[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סו, שבט תשל"ח, עמ' 2, 7].
במלאת י"ג שנים ל"אפיקים"
בימים אלה חוגגים אנו, ועימנו ציבור יוצאי-תימן, מלאת י"ג שנים לצאתו לאור של "אפיקים" – ביטאון יוצאי-תימן ועדות-המזרח בישראל, אשר גיליונו הראשון הופיע בטבת התשכ"ה (28 לדצמבר 1964). כדרך כל החוגגים, ננצל גם אנו מועד זה להינפש קמעא מעמל היום, להרהר בפעלנו עד כה, לשאוב עידוד, ולקבוע תמרורים מחודשים ומאוששים להמשך הדרך, עד להשגת המטרות הנעלות אשר קבענו לנו בראשית דרכנו.
שלוש-עשרה שנים חלפו מאז נתכנסנו, אנו קומץ צעירים ומבוגרים בני יוצאי-תימן, משכילים ואנשי-עמל, וקבענו לנו למטרה להקים במה וביטאון לעדת יוצאי-תימן, אשר תהא לה לפה ולחממה, ולפריחה מחודשת.
והימים אז ימי רזון ורוח רעה. אנשי האמונה אשר ייסדו את המדינה והונחו על-ידי חזונות של חברה למופת פרשו אחד-אחד. האווירה נעכרה על-פי הכללים של "לא תחסום שור בדישו" ו"איש לאוהליך ישראל". במצב זה של כל דאלים גבר, נמצאה עדתנו בשפל המדרגה בשל רפיון ידה ורפיון רוחה, ואשר מהם לא נתאוששה מאז נעקרה מגלות תימן ונשתלה באדמת המולדת. היו אלה ימים של תחילת המיתון החומרי והרוחני, החזון נעדר מן הרחוב והרוח נכלאה מנשוב.
באווירה זו של שעת בין השמשות קמה חבורת "אפיקים" וקראה לצעירים ולמשכילים בני יוצאי-תימן ויוצאי-המזרח אל הדגל למאבק בשלוש חזיתות: לתחייה רוחנית וחברתית, להגנת זכויות ולמיזוג גלויות. קריאה זו הייתה דרושה כעירוי דם, שכן החלה אז במדינה כפירה בערכן של מטרות אלו כמטרות לאומיות. גזענים למיניהם (קלמן כצנלסון) החלו להמציא אידיאולוגיה המצדיקה אפליה, ומיזוג הגלויות הפך למושג נקלה וציני. סיסמאותינו היו אפוא מאבק בשלוש חזיתות: החזית של הרוח ועליונותה, החזית של החומר והלחם, והחזית של החזון של חברה יהודית-ישראלית למופת, בה נהיה שותפים שווים.
כיום יתמהו רבים לשמוע כי על אמיתות אלו צריכים היינו להיאבק; אך באותם הימים דרוש היה עזוז נפש לצאת ולהיאבק, שכן היחס אל יוצאי-המזרח היה כיחס אל פליטים, והמלחמה הייתה בממסד מתנשא, המתבסס על שכבות אמידות יוצאות אירופה, ונעזר בשכבה צרה של בני עדות-המזרח ותימנים, אשר ראו את עצמם כמוכתרים ואפנדים מטעם, שכל נבואתם הייתה, כי הכל שפיר וטוב, ואל לנו לדרוש ולהיאבק, מחשש שנאבד את הרצון הטוב של הגבירים כלפינו.
למרות זאת, עוררו דברינו הדים רבים, ועד מהרה פשטה ההתעוררות אל שאר עדות-ישראל כאש בשדה קוצים, עד כי כיום לכופר ייחשב מי שאינו מכיר בחשיבות מיזוג הגאולות והגלויות ובשוויון הזכויות, וגם משרד לרווחה (מיניסטריון לעוני) הוקם בממשלה לפתרון בעיות אלו.
ניצחון הוא זה ל"אפיקים", אשר חזר ואמר, כי עם אחד אנחנו ויש לפעול כדי שעובדה זו תצא מן הכוח אל הפועל, וכדי שכל אזרח במדינה יזכה בסיכויים שווים למיצוי אישיותו וכישוריו. ויחד עם ניצחון תורת "אפיקים", באה מפלת אותם האנשים, אשר במשך שנים אמרו: "הכל טוב" – לא נותר מהם היום איש על הבמה הציבורית.
היו אלה שנים של מאבק וקשיים, שנים של איסוף אגורה לאגורה, דף לדף, שיר לשיר ומאמר למאמר. וכל גיליון היה בבחינת ניצחון נוסף, להוכיח כי ציבורנו חי ורוחו איתנה ויוצרת והוא עדיין מבטא את דעותיו ומשאלותיו. אך איננו באים כאן לטפוח על כתפינו, שכן למרות הכל לא פינק אותנו ציבורנו – יוצאי-תימן, אשר נשאר כתמיד מפורר וקשה להצתה ולהתלהבות. נכון, זכינו לאהבה יותר מגופים אחרים, אך, לצערנו, למדנו כי ציבורנו אינו יודע לאהוב ולעודד. ולֶקח זה היה גם מנת-חלקם של גופים שקדמונו בהרבה או במעט.
