בהלכות הפסח יש שמונה מצוות מן התורה, שלוש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה:
א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה-עשר (=בערב הפסח) מחצות היום ולמעלה; ב) להשבית שאור מארבעה-עשר; ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; ד) שלא לאכול תערובת-חמץ כל שבעה; ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; ו) שלא יימצא חמץ כל שבעה; ז) לאכול מצה בלילי הפסח; ח) לספר ביציאת מצרים באותו הלילה.
במאמר זה נעסוק בשלוש מצוות מן התורה שיש להן קשר פנימי ייחודי, הראשונה מצות עשה והשתיים האחרונות הן מצוות לא תעשה: עשה – להשבית שאור מארבעה עשר; לא תעשה – שלא ייראה חמץ כל שבעה, שלא יימצא חמץ כל שבעה. כמו כן, נחתום את המאמר הזה בתיאור מטרותיו הנעלות של חג הפסח ובהסבר קצר על רעיונו המוסרי והמחשבתי.
א. לא יֵרָאֶה ולא יִמָּצֵא
אסור מן התורה להשאיר חמץ ברשותנו בשבעת ימי הפסח, וכך פוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ב, ב): "והמניח חמץ ברשותו בפסח, אף-על-פי שלא אכלו, עובר בשני לאווין שנאמר: 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ' [שמ' יג, ז] ונאמר: 'שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם' [שם יב, יט]". כלומר, מי שמשאיר חמץ ברשותו, בין אם החמץ בביתו בין אם הוא ברשותו מחוץ לביתו, עובר על שתי מצוות לא-תעשה מן התורה.
ויש לשאול: ומה הדין אם אדם שכח בביתו חמץ? כלומר, אדם שידע על קיומו של חמץ מסוים בביתו, אך הוא שכח ממנו ולא ביערו, האם הוא עובר על שתי מצוות לא תעשה מן התורה? התשובה היא כן! ברם, לפי זה מדובר במצוות קשות מאוד, שהרי אדם הוא אדם, והוא בהחלט עלול לשכוח בביתו חמץ בפסח... ושאלה קמה וניצבה: וכי התורה ניתנה למלאכי השרת?
אמנם, אם אדם מצא בביתו חמץ שהוא כלל לא ידע על קיומו, כגון שהילדים החביאו חמץ בארון הבגדים או במקומות אחרים שאין מכניסים להם חמץ ואין חובה לבדקם – ברור שהאדם לא יתחייב על חמץ זה משום בל יראה ובל ימצא, כי אנוס רחמנא פטריה, ולפי גדרי ההלכה כלל לא חלה עליו חובה לבדוק במקומות הללו, דהיינו במקומות שאין מכניסים להם חמץ.
ב. וכי התורה ניתנה למלאכי השרת?
זכורני לפני שנים רבות דפק על דלת ביתי אחד השכנים בתוך שבעת ימי הפסח, פתחתי את הדלת, ומצאתי את שכני, רועד מפחד, בקושי מדבר, ובידו הוא מחזיק שקית גדולה של שיבולת שועל (קוואקר). הוא אמר לי שרעייתו מצאה בארון המטבח שקית של שיבולת שועל (שזה חמץ גמור, מכיוון ששורים אותו במים), והוא שואל אותי עתה מה לעשות. שאלתי אותו אם הוא ביטל את החמץ בליבו לפני הפסח, הוא אמר לי שכן, אז השבתי לו בשמחה שהכל בסדר, לא קרה שום דבר, החמץ הזה שהוא מצא כלל לא נחשב לחמץ, ומבחינה הלכתית-משפטית הוא אינו ברשותו כמו העפר שמחוץ לביתו שאינו ברשותו.
ברם, השכן עדיין לא נרגע וביקש ממני לבער את החמץ, הוא שאל אותי אם יש חובה לשרוף אותו, אמרתי לו שלפי דעתי אין חובה דווקא לשרוף אותו, שהרי מבחינתו ומבחינת ההלכה החמץ הזה הוא ממילא נחשב כמו העפר, וזרקתי את החמץ עמוק לתוך הפח הציבורי.
נמצא כי אותו שכן חשש לחינם, שהרי הוא לא "מכר" חמץ, ולכן, גם אם הוא מצא חמץ, עדיין מצבו מעולה, שהרי החמץ שמצא אינו ברשותו. לעומת זאת, אלה שמשאירים ביודעין חמץ בפסח וסומכים על מכירה שאיננה מכירה – הם אלה שעליהם לרעוד ולחשוש כעלה נידף.
מסיפור זה אנו למדים על הדבר החשוב ביותר שיש לעשות לפני החג והוא: השבתת השאור דהיינו ביטול החמץ בליבנו-במחשבתנו. השבתת השאור היא מצוה שהעניק לנו הקב"ה כדי שלא נעבור על שתי מצוות לא תעשה, גם אם מצאנו חמץ בביתנו בתוך שבעת ימי הפסח.
וכֹה דברי רבנו בהלכות חמץ ומצה (ב, א–ב):
"מצות עשה מן התורה להשבית את החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר: 'אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם' [שמ' יב, טו], ומפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה-עשר [=ערב פסח]. [...] ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטל החמץ מליבו ויחשוב אותו כעפר וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל".
כלומר, מצות השבתת החמץ היא השבתה מן המחשבה, אין שום תועלת במלמול מילות הביטול כאילו היו סגולה או כישוף, וכפי שנוהגים צאצאי המינים, אלא נדרשת כאן הבנה כוונה וידיעה, שהנה אנחנו מבטלים את החמץ מן המחשבה. כלומר, חובה עלינו לבער ממחשבתנו כל רצון או כל שאיפה ליהנות מן החמץ, להוציאו מרשותנו, ולקבוע במחשבתנו שהוא מעתה חסר תועלת בעבורנו כמו העפר שאינו ברשותנו, ואין דעתנו עליו לאכלו או ליהנות בו.
מהו הזמן המתאים ביותר להשבתת השאור? ובכן, ראו נא את ההלכה הבאה שם (ג, ז):
"כשגומר לבדוק [=בדיקת חמץ], אם בדק בליל ארבעה-עשר [=בלילה שלפני ליל הסדר] או ביום ארבעה-עשר [=בערב הפסח] קודם [תחילת] שש שעות [=כשעה לפני חצות היום], צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו [...] ויאמר: 'כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל, והרי הוא כעפר'. אבל אם בדק [בערב הפסח] מתחילת שעה שישית ולמעלה – אינו צריך לבטל [ואף אינו יכול לבטל], שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנייה".
רבנו מדגיש, שחובה להשבית את החמץ מן המחשבה לפני שהוא ייאסר בהנאה, כלומר עד כשעה לפני חצות יום ארבעה-עשר [=ערב פסח]. ולעניות דעתי רצוי שהאדם ירגיל את עצמו לבטל את החמץ בליבו גם לאחר בדיקת החמץ וגם למחרת. מכל מקום, עדיין נותר לנו להבין, מדוע לא ניתן להשבית את החמץ ממחשבתנו לאחר שהחלה השעה השישית?
ובכן, הנה לפניכם תשובת רבנו שם (ג, ח):
"אם לא ביטל קודם שש [=קודם שהחלה השעה השישית ביום], ומצא חמץ [בשבעת ימי הפסח] שהיה דעתו עליו והיה בליבו [כלומר, שידע על קיומו] ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל. ואין הביטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא".
רבנו הרמב"ם מסביר, שביטול החמץ אינו מועיל לאחר שהחלה השעה השישית ביום ארבעה-עשר, משום שלאחר שהחל הזמן שבו החמץ אסור באכילה מן התורה, התורה הפקיעה את בעלות האדם על החמץ, ומכיוון שהחמץ כבר אינו ברשות האדם, הוא אינו יכול עוד לבטלו.
וראוי להוסיף הבהרה: אף שהחמץ אסור באכילה מן התורה רק מתחילת שעה שביעית, מכיוון שחכמים הוסיפו ואסרו את החמץ בהנאה מתחילת שעה שישית, דהיינו, הוציאו אותו מרשותו של האדם מתחילת שעה שישית – חובה להשבית את החמץ עד תחילת השעה השישית.
ג. יסודותיו המשפטיים של הדין
כאמור, ביטול החמץ מן המחשבה לפני שהחלה השעה השישית בערב-הפסח מועיל להוציא את החמץ מרשותנו. ברם, הוא חסר תועלת אם הוא נעשה לאחר שהחלה השעה השישית, מכיוון שלאחר-מכן החמץ כבר לא נחשב ברשותנו. ויש לשאול, אם לפי מסורת התורה-שבעל-פה החמץ יוצא מרשותנו לאחר שהחלה השעה השישית, מדוע יש צורך בביטולו ובהוצאתו מרשותנו לפני-כן? הרי ממילא החמץ יֵיצא מרשותנו לאחר שתחל השעה השישית?
יוסף קאפח משיב לשאלה זו בפירושו להלכות חמץ ומצה (פרק א, אות טו):
"לאחר זמן איסורו אין השינוי במהות החמץ שמעתה אין מועיל לו ביטול, השינוי הוא בשליטת האדם שניתקה, שמעתה אינו ברשותו לבטלו, ואין לו שליטת בעלות גמורה עליו, אלא שהתורה שייכה אותו לאדם בנקודה אחת בלבד והיא: 'עשאתו ברשותו לעבור עליו', אך החמץ במהותו נשאר בדין הביטול אלא שאין מי שיבטלו".
כלומר, אף שהחמץ נמצא בפסח ברשותו הפיסית של האדם, מבחינה הלכתית-משפטית אין לו בעלות עליו, ולכן הוא אינו יכול לבטלו ולהוציאו מרשותו, כי התורה הפקיעה את החמץ מרשותו במהלך חג הפסח. ברם, הפקעת החמץ מרשותו של האדם איננה מוחלטת, ובנקודה אחת ויחידה עדיין יש לו בעלות עליו. כלומר, התורה הותירה לאדם זיקת-בעלות על החמץ אך ורק כדי לעבור עליו בשתי מצוות לא תעשה: "בל יראה" ו"בל ימצא".
ונותרה לנו שאלה אחרונה: מדוע הביטול במחשבה משנה את מעמדו של החמץ? מהו סוד כוחו של הביטול? ובכן, הביטול הוא דין מיוחד שהקב"ה העניק לישראל כדי שלא נבוא לידי עבירה. ובמלים אחרות, מצות השבתת השׂאור הוא עיקרון משפטי שנקבע בתורה, ותכליתו היא להעניק "פוליסת ביטוח" הלכתית-משפטית לעם ישראל, שלא יעברו על שתי מצוות לא תעשה: "בל ייראה" ו"בל יימצא". "פוליסה" זו מבטיחה, שגם אם נמצא חמץ ברשותו של אדם בתוך חג הפסח, לא ידבק בנפשו שום רפש עוון, והיא תישאר זכה וברה כפי שהייתה.
ברם, אם הטמבל השאיר חמץ בארונו ומכר אותו במכירת חמץ פיקטיבית כנהוג אצל צאצאי המינים התועים, ובכן, אפילו אם הוא יצווח ויכרכר כל ליל ארבעה-עשר "כל חמירא דאיכא ברשותי" וכו', ואפילו אם הוא ידביק על הארון מדבקה שרשום עליה "מכור לגוי"... כל זה לא יועיל ולא יציל אותו מלעבור על בל יראה ובל ימצא, שהרי מכירת החמץ הפיקטיבית לא מוציאה את החמץ מרשותו. ויתרה מזאת! גם ביטולו אינו ביטול, שהרי יש לו בביתו חמץ שדעתו לאכלו וליהנות בו לאחר הפסח! ואיך יסיר ויבטל את החמץ ממחשבתו באמת ובלבב שלם?
בעקבות מכירת החמץ הפיקטיבית, הביטול היחיד שיש בידי צאצאי המינים הוא ביטול של שלוש מצוות מן התורה: ביטול מצות עשה של השבתת השאור, וביטול שתי מצוות לא-תעשה של בל יראה ובל ימצא. כמו כן, עבירה נוספת יש בידם, והיא בחירתם לשקוע בסכלות ובהזיה שיש תועלת במכירתם, ולהפנות עורף להיגיון ולשכל הישר המתדפק על דלתות שכלם.
ד. דיוק בלשון הביטול
לשון הביטול קצת לא מובן. לכאורה מלשון הביטול עולה שתכליתו "להפוך" את החמץ לעפר. ברם, ברור שהביטול לא באמת "הופך" את החמץ לעפר, החמץ נשאר חמץ, ואם אדם יזדקק לאכלו הוא יצטרך לברך עליו ברכת המוציא וברכת המזון ולהוסיף "יעלה ויבוא". כיצד אפוא יש להבין את הביטול? וכיצד לשונו תואמת את תכליתו המשפטית בסילוק קניינו של האדם מן החמץ? כדי לברר עניין זה נעיין שוב בלשון הביטול של רבנו וכן בלשון הביטול של רס"ג.
רבנו כאמור פוסק שלשון הביטול הוא: "כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו הרי הוא בטל, והרי הוא כעפר". ברם, נראים הדברים שנוסח הביעור שנמצא בסידורו של רבנו סעדיה גאון מדויק יותר מנוסח הרמב"ם, וכֹה דברי רס"ג בסידורו: "וכאשר גמר לבדוק יבטל החמץ מרשותו במחשבה ובדיבור, והוא שיאמר: 'כל חמץ שנשאר ברשותי ואיני יודעו, הרי ביטלתיו מרשותי והרי הוא כמו העפר', ואם אמר בלשון התרגום [...] 'כל חמירא דאיכא ברשותאי ולא ידענא ביה לבטול מרשותאי ולהוי כעפרא' [כלומר, אדם יכול לומר את נוסח הביטול בעברית או בארמית]". נמצא, שלפי רס"ג האדם אינו מבטל את החמץ ומעתה הוא בגדר של עפר, אלא, האדם מבטלו מרשותו, כלומר מסלק את קניינו בו, והרי הוא כעפר שאין לו בו רשות.
