בהרבה מקרים שמעתי את הטענה הבאה: "גם אם זה נכון שאסור לבקר קברי צדיקים [או לדייק, את קבריהם של מי שהאורתודוכסים רואים בהם צדיקים], עדיין עדיף בהרבה שיהודים יעשו זאת מאשר ללכת למועדוני לילה או לקולנוע או לבתי קזינו או לאצטדיוני כדורגל או לבלות עם בנות."
כיצד עלינו להגיב לטענה המאוד רווחת זו?
והאם יש בטענה זו מידה כלשהי של אמת?
ידוע שהברסלבים הולכים לבלות באומן עם האוקראיניות הטמאות...
מכל מקום, השאלה היא מה חמור ממה? עבודה-זרה או זימה?
וזה כמו לשאול: מה עדיף? לספוג עונש כרת בעוון זימה או בעוון עבודה-זרה?
יחד עם זאת, בהליכה לאומן ולקבר יש עוון נוסף והוא חילול-שם-שמים, שהרי ברסלב התיימר לייצג את דת משה, וכן ההולכים לשם מייצגים את דת משה, כאילו דת משה היא דת פגאנית אשר מטיפה לנסוע לארצות העמים הטמאות ולהשתטח על קברים...
לפיכך, חמור יותר לנסוע לאומן מאשר שחילוני ילך למועדון או לפאב.
הטענה שהצגת משמם הינה שקרית ומהובלת משרשה. שכן אותם יהודים שהולכים לקברים, מחלקים את זמנם והולכים גם לשאר המקומות שהזכרת...
אולי למראית עין יוכלו לנפנף בפסוק מקהלת (ז, ב): "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" כאילו שבהליכתם לבית הקברות הם מתעוררים לתכלית האדם... אך אנו יודעים שזה לא נכון! והאמת היא שהם עוברים על שתי איסורים חמורים: דרישה אל המתים ועשיית מליץ, ובכלל, פוגעים אנושות בהלך מחשבה כשר
מאידך הם מגנים את ההליכה לבלות במועדוני לילה עם בנות! אך ברור שהדבר מגונה לפי דעת תורה. אלא, שברוב התחסדותם והתנזרותם כגוים הם מערבבים את הדברים המגונים עם שאר כל הנאות החיים שלחלקם צורך חשוב, ואין זה מגונה ממש ללכת לקולנוע, או לשתות כוסית או שתיים במפגש חברתי, או לצאת עם נשים ביראת שמיים לצורך הכרות... כך נראה לי...
וסופו של עם הארץ להתחסד הוא לפרוק עול. והמציאות מוכיחה זאת.