"גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ" (מש' כד, ה) | ופירש שם רס"ג: "מי שהוא גבר בחכמה הרי לו העוז, ומי שהוא בעל דעת הרי הוא אמיץ". כלומר, יש קשר ישיר בין חכמה ודעת לעוז ולאומץ, וכאשר האדם יודע את האמת בעניין מסוים ידיעתו מעניקה לו אומץ להתייחס באופן נכון לאותו עניין, ואף לקרוא בעוז: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג) מבלי לחוש לגינוי עשרת אלפים סכלים... כמו כן, אם לפי רס"ג בעל החכמה והדעת הוא איש העוז והאומץ – האיש הירא ורך הלבב הינו בעל ההזיות נעדר החכמה והדעת, ואלה הם חוצבי התורה, הרבנים הממסדיים השכירים, הפחדנים והחששנים למיניהם הרועדים מקול אשכנזי נידף, שמא יבולע להנאות גופם למעמדם ולמשכורתם...

בהקשר לעניין זה ראוי להוסיף ולהתייחס ל"חכמי תימן" בימינו. שמעתי טענה שיש לא מעטים מהם אשר "יודעים את האמת" אבל מפחדים מלומר אותה ולכן הם מתחפשים לאיכרים פולנים או עובדים כשכירים בחברת הקדיחה הלאומית שנקראת "הרבנות הראשית". טענה זו מחללת את דרך האמת, מפני שהיא מציגה אותה ככלי חרס פחות-ערך אשר אין משמעות רבה לרכישתו או לאיבודו: כאילו דרך האמת אינה ממלאת את שכלו של האדם בחכמה ודעת, כאילו היא אינה מאירה את חייו באור יקרות, כאילו היא אינה מטרת חיי האדם עלי אדמות, כאילו אינה איילת אהבים ויעלת חן אלא עוד שִׁיטָה בתוך מאות שיטות וכיתות טועני-הדת בימינו.

ברם, דרך האמת היא כל אלה ויותר, ולכן, מי שבאמת זכה לידע את דרך האמת לא יפנה לה עורף לעולם, כי לאחר שהצטיירה בדעתו ידיעת ה' ומושגי האמת פורטים על נימי נפשו הדקים, הוא לא יוותר ולא יחליף את העונג הזה בשום דמיון כבוד וגדולה ובכל ההון שבעולם. נמצא אפוא, שהטענה שאותם "חכמי תימן" יודעים את האמת הינה שקר מכוער אשר מחלל את דרך האמת, מפני שהוא מציג אותה כאילו דת משה הטהורה הינה בסך הכל עוד שיטה תועה בין מאות השיטות המהובלות, ולכן ניתן כביכול לידע את דרך האמת ויחד עם זאת להיות חלק מתיאטרון העולם-הדתי של ימינו...

לפיכך נראה לי ברור, שכל אותם "חכמי תימן" אשר חברו לצאצאי המינים וכורעים ומשתחווים להם ולסכלותם, אינם יודעים את דרך האמת, אינם מתענגים עליה וכל רוממות יקרם והוד לבושם אינם אלא תחפושת זולה שכל זקן נבער יכול לעטות על עצמו. ואם ישאל השואל: והלא הסבא של פלוני המחופש לאיכר פולני היה "דרדעי" וכן אלמוני המפורסם וידוע ברבים כהולך בדרכי הרמב"ם, כולם קשורים לדרך האמת ויחד עם זאת מביעים דעות כוזבות מבתי-המדרשות של צאצאי המינים ומתלבשים וחושבים כמותם. ואף מנסים לחקות את לימוד התורה שלהם, ונדמה להם שכל חכמי ישראל אשר הלכו בדרכי החתחתים והפנו עורף לידיעת השם הינם "קדושי עליון" ו"מרנים" ו"גדויילים", וכורעים ומשתחווים להם ומלחכים את עפר רגליהם הטמא...

ובכן, אלה אינם אנשי אמת, כי ההנאה מדברי תורה שהם שקועים בה מנערותם עיוורה את עיניהם והעכירה את מחשבתם והחשיכה את דעתם, עד שדרך האמת שועבדה ונרצעה למעמדם, יוקרתם, כבודם, משכורתם ושררתם. ובכל עת שמחצֵב ההנאה מדברי תורה עומד בסכנה ולוּ הפעוטה ביותר – מיד הם נזעקים ומוחקים את דרכי האמת והצדק ממחשבתם, ומשכנעים את עצמם ב"ראיות קלושות" או בהטעיות והוכחות אשכנזיות טיפוסיות שהן כמשענת הקנה הרצוץ, שהקב"ה חפץ בהם ובדרכם.

"הֲטוֹב כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם? אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ?" (איוב יג, ט).