למה השמיט הרמב"ם 'לוקח במשפט' בברכת אבלים?

בה"ג סובר בדיוק כמו רס"ג, שייתכן עונש על חטאים וייתכן גם ייסורים של אהבה (ונדחתה הדעה הסוברת שלעולם אין מיתה בלא חטא), ולכן לא גרס בתלמוד 'לוקח במשפט' - כי לא בכל מקרה אדם מת בגלל חטאיו ויתכן שזה יסורין של אהבה. לכן לא יוצא מדבריי בשום אופן שח"ו בה"ג לא האמין ביסודות הדת.

לגבי הרמב"ם - אכן נראה ליישב כמו שאמרת, שלא גרס זאת מעיקרא בתלמוד.

יסודות הדת ברורים לי, רק לא הבנתי איך זה מסתדר עם נוסחת הרמב"ם בברכת האבלים, זה הכל.

אנסח את תשובתי באופן מחודש:

לסיימון: אמרת שבעל הלכות גדולות אמר ש"הטעם להשמטת מלים אלו הוא משום שנדחתה הדעה שאין מיתה בלא חטא ואין ייסורים בלא עוון". כלומר, בעל הלכות גדולות סבור שיש רק ייסורין של אהבה וכך פסקו חכמי הגמרא. ובכן, אין אחד שסובר כך, ואפילו מי שסובר שיש ייסורין של אהבה סובר שיש גם ייסורין על עוונות ופשעים (כגון רס"ג).

וגם בגמרא אף-לא-אחד העלה על דעתו לשלול לחלוטין את היסוד התורני: אין ייסורין בלא עוון, כי זה סותר את היסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות הדת -- כך שבעל הלכות גדולות לפי דבריך הוא מין ואפיקורוס, שהרי הוא שלל את היסוד האחד-עשר מיסודות הדת! ואף האשים את חכמי התלמוד שאף הם מינים ואפיקורוסים!

והנה לפניך היסוד האחד-עשר מיסודות דתנו:

"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבו יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".

וכאמור, לפי דבריך, לפי בעל הלכות גדולות, יש אך ורק ייסורין של אהבה...

ועתה הנה תשובתי לך: כל עוד אתה תמשיך לעסוק בטקסטים משובשים של חכמים בע"מ מאד ותשתבש ביסודי הדת, אתה תיכשל ולא תבין מאומה. כלומר, מה יש לך עוד להרהר בנושא לאחר שחז"ל ורבנו קבעו שאין ייסורין בלא עוון? מה יש עוד לעיין בעניין? ובמיוחד לאחר שהפניתי אותך למאמר בנושא ושם ביארתי והוכחתי את כל העניין עד תום... וכי אתה מעז לערער על יסודות כמו ייחוד ה' או שלילת הגשמות או חיי העולם הבא? ובשאלתך אתה למעשה מערער על יסוד מיסודות דתנו, ואף מעז לרמוז ולתמוה על רבנו בעניין כל-כך יסודי, האמנם ראוי הוא רבנו לתמיהתך?

ועתה לעצם תמיהתך על רבנו, כתבת: "אך התמיהה על הרמב"ם, שהרי הוא סובר (במורה ח"ג פי"ז ופכ"ד) שאכן אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון, ואם כן למה השמיט מילים אלו?". ובכן, מי אמר לך בכלל שהרמב"ם גרס את המלים הללו? ועד שלא תוכיח שהרמב"ם גרס את המלים הללו בגמרא, אין אתה יכול לקבוע שהוא מחק את המלים הללו. אדרבה, מנאמנותו של רבנו ליסודות הדת עולה באופן ברור, שמדובר בתוספת מאוחרת של מאן דהו, כי רבנו לעולם לא היה מטשטש את יסודות דתנו.

ואוסיף נימה אישית:

איזו חשיבות בכלל יש בעניין הנדון לכך שרבנו גרס או לא גרס שתי מלים?! וכי הדבר מעלה או מוריד במשהו? וכי הדבר עלול לשנות במשהו את תפישתו או את הכלל היסודי שאין ייסורין בלא עוון? ואיזו תועלת יש בכך?! נמצא אפוא, שכל העיסוק בעניין זה תמוה ומוזר מאד-מאד, ודומני שעליך לחזק מאד את ידיעותיך ביסודות הדת, כלומר, תמיהתך על רבנו נובעת מחוסר ידיעה חמור מאד ביסודות הדת, כי אם היית יודע אותם היטב, כלל לא היית מעז לשאול בעניין זה, וכלל לא היית מייחס חשיבות למה שאמר בעל הלכות גדולות, כל שכן וקל וחומר שלפי דבריך הוא מין ואפיקורוס...

לא הבנתי את תשובתך. שאלתי היא על הרמב"ם, לא על בה"ג, למה הרמב"ם עצמו השמיט 'לוקח במשפט'? הרי לפי שיטתו שאין יסורין בלא עוון, ראוי בהחלט לומר 'לוקח במשפט'!

אגב, בעל הלכות גדולות לא לקח את נוסח הברכה מאחרים, אלא הוא בעצמו הגיה את לשון התלמוד שכתוב בו 'לוקח במשפט', ומחק תיבות אלו. וזו לשונו של בה"ג: "ומברך הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שליט בעולמו לעשות בו כרצונו והכל שלו אנחנו עמו ועבדיו ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו, ו'לוקח במשפט' לא נימא, דאיתותב רבי אמי דאמר אין מיתה בלא חטא".

ואם כן הקושיא רק מתחזקת: מדוע הרמב"ם בהלכות ברכות נמשך אחרי הגהתו של בה"ג, ולא השאיר את נוסח התלמוד המקורי 'לוקח במשפט', שמתאים בדיוק לשיטתו?