים בחיינו הציבוריים. זאת ועוד, מדברים גם על "מרכז ליברלי", שיקיף את הליברלים העצמאיים, את מפלגת ר"ץ של שולמית אלוני ואת המרכזי החופשי של שמואל תמיר.


באחת: יורה רותחת. אבל זאת להדגיש: אין היורה מקיפה אלא את מקצתו של העם בישראל. רובו עדיין שוקט על שמריו ואיננו זז, אף לנוכח הבחירות הקרובות. כוונתנו לאותו רוב דומם הקרוי "עדות המזרח". פליאה היא, שכן לא מושגים מופשטים הם עניינן של עדות אלו, כגון: "דמוקרטיה", ליברליות", "שמאל", עניינן בדברים פשוטים בהרבה: בבגד ללבוש, בלחם לאכול, במגורים מרווחים יותר, בחינוך והשכלה לילדים. בקצרה: בכל אותם צרכים של יום-יום, שאמנם אינם "ערכים", אבל בלעדיהם לא יוכל האדם לחשוב ולהגות בערכים.


המפלגות הישנות, והתנועות החדשות אשר צצו, אין דעתן נתונה לקטנות כגון אלו. הן מדברות גבוהה-גבוהה על בעיות נכבדות: על שינוי שיטת הבחירות, על טוהר כפיים, על שלטון החוק, על שוויון, וכדומה מן הדברים שאין עוררין עליהם ומן הדין שיתברך בהם כל ממשל תקין. אבל מה שווים כל הדיבורים על "דמוקרטיה" ועל "שוויון", כאשר יותר ממחצית העם אינה יכולה ליהנות מהם, מחמת האפליה המושרשת בכל תא מתאינו הלאומיים.


אין הגזמה בקביעה, כי הבעיות של עדות-המזרח אינן מופיעות במצעים ואינן בראש דאגתם של המפלגות – הישנות והחדשות – מפני שהעומדים בראשן אינם מכירים אותן כלל. הם מנותקים משכונות העוני, מעיירות הפיתוח, מיישובי ההר אשר הוטל עליהם להוציא לחם מן האדמה המסולעת ללא אמצעי ייצור מספיקים, מבתי-הספר שאין בהם מורים מתאימים, ממרפאות מוזנחות, ועוד-ועוד.


האם תבוא הישועה ממי שמציג את עצמו כפודה ומושיע, ולוֹ אין ידיעה ואין כישורים ואין שפה משותפת עם הזועקים לישועה? לא! לכל היותר יהיו אספלנית לכסות בה את הפצע הממורס, האוכל בגופנו, מבלי לרפא אותו. החולה אולי ירגיש הקלת-מה, אבל היקיצה תהיה רבת ייסורים וכאב.


רווח והצלה יעמוד ל"עדות המזרח" רק מתוכָן, מהעמדת שליחי ציבור אשר ייאבקו את מאבקיו וישרתוהו באמונה, אשר יודעים את מכאוביו ויכולים להצביע על דרכי התרופה. אנשים אשר צמחו בעצמם מן הרקע הזה, ואשר בכוחות-עצמם גברו על תנאי סביבתם ועתה הם יכולים להיות לפה לאחיהם. לפה וגם לאגרוף, אשר יכה בחוזקה בשולחן חיינו הלאומיים, ויאמר: אין אפשרות עוד להמשיך כך, מוכרח להיות אחרת! אם רוצים אנו לעמוד כאומה אחת, חייבים הכל להרגיש כבנים באומה אחת. הרגשה כזאת תהיה, רק כאשר יתבטלו המושגים של "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה".


לא נראה סיכוי, שאנשים כאלה ישולבו במפלגות החדשות או הישנות, שיינתן להם לנהל את המאבק למען אחיהם המקופחים במסגרות הקיימות. אין ברירה אלא ליצור מסגרת עצמאית, אשר תפרושׂ את דגלה של ישראל "האחרת", שהיא הראשונה מבחינה כמותית, והיא האחרונה מבחינת רווחת-החיים ומבחינת מעמדה במדינה. מסגרת עצמאית, אשר תופיע בכל מקום, בבחירות לכל מוסד – הכנסת וההסתדרות – ובין בחירות לבחירות.


