ג'בל עמר, הנמצאת במרחק חמישה קילומטרים מהעיר חג'ה, היא העיירה בה נולדתי. כידוע, חג'ה היתה מקום מושבם הראשון של האימאם יחיא ושל בנו אחמד שהיה אחר-כך יורשו.
העיירה ג'בל עמר שכנה על אחד ההרים ובמקביל לה שכנה חג'ה בין הרים גבוהים ותלולים, משל היוו ביצורים טבעיים להגנתה. לעיירה היו שתי חומות עשויות מאבנים גדולות חצובות מסלעי המקום, ושנבנו כנראה עוד לפני בוא התורכים לתימן. גם חומות אלה עשו את העיירה מעין מבצר סגור, שהכניסה אליו היתה משני כיוונים בלבד – מצד דרום ודרום-מערב. ההר שעליו היתה בנויה היה משופע, ולכל ארכו מצד מזרח היו תהומות פעורים. מעל ההר צפו לכל הכיוונים – לבקעות, לגיאיות ולעמקים הפוריים שמעיינות גדולים וקטנים פיכו בהם. הקרקע אדמת סחף היתה, ובמדרוני הגיאיות גודלו עצי קפה מהמשובחים ביותר. החטה והדורה גדלו בעיקר בבקעות, שמסביבן מצויים עיירות וכפרים אחרים שוקקים מאדם.
ידידות שסופה גזל
ג'בל עמר היתה מחולקת לשני חלקים – האיזור היהודי והאיזור הערבי. היהודים רוכזו במדרון ההר, הערבים בפיסגתו וביניהם שטח הפקר שנוצר, במקרה או שלא במקרה, וחצץ ביניהם. ואם כי היהודים והערבים חיו בשלום זה בצד זה, נזקקו האחרונים ליהודים בתחום הייצור. היהודים היו הנפחים, הצורפים, הפחחים, העוסקים במסחר ובמלאכות אחרות, והערבים היו לקוחותיהם. הערבי ראה עצמו עובד אדמתו בלבד, והעיסוק במלאכות היה זר לו. ליהודים לא מעטים היו אדמות והערבים היו עובדים בהן כאיכרים. יש אשר היה להם מקנה-צאן ובקר והערבים רעום בשבילם. בעת עליית היהודים לארץ גזלו מהם הערבים את הכל.
בתי היהודים, כבתי הערבים, היו בנויים מאבן וגבהם שלוש-ארבע קומות. לכל בית היתה חצר, חלק ממנה לריכוז התבואות וחלק לחנויות ולעיסוקים שונים. קומה ראשונה שימשה למחסנים ולממגורי-תבואה, השניה לחדרי-מגורים ובשלישית הוקצה מקום מיוחד הנקרא "חדר השבת", ושבו ערכה המשפחה את מסיבותיה בשבתות ובחגים ושמרה על חפציה הנאים.
יהודי העיירה הצטיינו בהכנסת-אורחים אשר הוציאה להם מוניטין טובים בכל הסביבה. הם גם קיימו קשר אמיץ עם העיירות והכפרים, הקרובים והרחוקים, ביחוד על-ידי ביקורים הדדיים בשבתות ובמועדים. בעיירה היה גם ספר-תורה קדוש, הנקרה "מרגזי", אשר נכתב לפי השמועה על-ידי אחד מבניו של שבזי ושבגלל קדושתו היו בכל ימות השנה מבקרים רבים מאד בעיירה, מהסביבה ומחוצה לה.
עבודה-זרה ומעשי-האמורי
אף-על-פי שהיהודים באו במשא ומתן עם הגויים בענייני מסחר ועבודה, הם לא התקרבו אליהם, היהודים הצטופפו בשכונתם ובמסגרתם ולא באו בשום מגע עם הגויים בעניינים שמחוץ למסחר. הם ראו בגויים עובדי עבודה-זרה ובמנהגיהם "מעשי-האמורי", דברים שהתורה ציוותה להישמר מפניהם. שמרו והגו רק בתרבות היהודית, עסקו בתורה וציפו לבוא המשיח. היו רבים ביניהם שחשקה נפשם בתורה ועסקו יום-יום במשנה, בתלמוד ובאגדה. לימוד התורה היה נהוג כל יום אחר תפילת ערבית ושחרית, ורובו של יום שבת או יום חג הוקדש ללימודים. המקובלים שבהם עסקו בזוהר והילדים בבית-מדרש מיוחד שנמצא במרכז העיירה.
תלמוד בבלי בכתב-יד
אחד מתלמידי-החכמים האלה היה מורי יוסף יששכר, תלמיד חכמים מובהק שהצטיין בידיעה רחבה בתלמוד ובפוסקים. היה עניו וצנוע וחי בדוחק רב, אך את כל ימיו הקדיש ללימוד התורה. היתה לו ספריה מורכבת מספרי-קודש רבים, וביניהם, כפי שאני זוכר, תלמוד בבלי בכתיבת-יד עתיק. בספר זה היה משנן את תלמודו וגם על הספרים אחרים שקד. הוא נהג לספר כי הספרים נכתבו על-ידי גאוני-תימן בתקופות קדומות, אך כיוון שלא זכה לעלות לארץ וניספה באחד ממסעותיו, אין איש יודע עתה דבר על אותם הספרים שהיו בלי ספק יקרים מאד.
פורסם לראשונה בכתב העת "דעת" ח, טו בתמוז תשכ"ד, עמ' 7.