ה. משהו על רעיונו המחשבתי של חג הפסח
מדוע נצטווינו במצוות המיוחדות לחג הפסח? מדוע נאסר עלינו לאכול חמץ? מדוע נתחייבנו לאכול מצה בליל הסדר? התשובה באופן כללי נעוצה במצוה האחרונה שנתחייבנו בה והיא: לספר ביציאת מצרים בליל הסדר, כלומר מצות סיפור יציאת מצרים, כי היא התכלית.
בספר שמות (יב, לט) נאמר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" – עם-ישראל ממהר לצאת מארץ-מצרים כאיש אחד, כדי שלא יאחר שום אדם לצאת עם כל העם, וכדברי רבנו במורה (ג, מו): "שמא יתאחר אחד ויפסיד את היציאה בקהל בני אדם, ויהיה אפשר להזיק לו ולהתנכל לו". בשל המהירות לצאת ממצרים כאיש אחד, לא הייתה אפשרות להמתין עד שיתפח הבצק, ומיד לאחר לישתו הכניסו אותו לתנור. לפיכך אומר רבנו שם: "נקבעו אותם המצבים לדורות כדי לזכור היאך היה הדבר". כלומר, בשל הנסיבות שהתרחשו במצרים, נצטווינו לאכול מצה בליל הפסח ונאסר עלינו לאכול חמץ, כדי שנזכור את יציאתנו מארץ מצרים מבית עבדים.
ישנה אפוא חובה לזכור את המצבים והנסיבות שהיו באותה העת, כדי לזכור את יציאת מצרים לדורות, וכמו שנאמר בשמות (יג, ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְיָ אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ".
ברם, עתה קמה וניצבה שאלה נוספת: מדוע נצטווינו באופן מיוחד לזכור דווקא את יציאת מצרים? ומדוע נתייחד לשם מטרה זו חג בן שבעה ימים ובו שמונה מצוות מן התורה?
ובכן, רבנו מבאר במורה את חשיבותו של חג הפסח (ג, מג):
"ושני החגים הללו [...] סוכות ופסח מלמדים רעיון ומידות: הרעיון בפסח הוא זכרון אותות מצרים והשרשתן לדורות [...]; והמידות, הם שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה, כדי שתגדל תודתו את ה' ותושג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו".
הרעיון של חג הפסח בא אפוא לידי ביטוי בזכירת אותות מצרים: זכירת הניסים המופלאים שנעשו לנו וזכירת ההצלה הגדולה ממצרים מבית עבדים – בזכרנו את ההצלה הגדולה, ניזכר במשה רבנו ובתכלית היציאה ממצרים: מעמד הר סיני וקבלת התורה ויציאתנו משעבוד רוחני וגופני לעבודת אל אמת ולחירות מהתאוות הגופניות. ובמלים אחרות, מטרת זכירת יציאת מצרים וכל האותות והמופתים שהתרחשו לנו שם, היא לעורר אותנו להיזכר ולהזכיר את התכלית הרעיונית של היציאה מטומאת ארץ-מצרים, והיא: קבלת מצוות התורה הקדושה והטהורה, והתרוממות מוסרית ומחשבתית לעבודת אל אחד שאין בלתו ואין-כיוצא-בו.
המידות הטובות שמלמד ומחנך להן חג הפסח הן הענווה והכרת הטוב. חובה על כל אדם לזכור את ימי הרעה בימי הטובה, כדי שלא ירום לבו וישגה לחשוב ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דב' ח, יז). אלא, על האדם לזכור תמיד את מצביו הקשים, ואת תשועת ה' שהוציאוֹ ממסגר לרווחה, כדי לחנך את עצמו להכרת הטוב, לענווה ולשפלות הרוח.
קצרו של דבר, נזכור אפוא תמיד, שאלמלא האותות והמופתים שעשה ה' לנו להוציאנו ממצרים, עדיין היינו אנו ובנינו עבדים לפרעה. כלומר, עדיין היינו עבדים לאדונים אכזריים, שבויים בחושך הסכלות, משועבדים לתאוות וגרועים מן החיות והבהמות. וה' יתברך עשה עמנו חסד עצום, ובזכות אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוציא אותנו משעבוד לחירות, ומחושך התאוות להתרוממות המחשבה הטהורה. וכמו שנאמר בתורה: "וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דב' ח, יח).