אל נרכין את ראשנו אכולי רגשי נחיתות בשומענו את האומרים: "אין בין עדות-המזרח והתימנים אנשים מתאימים". יש ויש!! קחו את רשימת חברי הכנסת. קראו אותה, שם אחר שם. כמה מהם מוכרים לכם מפעולתם בבית-המחוקקים הישראל? כמה מהם הטביעו את חותמם האישי על חיינו הלאומיים? האם לא ניתן למחוק שמות רבים, מבלי שייוודע כי משהו או מישהו חסר בהרכב של מאה ועשרים? כלום אין בעדות-המזרח אנשים, העולים עליהם במובנים רבים, המסוגלים לשרת את האומה ואת עדתם יותר מן הראשונים? יש רבים. ניתן לאייש בהם כנסת שלמה, ואז לא יהיה צורך, כפי הטענה הרווחת, בייבוא מחו"ל, מצרפת למשל, שבה תופשים בני עדות-המזרח מקום נכבד בחיי התרבות והכלכלה.


האם יישבו אנשים כמותם בכנסת הבאה? הדבר תלוי בנו, ובראש ובראשונה הדבר תלוי בשאלה אם נדע להתאחד, אם נדע להרים את הדגל ברמה, אם לא נירתע מפני עלילותיהם של פושקי שפתיים, שאנו מערערים את אחדות האומה... ידוע הדבר, שאין האומה מאוחדת בימים כתיקונם. היא מתלכדת רק לעתות מלחמה כנגד סכנת-המוות, בעוד שהיא נשארת מפוזרת ומפורדת בכל הנוגע לחיים. אנחנו רוצים לפעול למען אחדות האומה באמת, שנהיה מלוכדים בעתות רווחה ושלום, כמו בימי סכנות ומלחמות.


ככלל, אנו רואים סיכוי לקידום פתרון בעיותיהם של עדות המזרח, אם ציבור יוצאי המזרח והתימנים בעיקר, ינהגו כדמוקרטים היודעים פרק בדמוקרטיה של אמת, וידבקו בנבחריהם מקרב אחיהם. מאמינים אנו בכלל הדמוקרטי כי על הנציגים והנבחרים להיות שייכים לציבור הבוחר אותם, כדי שיחושו בתחושותיו וייצגו את בעיותיו ויילחמו עליהן. לכן קוראים אנו כמסקנה הגיונית, לעידוד רשימת נציגים מתוך ציבורנו אשר ייאבקו על זכויותינו ומעמדנו במדינה, בכל המישורים.


יודעים אנו כי יש צורך בכנות-עצמית ובאומץ-רוח כדי להגיע למסקנות המתחייבות מאמונה בדמוקרטיה. וכל מי שטרם הגיע לבשלות הפוליטית הדרושה לנווט בסבך המדיני בישראל, קוראים אנו לו לקבוע לעצמו כלל מינימאלי: לתמוך רק בגוף ומפלגה אשר ישבצו נציגים רבים מבני עדות-המזרח בתוכן, ויחרתו על דגלם גם את טובתם של בני עדות-המזרח, כלומר את טובתם של רוב אזרחי המדינה. כללים אלה הינם המינימום הדרוש מכל אחד מאיתנו, כדי שנתרום לקידום מעמדנו ושותפותנו במדינה, וכך גם תקודם המדינה עצמה.


רק אנו יכולים לפעול למען מטרה זו ולהשיגה. בארגון מאומץ, בהתנדבות לפעולה, ובהכרה מלאה, כי "אם אין אני לי מי לי?". זה תפקידנו. זה מקומנו.


בתמונת שער הרשומה: שער גיליון אפיקים סג.

אַיֵּה מקומנו
.pdf
Download PDF • 124KB

51 צפיות3תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!