הרהורים בעקבי "דו"ח ועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה".
הדין וחשבון אותו הגישה בחודש יוני 1973 "ועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה", הינו ללא ספק המסמך החשוב והיסודי ביותר, שיצא לאור אי-פעם בתוך כ"ה שנים, בנושא המצוקה החברתית, הכלכלית והתרבותית, בה שרוי חלק כה נכבד מהאוכלוסייה שמתקראת "חברת הרווחה" במדינת ישראל. לזכותה של הוועדה יש לזקוף את העובדה, שהיא, שלא כשתי קודמותיה – "ועדת ואדי צליב" שהוקמה בסוף שנות החמישים ו"ועדת הורובי" שהוקמה מיד אחרי הפגנות הפנתרים השחורים – הרחיבה את תחומי ההתייחסות שלה ופיתחה גישה רצינית ומשוחררת מכל חישובים פוליטיים מידיים. תחומי התייחסות אלה – אם כי לא הקיפו את כל הנושאים הנוגעים לבעיית המצוקה – כללו עניינים חשובים כגון הבטחת הכנסה, שיכון וקהילה, חינוך בגיל-הרך ובבית-הספר היסודי, חינוך על-יסודי, שירותי בריאות וכו'. גם המלצותיה של הוועדה הינן מפורטות, ענייניות ומקיפות, באותם התחומים בהם עסקו חבריה וצוותי העבודה שלה.
תקצר היריעה במסגרת מאמר זה לדון בפרטי פרטיהם של ממצאי הוועדה והמלצותיה, אך שתי שאלות עיקריות מן הדין לעוררן: האחת נוגעת לגורלן של ההמלצות ולאופן הטיפול בהן, והשנייה מתייחסת לתחומי ההתעניינות של הוועדה ולהגדרת "הנושא" האמתי שלה. כידוע, זה היה בשלהי שנת 1970 ובהתחלת 1971, כשקמה תנועת הפנתרים וערכה הפגנות סוערות ברחובות ירושלים, במחאה על קיפוחם של בני עדות-המזרח בישראל, אותה תנועה, היא "שעוררה" את הממשלה לבעיה הקרויה היום בפי הממסד כבעייתם של "ילדים ובני נוער במצוקה". לפי עניות דעתנו, עצם הגדרתה של הבעיה באופן זה אומר דרשני. מחאתם של הפנתרים לא באה באופן בלעדי, אף לא באופן עיקרי, כמחאה על מצבם הכלכלי הירוד שלהם עצמם או על מצבם של "ילדים ובני נוער במצוקה", אם כי בעיה זאת הייתה מאז ומתמיד אחד המרכיבים של בעיה גדולה יותר, מעיקה וכוללת יותר – בעייתה של אוכלוסייה שלמה במדינת ישראל המתקראת עדות-המזרח או יוצאי אסיה-אפריקה.
בעייתה של אוכלוסייה זו לא הייתה מעולם בעיה כלכלית גרידא, ואף לא הייתה בעיה של הכנסה ודיור, אם כי שני דברים אלה, כאמור, היו ממרכיביה של הבעיה. מעניין לציין, כי חברי "ועדת ראש הממשלה" עצמם, ובראשם מנכ"ל "המוסד לביטוח לאומי" הד"ר ישראל כץ, היו והינם ערים ביותר לעובדה זו. בהגדרתם הם ובאבחנתם, הם מצביעים על ששה תחומי מצוקה בהם ניתן לבדוק את אי-השוויון החברתי בישראל וממדיו. תחומים אלה הם, כלשון הדו"ח: "הכנסה בכסף, בעלות על נכסים, הנאה משירותים חברתיים שהציבור מעמיד לרשות האזרח, חינוך והסיכויים לחינוך ולניידות (ניעות) חברתית הנובעת ממנו, השתתפות בקביעת החלטות במערכות פוליטיות ומנהליות – כגון מנהיגות וייצוג אמת – וביישומן של החלטות, הנאה מיוקרה חברתית המשפיעה על התנהגות החברה כלפי האדם, ומכאן – גם על עיצוב 'תדמיתו העצמית' והתנהגותו".
