פילוסופיה ורמב״ם חובה לכל יהודי — או אש שמי שלא ראוי נכווה בה?
שלום וברכה, ברצוני לשאול אולי שאלה קצת נוקבת, שהרבה מחפשים תשובה לה:
אני מבקש להבין מה היחס הנכון ללימוד פילוסופיה וללימוד מורה נבוכים בפרט לפי חז״ל ולפי הרמב״ם — ובמיוחד בדור שלנו, כשמצד אחד יש צימאון להבנת אמונה בשכל, ומצד שני יש לא מעט שנפגעים מזה.
מצד אחד, הרמב״ם מציג את בירור יסודות האמונה ככלי הכרחי: אחדות ה׳, שלילת הגשמות, ידיעת ה׳, מעשה בראשית/מרכבה (משנה תורה, הל’ יסודי התורה א–ד), והוא אף חיבר את מורה נבוכים כדי ליישב סתירות ולהציל אדם מבלבול וממבוכה.מצד שני, חז״ל הציבו גבולות חדים לעיסוק בסתרי אמונה: “אין דורשין… במעשה בראשית… במרכבה… אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו” (חגיגה י״א ע״ב), וגם הרמב״ם עצמו מדגיש בהקדמת מורה נבוכים שהדברים נכתבו ברמיזות ובהסתרה, ושהספר מיועד למי שכבר נכנס לעומק ונבוך — ולא לכל קורא מזדמן.
לכן אני שואל:
האם חז״ל הכירו בפועל פילוסופיה/חכמה יוונית או דרכי עיון דומות, ומה היה היחס אליה?האם ההתנגדות במקורות כמו “חכמה יוונית” (סוטה מ״ט ע״ב; מנחות צ״ט ע״ב) היא התנגדות לתוכן רעיוני, או יותר לחשש של השפעה תרבותית/שפתית/חינוכית, או שזה תלוי תקופה ומצב?
אצל הרמב״ם נראה שהכלים השכליים אינם “מותרות” אלא מפתח להצלת האמונה מדמיונות (כגון גשמות ודימויים).האם באמת לדעת הרמב״ם כל יהודי חייב להגיע להבנה כזאת (כל אחד לפי מדרגתו), או שזהו מסלול שמיועד ליחידים בלבד?ואם זה מיועד בעיקר ליחידים — מה אמור להיות המענה לציבור הרחב שמחפש עומק ומשמעות; האם יש חשש שרבים, בהיעדר הדרכה שכלית מסודרת, יימשכו דווקא אחרי הבל הקבלה/דמיונות מתוך רצון ל”פנימיות”, ומה הדרך הנכונה למנוע זאת?
למי באמת מיועד מורה נבוכים לפי הרמב״ם?מה נחשב “הכנה” נכונה: ידיעה רחבה בהלכה, יציבות באמונה, לימוד יסודי של יסודי התורה, שליטה במושגים (לוגיקה/הקדמות), או משהו אחר? והאם לימוד בלי ההכנה עלול להפוך את הספר מ”תרופה” ל”רעל”?
שאלה מעשית ונוקבת במיוחד: האם בדורנו אפשר להגיע לידי כפירה או ערעור אמונה בעקבות לימוד מורה נבוכים — אפילו אם מתחילים בתמימות ולשם שמים?אם כן, מה בדרך כלל הגורם המרכזי:לימוד לבד בלי הדרכה, קריאה שטחית, תרגום/מונחים לא מדויקים, נטייה נפשית לספקות, או עצם הנושאים?
מה הדרך הבטוחה והמסודרת למי שרוצה ללכת בדרך הרמב״ם בלי להיכשל:האם להתחיל ב־הל’ יסודי התורה, ואחר כך הקדמות הרמב״ם (כגון שמונה פרקים, הקדמה לפרק חלק, מילות ההיגיון), ורק אחר כך מורה נבוכים — ואם כן, באיזה סדר, באיזה קצב, ועם איזה ליווי?והכי חשוב: איך אדם בודק את עצמו אם הוא בכלל מתאים לזה כרגע?
אשמח לתשובה שמבחינה בין העיקרון (מה נכון לפי חז״ל והרמב״ם) לבין הדרכה מעשית (למי זה מתאים, למי לא, ואיך ללמוד בלי להיפגע).
אבנר אני מבקש ממך לשאול בכל פעם שאלה אחת.
אשיב כעת על שאלה אחת בלבד משאלותיך: בעניין ייעודו של מורה הנבוכים, ראה נא כאן.