אך אנו המשכנו בדרכנו ובמשימתנו תוך ניצוצות של חיכוך והתלהטות של עשייה ויצירה, אשר ליכדו את "אפיקים" וחיזקוהו. נראה לנו, כי הצלחת "אפיקים" להגיע עד הלום באה רק מתוך הכלל שקבעו חז"ל כי "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים". ותעיד עלינו העובדה, שבמשך השנים עברו עלינו ארבע עונות בחירות ואיש לא הצליח להטיל בנו דופי או לפצל אותנו, חרף היותנו בני זרמים שונים מבחינה פוליטית. השמים עדים הינם לנו, כי רק טובת עדתנו והמטרות שנטלנו עלינו הם שהנחונו.
עתה, בתום השנה הי"ג, שומה עלינו להיות כנים עם עצמנו בניתוח המצב, כדי להבהיר את דרכנו בעתיד. אין ספק כי כפרטים נחלנו ניצחון, שהרי היום נושאי הרווחה (בעיות העוני), זכויות האזרח וכו' הינם אמת חוקתית מוכרת, שאין כלל סכנה לקיומה. ואף אחינו יוצאי-תימן, משובצים בכל מרחבי החיים במדינה ברווחה חומרית טובה וניכרת, בהשוואה למצבם לפני שלוש-עשרה שנה.
לעומת זאת, נחלנו תבוסה כציבור, שכן נמשכה הנסיגה בהישגנו הציבוריים והתרבותיים: מספר האישים הבולטים בתחום הפוליטיקה הלך ופחת, גם אם ישנה מחלוקת לגבי תרומתם לציבורנו כציבור; לא הצלחנו כציבור לצבוֹר עוצמה במישור המדיני או החברתי, ועדיין נתונים בנינו בשכונות העוני ובפרברים להשפעות השליליות של חברת השוליים; עדיין לא הצליח ציבור המורים והמשכילים שלנו לתרגם את כוחו לעוצמה תרבותית וחברתית, למרות מספרם הרב. וגרוע מכל: הולך וכלה הדור המכיר את מורשת יהדות-תימן, בלי שאיש טרח לגאול ממנו את ידיעותיו ואוצרותיו. קיים חשש כי תוך שנים אחדות יהיה קשה למצוא אנשים, אשר זכו להכיר את יהדות-תימן ומורשתה, וכך תֹּאבַד מן העולם כל אותה המורשת.
בראשית דרכנו באנו בטרוניות למוסדות המדינה על אי-עשייה למען גאולת תרבות יהדות-המזרח והזלזול בה, ועל אי-עידוד היצירה בקרב בני הדור החדש בארץ. כיום ניתן לומר, בקורטוב של נחת-רוח, כי סוף-סוף חדרה התודעה למוסדות המדינה בדבר חשיבות הפעולה הזאת, והם נחלצים לעשייה, אם גם בקצב איטי. לעומת זאת, קובעים אנו בצער, כי ציבור יוצאי-תימן לא עמד במשימתו ובחובתו המוסרית כלפי עצמו וכלפי תרבותו: יוצאי-תימן, ובמיוחד המשכילים, לא היטו כתף כדי לאושש את היצירה הספרותית והתרבותית בקרב בני העדה, ואין הם מגלים את הרגישות והכבוד המתאימים למורשתנו; ומה לנו אפוא כי נלין על זולתנו?
רואים אנו כמשימה עילאית לשנים הקרובות, לפעול בעיקר בחזית אשר בה לא יעשה איש למעננו והיא חזית הרוח והתרבות: נגביר את עידוד היצירה הספרותית והתרבותית של צעירינו, נגביר את חקר תולדותינו ותרבותנו, ונעודד את העושים במלאכת קודש זו; נעודד את העושים להחיש את האיסוף של מורשת יהודי-תימן, בטרם יֹאבַד הדור היודע אותה. וכל זאת נעשה למען כבודנו, כציבור בני-תרבות, אשר הביאו עמם מגלותם נדוניה של מורשת יהודית-ישראלית הראויה לבוא בקהל ישראל.
עלינו להמשיך ולעודד את בני העדה להשתלב בכל מסגרת חיובית במדינתנו ולהתקדם בה, ולתרום לעשייה הלאומית את פרי האישיות של בן-תימן אשר שבחה היה בפי כל. במקביל נמשיך להשחיז את ציפורנינו להגנת זכויותינו וקידומנו בתחומי החברה והחומר על-פי הכלל של: לדורון, לתפילה ולמלחמה.
הננו קוראים לכל אשר יקרים לליבם עדתם ומורשתם להטות כתף עמנו למען מטרות קדושות אלה, אשר תכליתן מיזוג גאולות (כבר לא מיזוג גלויות היום), ושילוב עדתנו במסגרת העם והתרבות היהודית המתחדשת. יהי רצון שנזכה לחוג אירועים כאלה שוב ושוב, תוך תחושה של הישגים והתקדמות למטרה.
ול"אפיקים" ולצוות אנשיו נאחל כי יהיה ה' עמנו, שהרי "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים".