נתבקשתי להסביר את הלכות עדות (יא, א), והנה היא לפניכם:
"מי שאינו לא במקרא [=מי שאינו קורא ולומד את פסוקי המקרא], ולא במשנה [=מי שאינו שונה משנה, דהיינו מי שאינו לומד ומשנן את התורה-שבעל-פה], ולא בדרך ארץ [=מי שאינו עוסק ביישובו של עולם, דהיינו אינו עובד לפרנסתו] -- הרי זה בחזקת רשע, ופסול לעדות מדבריהם: שכל מי שירד עד כך, חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו".
1) אם נשים בצד לרגע את האורתודוכסים המקוללים, האם התשובה שלך אומרת שמי שיודע ללא דופי את "משנה תורה" של הרמב"ם ועובד בשקידה לפרנסתו הוא עדיין בחזקת רשע גמור? האם הלימוד המתמיד והחוזר של משנה תורה - במיוחד הלכות יסודי התורה, הלכות דעות, והלכות תשובה - אינו יכול להעניק לו את המידות הנעלות והשקפות נכונות רבות מאד שהמקרא נותן, או לפחות מספיק כדי שהוא לא ייחשב בחזקת רשע גמור?
2) ואם התשובה חיובית, אז בגלל חשיבותה, בבקשה, האם תוכל לתת כמה דוגמאות להמידות הנעלות והשקפות נכונות רבות מאד שהמקרא עוזר לנו לפתח, שהלימוד הנ"ל של משנה תורה לא יכול היה לתת לנו.
מורי אדיר, תודה שהבאת לידיעתנו טקסט ופסיקה כבדת משקל ביותר ברמב"ם!
1) האם אדם צריך לעשות את שלושתם כדי לא להיות בחזקת רשע? 2) ואם יש צורך בשלושתם, מדוע כן? למה לא רק שני האחרונים? למה למי שעושה את השניים האחרונים - ונדגיש כי הדבר כרוך בכך שהוא לומד ומשנן את התורה-שבעל-פה ועוסק ביישובו של עולם, דהיינו עובד לפרנסתו - אבל לא לומד תנ"ך, עדיין תהיה לו "חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו"??
3) מדוע חוסר לימוד התנ"ך הופך אדם כזה - אדם שלומד ומשנן את התורה-שבעל-פה, ועוסק ביישובו של עולם, דהיינו עובד לפרנסתו - לחזקת רשע עם חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו? מהן התכונות החיוניות הקולוסאליות שיש לתנ"ך, שהיעדר לימודו דונה אפילו אדם כזה למעמד מורשע שכזה?