"כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד" (כו, ח), ופירש שם רס"ג: "כִּצְרוֹר, כאבן מרגלית בגל אבנים כך הנותן לכסיל כבוד". ובפירושו הארוך הוסיף: "המרגמה הוא מקום שיש בו אבנים צבורות כמו תל או גל. אמר החכם, כמו שהמניח אבן מרגלית בין אבנים וסלעים הרי זה איבדהּ, כך מי שהעניק טובה וכבוד לזולת החכמים הרי זה מאבדם. וזה כעין מה שאמר לפני-כן, שהמטיל דבר על מי שאין לו יכולת לכך או מה שאין [לו] יכולת לעשותו חוטא לפקידו [=לשליחו] ולעצמו, כך המכבד כסיל חוטא לכסיל ולכבוד עצמו. והנה חטאו לכבוד שהוא מאבדו, ולכסיל שהוא גורם לו לחשוב שמכבדים אותו על עמדו בכסילותו וידבק בה".

וכבר למדנו ב"קול קורא" הקודם, כי מוטיב הביקורת וגינוי הרשעים והכסילים הינו אחד המוטיבים המרכזיים בספר משלי, ולמרות זאת, הנטייה אחר ה"תקינות הפוליטית" הינה אחת מאבני היסוד של ממסד הרבנים השכירים למיניהם. שהרי מטרתם היא לשמר ולרומם את מעמדם ויוקרתם וכבודם ולהמשיך לחלוב את משכורותיהם מבני האדם. וכל מי שזקוק לציבור לשם טובות הנאה, לעולם לא יוכל לומר דברי אמת, כי כל מה שיאמר כפוף ומשועבד לכללים פוליטיים, והאמת, כידוע, אינה פופולרית במיוחד... וחמור מכך, סופם של אותם כסילים שדברי השקר שבפיהם יהפכו לאמת הפנימית שלהם, ולא רק כי השוחד מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים (אם בכלל היו בהם צדיקים מעיקרא), אלא גם בגלל שמי שחוזר שוב ושוב על דבר שקר, בסופו-של-דבר יצרוב בתודעתו את השקר כאמת שאין בלתה.

ומסוף דברי רס"ג לעיל עוד למדנו, כי רוממות כבודם של הרבנים השכירים אשר מהללים ומפארים זה את זה בתארים מסולסלים; וכן רוממות כבודם של כל יושבי הישיבות למיניהם, כאילו בלימוד תורתם המשובשת והמסולפת הם פועלים "גדולות ונצורות" בעליונים – כל מטרת רוממות כבודם וההזיה שהם "גאוני עולם" או "קדושי עליון" וכיו"ב, כל זה נועד לחזק את מעלליהם בהפכם תורת חיים לקורדום חוצבים. שהרי נדמה להם לרבנים השכירים ולכל יושבי הישיבות למיניהם, שהם עושים מצוה גדולה ועצומה במה שהם מחללים שם שמים והופכים את דת משה הטהורה לדת פרו-נוצרית שנועדה להפקת רווחים וטובות הנאה.

ושלמה המלך היטיב לתאר את כסילותם בהמשך הפסוקים שם (כו, יא): "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ", שהרי הם שבים שוב ושוב לאכול את אותו המאכל המתועב שהוגש ונערך והוכן לפניהם מהודה והדרה של התורה הקדושה, וכמו שכינו אותם אנשי האמת: "האוכלין מן התורה". ברם, נפשם העשוקה מקיאה את מאכליהם הנגעלים, אך השוחד וטובות ההנאה ותאוות העולם-הזה ושכרון היהירות והגאווה, מובילים אותם שוב ושוב לאכול את התבשיל הנתעב, אשר מוציא אותם מן העולם ומדרדר אותם להשקפות המינות.

והאמת היא, שכבר נגזרה ואבדה מהם התקווה, שהרי שלמה המלך אומר בהמשך דבריו (כו, יב): "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ", ופירש שם רס"ג: "אם ראית איש חכם בעיניו, דע כי לכסיל תקוה יותר ממנו", ובפירושו הארוך הוסיף: "הסכלות שני מינים, סכלות פשוטה וסכלות מורכבת. הפשוטה – היא שיסכל האדם דבר מסוים ויידע שהוא סכל בו, זה יש לו תקוה שיידעהו. והמורכבת – הוא שיסכל האדם דבר מסוים ואינו יודע שהוא סכל בו, [זה] אין לו תקוה שיידעהו, ולפיכך אמר תקוה לכסיל ממנו".

כלומר, הרבנים השכירים ויושבי הישיבות למיניהם ולסוגיהם, הינם בגדר "סכלים מורכבים מאד מאד", שהרי לא רק שהם אינם יודעים ומבינים את סכלותם וחילול שם שמים שבידם, אלא שנדמה להם שהם כוכבים בשמים אשר בזכותם העולם עומד... ולכן אין להם סיכוי להבין ולהשכיל את דרך האמת, ומשתי סיבות כאמור: הם בטוחים שהם כוכבים בשמים, וכן בגלל השוחד החודשי והיומי שהם מקבלים, אשר מעוור את עיניהם ומסלף ומעוות את תורתם, עד שכל קשר בינם לבין דת משה שניתנה לנו בהר סיני הינו מקרי בהחלט.