אלה הם ששת התחומים בהם רואה "ועדת ראש הממשלה" את מרכיבי אי-השוויון והמצוקה בחברה הישראלית – וברור שלא מדובר כאן על "ילדים ובני נוער במצוקה" בלבד, אלא על אוכלוסייה שלמה בתוך כלל החברה היהודית בישראל. על השאלה – מה קודם למה מתוך ששת מרכיבים אלה, ומה גרם למה, ואיך נתהווה מצב עניינים אומלל זה, לא נתייחס כאן, אך ראוי להעיר, כי יהיה זה מעשה אווילי לנסות לבודד מרכיבים אלה ולהציע טיפול בכל אחד מהם בנפרד, תוך התעלמות מהתלות והקשר שביניהם. אנו משוכנעים, כי לפנינו, מה שסוציולוגים מכנים, מין מעגל קסמים: הכנסה לא מספקת בכסף ובעלות אפסית על נכסים – אשר מוליכים למצב בו ההנאה משירותים חברתיים מועטה ביותר, והחינוך וסיכוייו משתפלים ויורדים. מאידך, העדר "השתתפות בקביעת החלטות במערכות פוליטיות ומנהליות, ומיישומן של החלטות" – גורם להעדר גמור של "הנאה מיוקרה חברתית", ולקיפוח בהכנסה ובקבלת שירותים חברתיים על כל ההשלכות השליליות הנובעות מכך. מעגל הקסמים שנוצר נובע מכך, שאלה שאינם נהנים משיתוף בהחלטות, במנהיגות, ובייצוג אמת, אינם מקבלים ואינם מסוגלים לקבל – שירותים נאותים, הכנסה מספקת, או אף סיכויים לחינוך ולמובּיליוּת חברתית.
הכל יודעים את הסיבה האמתית, מדוע ועדת ראש הממשלה – אחרי שקבעה מה שקבעה בנושאי גורמי המצוקה ומרכיביה – נמנעה מלטפל בשני המרכיבים האחרונים: השתתפות בהחלטות ויוקרה חברתית. בדין וחשבון המקוצר אותו הגישה לראש הממשלה, קובעת הועדה, כי היא "לא התייחסה במידה שווה" לכל אחד מן הממדים-התחומים של המצוקה אותם ציינה, "אך צוותיה היו ערים לחשיבותם בזיהוי האוכלוסייה הצעירה שבמצוקה". קביעה זו היא סתמית, ובהחלט אינה ראויה לוועדה כה רצינית שעשתה את מלאכתה ביסודיות כה מרשימה. לזכותה של הוועדה יש לזקוף את המלצתה הכללית להעמיד כיעד בעל חשיבות עליונה של החברה הישראלית, לא רק את צמצום הפערים החברתיים האובייקטיביים המתבטאים ברמת הכנסה, בצפיפות דיור וכו', אלא גם "צמצום הפער הסובייקטיבי המתבטא בהרגשות קיפוח, אפליה עדתית, ותחושותיהן האחרות של האוכלוסיות השרויות במצוקה כלכלית וחברתית".
הוועדה, אם כן, בנוסף לעבודה המשובחת שעשתה, הייתה ערה ביותר לשורשיה העמוקים וגורמיה האמתיים של מצוקת "ילדים ובני נוער בישראל". אך הוועדה, למרבה הצער, הייתה כפותה למיטת סדום של הנחיות שנקבעו מראש, ומאידך הייתה אנוסה להתחשב במהלך עבודתה בנטיותיה ודעותיה של ראש הממשלה שהוועדה נקראת על שמה. בשנתיים-שלוש השנים האחרונות נגעה ראש הממשלה לא פעם בנושא "הפער", ובכל פעם התבטאויותיה היו פסקניות יותר וחריפות יותר. בנאום בכנסת, חודשים מספר לאחר הופעתם של הפנתרים, קבעה ראש הממשלה, כי העולים שבאו מארצות האסלאם "הביאו את הקיפוח והאפליה אתם במזוודותיהם", הם שגרמו ל"פער", וכי הגישור עליו "יארך דורות". כלומר, לא רק ההורים חייבים לחיות את הפער אלא גם ילדיהם שלהם – שנולדו, גודלו וחונכו במדינת ישראל המתקדמת – ולא רק אלה, אלא גם ילדיהם ואולי צאצאיהם של אלה לדורות רבים – דבר שיביא להנצחת הפער.
ברי לכל בר דעת, שגישה כזאת אינה עשויה להביא להחלטות בסיסיות ומהירות כגון אלה המעוגנות בדו"ח הוועדה ובהמלצותיה. יש דברים אחרים, חשובים יותר בעיני קובעי המדיניות. למעשה, מתקבל הרושם, כי קיימת מגמה לצמק את נושאי הפער העדתי-תרבותי-חברתי לכדי בעיה צרה בהקיפה המוגדרת כבעיה של "ילדים ובני נוער במצוקה" ולהפוך את המלצות הוועדה ל"עשיית רווח".
"כסף אינו הבעיה", אמרה ראש הממשלה במסיבת עיתונאים שערכה ב-27 ביוני האחרון. אנו איננו מקבלים טענה זו, שכן בכל התחומים המשאבים הכספיים הם האלמנט הראשוני והעיקרי לפתרון הבעיה. יתרה מזאת, כסף אינו מובטח כלל ועיקר לצרכים בהתאם לממדיה של הבעיה.
עלינו לחזור ולציין, כי בעיית הפער שמדברים בה יומם ולילה, אינה בשום אופן ופנים בעייתם של "ילדים ובני נוער במצוקה", אלא בעיה חברתית-תרבותית-מדינית ממדרגה ראשונה, הנוגעת בציפור-נפשה של המדינה על כל תורותיה ואידיולוגיותיה וגישותיה השונות. אם רוצים באמת ובתמים לגשר על פני "הפער", חייבים קברניטי המדינה, ובראשם ראש הממשלה עצמה, להתחיל ולהרהר בנושא המכריע הנקרא – מדיניותם ליוצאי ארצות אסיה-אפריקה – בנים ואבות כאחד. שורש הרע נעוץ בדעות הקדומות המוליכות לאפליה – מדעת ושלא מדעת.
האפליה מוליכה להכנסות כספיות זעומות, לקיפוח בקבלת שירותים כולל חינוך, לחוסר שיתוף בהחלטות והעדר ייצוג במוסדות חברתיים-מדיניים – ולבסוף, לתדמית עצמית ירודה וחוסר השגיות. טלאים זמניים וכיבוי שריפות, והמשך ההתעלמות ממוקדיה של המצוקה במובנה הרחב, לא יועילו ולא יפתרו שום בעיה.
הצעד היחיד שעשתה ראש הממשלה לעת עתה, בעקבות דו"ח הוועדה, היה מינוי של אל"מ ברוך לוי, כ"מתאם" בין משרדי הממשלה המטפלים בבעיה. כנראה, שראש הממשלה אינה מוכנה לעשות יותר מכך: אין ניסוח של מדיניות חברתית חדשה, אין הקצאות כספים לפתרון הבעיות החברתיות החמורות, שעליהן הצביע הדו"ח, אין מטה פעולה אחראי לחזית העוני והמצוקה, אין תכנית חומש לקידום פתרון הבעיה.
התוצאה תהיה, כנראה, גניזתו של הדו"ח. במצב דברים זה, גורל דו"ח וועדת ראש הממשלה לא יהיה שונה מזה שפקד את דו"ח "ועדת עציוני", שחקרה את מאורעות ואדי צליב לפני שתים-עשרה שנים. וייתכן שבעוד כמה שנים, עם התפרצות חברתית חריפה יותר, תמהר הממשלה להקים וועדת חקירה חדשה כדי להצטרף לקודמותיה במשחק הדורות הטרגי-קומי של הנחשלות וההתעשרות.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נ, מנחם-אב תשל"ג, עמ' 2, 19.